בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכל ולא כלום על פי אלן רנה

בסרטו החדש - וכנראה האחרון - מתערבבים יחד התחלה וסוף, חיים ומוות, נעורים וזקנה. בפגישה מרגשת מסביר אחרון ענקי הקולנוע, הבמאי הצרפתי אלן רנה, מדוע גם בגיל 90 הוא מאמין בכוחם של סרטים

8תגובות

בפסטיבל קאן בחודש מאי שעבר, שבועות ספורים לפני שמלאו לו 90, חשף במאי הקולנוע הצרפתי אלן רנה את סרטו החדש. אף שלא הצהיר על כך מפורשות, השמועה אמרה, וגם מהותו של הסרט הוסיפה לתוקפה, שזה יהיה סרטו האחרון של היוצר, שפעמים רבות בעברו השפיע על מהלכה של אמנות הקולנוע אחרי מלחמת העולם השנייה.

אם אמנם זה יהיה סרטו האחרון, הרי שמו, "עוד לא ראיתם כלום" - ובצרפתית זה נשמע טוב יותר -"Vous nave'z encore rien vu" - הוא הברקה של אירוניה ונוסטלגיה כאחת.

מצד אחד, שמו של הסרט, שעולה לאקרנים בישראל בסוף השבוע, מורד בתחושת הפרידה האופפת אותו, מסמן סוף כהבטחה של התחלה ואומר שדרכו של הקולנוע עדיין פנויה בפניו. מצד שני, השם, שיש בו מידת ההתרסה והשעשוע המאפיינת את סרטיו של רנה, אינו יכול שלא לסמן גם סגירת מעגל לרנה עצמו ולמי שמכירים את יצירתו; שכן, הוא מאזכר את המשפט שהארכיטקט היפאני ב"הירושימה אהובתי", סרטו העלילתי הארוך הראשון של רנה מ 1959, אומר לשחקנית הצרפתייה המבקרת בעיר שהופצצה: "את לא ראית כלום בהירושימה".

קורביס

אז מה עוד לא ראינו בעצם? כמו שמו, גם הסרט מתאפיין באמביוולנטיות ודו-משמעות. הדמיון זולג בו אל תוך המציאות והמציאות אל תוך הדמיון; הממשי אל תוך המדומה ולהיפך; התיאטרון אל תוך הקולנוע ובחזרה; הנעורים אל תוך הבגרות והבגרות אל תוך הנעורים, העבר אל תוך ההווה וההווה בחזרה לעבר, הזיכרון אל תוך הקיום העכשווי ולהיפך, המוות לתוך החיים והחיים אל תוך המוות.

זהו סרט שכולו דיבורים ובה בעת הוא מאזכר במין רמיזה עדינה, שיש בה אף מידה של ערמומיות - בעזרת מגוון של בחירות סגנוניות - שהולדתו של הקולנוע היתה בראינוע; כלומר, בסרט המכונה אילם אף שמעולם לא היה אילם באמת.

נתק נוגע ללב

רנה עצמו נכח בקאן לרגל הקרנת סרטו בתחרות של הפסטיבל. מפאת גילו העניק מעט ראיונות קבוצתיים, וזכיתי להיות באחד מהם יחד עם קבוצה קטנה של עיתונאים ממדינות נוספות. זכיתי, אני כותב, כי אמנם התרגשתי להיות בנוכחותו של אחד מגדולי במאי הקולנוע. מי עוד נותר מלבדו מבין אלה ששינו את פניה של אמנות הקולנוע במחצית השנייה של המאה שעברה? אולי רק גודאר, שצעיר מרנה בשמונה שנים.

לאחר המתנה קצרה הגיע רנה, לבוש כהרגלו בחולצה אדומה שצבעה משתלב היטב עם השיער הלבן שמעטר את פניו החצובות. הוא נראה שברירי, אך נכנס לחדר והתיישב בכיסאו ללא סיוע, וכשהתבוננתי בפניו הבחנתי בחיוכו הנראה ולא נראה כאחד ובמבטו החד. חלפה במוחי המחשבה שחבל שרנה, שוחר תרבות אנגליה, לא יצר מעולם גרסה משלו ל"אליס בארץ הפלאות".

אהבתו של רנה לקולנוע ולתיאטרון מלווה אותו כל חייו. הוא נולד בוואן שבבריטאני ב-1922, בנו של רוקח, ילד יחיד, שקרא ספרות מכל הסוגים, מהיצירות הקלאסיות ועד לקומיקס (אהבתו לקומיקס הובעה אף היא בכמה מסרטיו). את הקולנוע גילה בהיותו כבן 10. בגיל 12 העניק לו אביו ליום הולדתו מצלמת 8 מילימטר והוא החל לביים סרטים קצרים.

תחילה רצה רנה להיות שחקן. ב 1939 עבר לפאריס, עבד כעוזר בלהקת התיאטרון של ז'ורז' פיטואף ולמד משחק. ב 1943 שינה כיוון ונרשם ללימודי עריכה בבית הספר לקולנוע אידק, שנפתח זמן קצר קודם לכן.

אף שמאותו רגע והלאה הקדיש את עצמו לקולנוע - עם הפסקה קצרה בזמן שירותו הצבאי לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, שבו, בין השאר, השתייך ללהקת שחקנים נודדת - אהבתו לתיאטרון לא פגה. היא באה לידי ביטוי ביצירתו החל באמצע שנות ה-80, בסרטים שרבים מהם התבססו על מחזות; בהם "מלו" ב-1986, שהתבסס על מלודרמה זניחה לכאורה של אנרי ברנסטיין, "מעשנת/לא מעשנת" מ-1993 ו"לבבות" מ-2006, שהתבססו על יצירותיו של המחזאי הבריטי אלן אייקבורן, ו"לא על השפתיים" מ-2003 על פי אופרטה ישנה ונשכחת (בסרט הזה, כמו ב"אני רוצה הביתה" מ-1989 ו"החיים הם שיר" מ-1997, גם באה לידי ביטוי אהבתו לסרטים מוסיקליים).

"עוד לא ראיתם כלום" נבנה על בסיס שניים ממחזותיו של ז'אן אנואי, מחשובי המחזאים הצרפתים במאה שעברה: "אורידיקה" שהוצג לראשונה ב-1941 ו"אנטואן היקר" מ-1969.

נדמה שאין עוד סרט שכה קשה, כמעט בלתי אפשרי, לתאר את עלילתו. הערבול המתקיים לאורכו בין האמיתי לכאורה ובין המדומה מתחיל כבר בסצינה הראשונה. קבוצה של שחקנים מגלמים בו את עצמם, בהם שחקנים שכבר הופיעו בעבר בסרטיו של רנה (כגון סאבין אזמה, אשתו מאז 1998, פייר ארדיטי, מתייה אמאלריק ומישל פיקולי, שצעיר מרנה בשלוש שנים) וכאלה שעובדים עם רנה לראשונה. הם מקבלים הודעה טלפונית שידידם, מחזאי ושמו אנטואן דאנטאק - דמות בדיונית - מת פתאום ומתבקשים להתכנס באחוזה כפרית השייכת לו. כולם מצייתים לבקשה ועם התכנסותם באחוזה הם צופים על מסך קולנוע באנטואן עצמו, המבקש מהם, בעקבות מותו, לצפות על אותו מסך בלהקת שחקנים צעירים המבקשים את הזכויות להעלאת מחזהו "אורידיקה". הוא מבקש מידידיו לשפוט אם הם ראויים לזכות הזאת ואם המחזה ראוי להעלאה מחודשת.

חבורת השחקנים מתחילה לצפות בסרט המתעד את עבודתה של הלהקה, המעניקה למחזהו של אנטואן, בעצם מחזהו של אנואי, פרשנות חדשנית. ובהדרגה, קבוצת השחקנים הצופה במחזה, שכולם הופיעו לכאורה בשלב זה או אחר בהפקות של "אורידיקה", נשאבים אל תוך עלילת המחזה ומציגים אותה בסרט של רנה שבו אנו צופים.

עוד שני פרטים יש להוסיף לתיאור החמקמק הזה: ראשית, מכיוון שאחדים מהשחקנים הופיעו בהפקות של המחזה באותם התפקידים, יש בסרט יותר מאורידיקה אחת ויותר מאורפאוס אחד; וגם, אין זה משנה כלל שגילם של השחקנים המגלמים את אורידיקה ואורפאוס בסרט שמחוץ לסרט אינם תואמים עוד את גיל הדמויות שהם מגלמים. באופן הזה הסרט מטשטש את הגבולות בין נעורים רומנטיים לבגרות מפוכחת.

שנית, רנה החליט לא לביים את הסרט שבתוך הסרט בעצמו, אלא ביקש מהשחקן, הבמאי והתסריטאי ברונו פודאלידס לביים את הסרט שמתעד את עבודתה של להקת השחקנים הצעירה.

להחלטה הזאת, אומר רנה במפגש עמו, היו כמה סיבות. מכיוון שגיבורי הסרט אמורים לשפוט את עבודתה של הלהקה הצעירה, שאותה הם לא ראו קודם לכן, הוא, כבמאי של הסרט כולו, רצה להיות במצב דומה להם. לפיכך העניק לברונו פודאלידס יד חופשית לחלוטין בבימוי ההצגה שהלהקה הצעירה מבקשת להעלות ובצילומה. חלק מההנאה שלו נבעה מהמפגש בין הסרט שהוא ביים לסרט של פודאלידס, שאותו שילב בתוך סרטו בחדר העריכה.

סיבה נוספת היא, שמכיוון שמדובר בלהקה צעירה המבקשת להעניק למחזהו של אנואי פרשנות חדשנית, הוא סבר שיוצר צעיר ממנו בהרבה חייב לעבוד עמה. פודאלידס, יליד 1961, נדמה לו מתאים יותר ממנו למטרה הזאת.

אם זה נשמע מסובך, ויש שיאמרו באירוניה שרק במאי קולנוע צרפתי יכול להסתבך כך, הרי זה באמת כך. "עוד לא ראיתם כלום" איננו סרט קל לצפייה. הוא דורש ריכוז ובעיקר רצון להקשיב ולראות; ואולם, מפתיע עד כמה בו בזמן הסרט גם קל לצפייה אם מתמסרים לו.

כשצפיתי בו כעת שוב התרשמתי לא רק מהיומרה והמורכבות המאפיינות אותו, וגם לא התרגשתי בראש וראשונה מכך שהוא נדמה כיצירה שרנה מסכם בה את כל דרכו הקולנועית ונפרד ממנה. הפעם התרשמתי והתרגשתי מהמידה שבה הסרט הזה, בעדנה התרבותית שמאפיינת אותו, נדמה כה מנותק - אך לא תלוש - מכל מה שסובב אותו בעולמנו ובקולנוע שמייצג אותו. יש משהו נוגע ללב בנתק הזה, בעיקר כשהוא מובע בסרטו האחרון אולי של במאי כבן 90; וזה טוען בעוצמה רגשית נוספת את העיסוק של הסרט באהבה, ידידות, נאמנות, מחויבות ומוות.

במפגש עמו מספר רנה כיצד הובילה אותו דרכו לעשיית הסרט. בעקבות ההצלחה שנחל סרטו הקודם, הקומדיה ההזויה והמקסימה "עשבים שוטים" מ 2009, ביקשו מפיקיה כי יביים סרט נוסף בעבורם, והוא התחיל לחפש מחזה שאפשר יהיה לעבד בקלות ובמהירות לתסריט. בחירתו נפלה על "אורידיקה" של ז'אן אנואי. הוא ראה את הפקתו המקורית וההצגה כה נגעה ללבו, הוא מספר, שבצאתו מהתיאטרון שבו הועלתה לא יכול היה כך סתם ללכת הביתה, אלא רכב על האופניים שלו סביב פאריס כולה, ובשבוע לאחר מכן הלך לצפות בהצגה שוב.

רנה ביקש מלוראן הרבייה, שכתב את התסריט של "עשבים שוטים" על פי ספר מאת כריסטיאן גאיי ושימש עוזר במאי שלו בסרטים קודמים, לעבד את מחזהו של אנואי לתסריט. הרבייה הוא שהציע לאחד בין "אורידיקה" ל"אנטואן היקר", כאילו נכתב "אורידיקה" על ידי גיבור מחזהו האחר של אנואי (רנה תמיד עבד בסרטיו עם תסריטאים, בהם מרגריט דוראס שכתבה את "הירושימה אהובתי" ואלן רוב גרייה, שכתב את התסריט של "אשתקד במריינבאד", סרטו העלילתי הארוך השני מ 1961, שסרטו הנוכחי מזכיר לעתים קרובות. לא פעם הוא עובד יחד עם התסריטאים, ובקרדיטים של הסרט מעניק לעצמו את השם הבדוי אלכס רוואל).

פרידה ופגישה מחודשת

ההיבט המרתק ביותר של מכלול היצירה הקולנועית של רנה הוא המעבר שהתקיים בו מקולנוע תיעודי לקולנוע עלילתי, ובקולנוע העלילתי - מסרטים שמקצתם עסקו בנושאים פוליטיים והתאפיינו במידה של ריאליזם קולנועי, לכאלה שהבליטו יותר ויותר את אופייה המלאכותי של אמנות הקולנוע. עם הסוג הראשון נמנו בין השאר "מוריאל", סרטו העלילתי הארוך השלישי, שעסק בצלקות שהותירה המלחמה באלג'יריה, ו"המלחמה נגמרה" מ-1966 שעסק בהשפעתו של זיכרון מלחמת האזרחים בספרד.

עוד לפני "הירושימה אהובתי" ביים רנה שורה של סרטים תיעודיים קצרים שזכו להערכה מרובה, ובהם רבים שעסקו באמנות, כגון "ואן גוך", "גוגן", "גרניקה" ו"גם הפסלים מתים", שעסק באמנות אפריקאית. עוד סרט תיעודי קצר נודע של רנה הוא "כל הזיכרון של העולם", ששוטט בהיכליה של הספרייה הלאומית הצרפתית. סרט זה הופק ב 1956. שנה קודם לכן ביים רנה את סרטו התיעודי הקצר הנודע ביותר, "לילה וערפל", שהיה הסרט הראשון שעסק בזיכרון השואה (אך בסרט, שתסריטו נכתב בידי ז'אן קיירול, לא הוזכרה המלה "יהודי").

אם יש דבר-מה המשותף לכל סרטיו של רנה, בין שהם תיעודים או עלילתיים, עוסקים בסוגיות היסטוריות ופוליטיות או מתרחקים למחוזות של תיאטרליות ומלאכותיות - הרי זה שבכולם הוא חתר נגד המבנה הנרטיבי הקולנועי המסורתי, ובכולם הזיכרון הוא מרכיב מרכזי בעיצוב העלילה והסרט.

כאשר אני שואל את רנה למקור המשיכה שלו למלאכותי ולתיאטרלי בקולנוע דווקא, הוא משיב שאמנם זה נכון, הוא אוהב את הצד הזה של אמנות הקולנוע ושל התרבות הפופולרית בכלל. זהו, בין השאר, מקור אהבתו לקומיקס, לסרטים מוסיקליים ואף לספרים ולסרטים בתחום המדע הבדיוני (ב-1968 הוא ביים סרט מדע בדיוני ושמו בשם "אהבתיך, אהבתיך". במשך שנים רצה לביים סרט על פי סדרת הקומיקס "דיק טרייסי", אך הפרויקט לא יצא לפועל).

משיכתו לתיאטרון ולתיאטרלי, מוסיף רנה, נובעת בראש ובראשונה מאהבתו לשחקנים ולעבודתם. "אני מבקש שבסרטי תשלוט שפתו של התיאטרון", הוא אומר, "שפה בעלת קצב מוסיקלי, שתגרום לשחקנים להתרחק מסגנון הדיבור היום-יומי לכיוון מסוגנן וגבוה יותר. חלק מההתרגשות שעוררה בי העבודה על 'עוד לא ראיתם כלום' נבעה מכך שבסרט השחקנים אומרים טקסט יפהפה שהם לכאורה אמרו כבר בעבר וכעת הם שואבים אותו מתוך הזיכרון. תמיד מרגש אותי לראות בתיאטרון שחקן החוזר על תפקיד שכבר גילם פעם, אפשרות שבעצם לא קיימת בקולנוע, לפחות לא בצורה הישירה והמיידית הזאת, וריגש אותי לעשות סרט שבו רואים שחקנים עושים זאת".

החזרה על מה שהיה או לא היה כבר פעם היא בכלל מרכיב מרכזי בסרטיך, אני מרצה לאלן רנה, שמהנהן בסבלנות. כשצפיתי ב"עוד לא ראיתם כלום", אני ממשיך, היתה לי ההרגשה שאני צופה בסיפור רפאים, שכל הדמויות בסרט, חוץ מאלה שמשתייכות ללהקת השחקנים הצעירה, הן מעין רוחות רפאים, וסופו של הסרט רק חיזק בי את התחושה הזאת. האם אתה מסכים לתיאור הזה של סרטך?

רנה אינו משיב מיד על שאלתי, ולאחר הפוגה קצרה, שבה אני חושש שאולי עייפתי את הבמאי הקשיש בתיאוריות שלי, הוא עונה: "הסרט כולו עוסק בפרידות ובפגישות, שהן מעבר לזיכרון, מעבר לזמן ואולי אף מעבר לחיים ולמוות. השחקנים בסרט נפרדו מהדמויות שהם גילמו וכעת הם פוגשים אותן מחדש. בחרתי במחזהו של ז'אן אנואי, 'אורידיקה', כי הוא עוסק בפרידה ובפגישה מחדש. רציתי שהמפגש בין השחקנים לדמויות שהם גילמו פעם יעצים את המפגש בין אורפאוס לאורידיקה, ושהמפגש בין אורידיקה לאורפאוס יעצים את המפגש בין השחקנים והדמויות שהם גילמו ומגלמים שוב.

"לדידי הקולנוע, כמו הציור, המוסיקה וכל שאר האמנויות, חייב בראש ובראשונה להיות מקור ליצירתו של רגש. היפה בקולנוע, כמו באמנויות האחרות, הוא שלמרות הדעה הרווחת שרגש מנוגד לשכלתנות, הרי כדי לעורר אותו בקולנוע צריך ליצור איזון מדויק בין הסיפור, הדמויות והדיאלוגים ולמצוא את המבנה היציב והנכון שמשרת אותם. החיפוש אחר המבנה הנכון לסרט המסוים הוא חלק ארוך ומהותי מתהליך העבודה שלי על סרט. הוא מתחיל עוד בשלב כתיבת התסריט ונמשך עד לרגעים האחרונים של העריכה".

האם התרחק רנה משאלתי? האם קיבלתי לה תשובה? אולי יש להותיר אותה פתוחה למען אלה שיצפו בסרט.

סרטיו של רנה מתרחשים כולם במעין שטח הפקר שנמצא בין לבין. אם זו הירושימה אז והיום; אשתקד או היום במריינבאד; במציאות שבה קולם של השאנסונרים הגדולים בוקע מגרונם של אנשים פשוטים ב"החיים הם שיר"; בפאריס מושלגת בצורה מלאכותית ויפהפייה ב"לבבות"; או באחוזתו הכפרית של מחזאי מת, שהיא בה בעת אתר ממשי ובימת תיאטרון.

סרטיו של רנה חוקרים כולם את התודעה האנושית ואת המחשבה והזיכרון שמפעילים אותה ונובעים ממנה. תודעתם של מי נגלית בפנינו בסרטיו? של הדמויות, כמובן, ותמיד של רנה עצמו, שהדמויות הן שליחיו אל תוך העולם הקולנועי שהוא מעצב.

המפגש עמו אינו נמשך הרבה זמן. מי שאירגנו אותו ניצבים בפתח החדר, כבודקים שהבמאי לא יתעייף יתר על המידה. סמוך לסופו מציין אחד הנוכחים, שדרך מקרה סרטו של רנה מתחרה על פרס דקל הזהב ב"אהבה" של הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה, שמככבת בו השחקנית הנפלאה עמנואלה ריבה, בת 85; ריבה היתה לכוכבת בעקבות הופעתה ב"הירושימה אהובתי". סרטו של האנקה, שבו היא מככבת לצד ז'אן לואי טרינטיניאן בן ה 81, זיכה אותה בשבחים הרבים ביותר שבהם זכתה מאז. "עדיין לא ראיתי את הסרט", אומר רנה, "אך אני שמח בשבילה".

בסופה של התחרות זכה סרטו של האנקה בפרס דקל הזהב וסרטו של רנה יצא ממנה בידיים ריקות; אולי מכיוון שבפסטיבל שהתקיים ב 2009 ובו התחרה "עשבים שוטים" יצרו בעבורו פרס מיוחד.

"עוד לא ראיתם כלום" הוא אולי סרטו האחרון של אלן רנה; וגם אם אמנם עדיין לא ראינו כלום, ועוד הכל לפנינו, כאשר חושבים על דרכו הקולנועית של רנה ועל רשימת סרטיו, ההרגשה היא שאולי לא ראינו מספיק, אך ראינו - ושמענו - הרבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו