בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם השמאלנים עיוורים

74תגובות

מאמרו של חיים ברעם על יחסה של ההנהגה הישראלית הנוכחית לעולם המוסלמי בכלל, ולארגון החמאס בפרט ("אין כאן שום טירוף", "הארץ" 20.11), לוקה בסוג של עיוורון לגבי אופיה של הריאקציה הדתית הקיצונית בעולם המוסלמי. העיוורון הזה בוודאי אינו יאה למי שרואה עצמו כסוציאליסט ואולי גם כמרקסיסט, והוא מטיל גם צל כבד של חד-צדדיות על ביקורת המושמעת מקצה שמאלי כזה נגד ממשלת ישראל. הרי יש משהו חשוד מלכתחילה בהעלמת חטאי הריאקציה שמנגד, אצל ה"אחר" הצודק תמיד כביכול, או לפחות נהנה תמיד מתעריף מוזל רעיוני ומוסרי.

בעולם המוסלמי, המתפרס על קשת גיאוגרפית ענקית מניגריה על חוף האוקיינוס האטלנטי עד דרום הפיליפינים בלב האוקיינוס השקט, והמקיף יותר ממיליארד בני אדם, מתנהלים כיום מאבקים חברתיים ורעיוניים אדירים. זוהי טעות פסוודו-שמאלית, או תוצר של "מחלת הילדות של השמאלנות" (אם להסתמך על מינוח שנקט לנין בשעתו), לראות חזות הכל באנטי-אמריקאיות ואנטי-מערביות של גורם כלשהו, גם אם הוא קלריקלי קיצוני, מדכא אופוזיציה, רודף את גורמי השמאל והליברלים, וחוטא לא פעם בלאומנות מובהקת.

כך, אפוא, אנו זוכים לשפע של מאמרים מצד ה"אולטרה-שמאל" שלנו, המתארים את המצב באזור מבלי להתייחס לכוחות השחור בצד הערבי או המוסלמי של המתרס. כל ביקורת נגד כוחות אלה מועלמת לטובת הוקעת הגורם השלילי האחד והמרכזי, אם לא היחיד - בנימין נתניהו כמובן.

גישה כזאת, המתעלמת מהנסיבות של שקיעת החברה המוסלמית וחוסר התפתחותה לעומת המערב במשך מאות שנים, וגם מבעיותיה הפנימיות היום, בלי קשר לאימפריאליזם ולציונות, עושה עוול לכוחות השמאל וגם לכל הכוחות הדמוקרטיים האותנטיים בעולם המוסלמי. יש כוחות כאלה, שגם אם אינם אוהבים את ישראל, הם מסתייגים מן האייתוללות והטליבאן. ואף כי הם קשורים לחלקים החיוביים במורשת האיסלאם, הם אינם אוהדים את אל-קאעדה וחיזבאללה, ואפילו לא את החמאס.

אני באתי מבית מדרש שמאלי אחר - של סוציאליזם שמאלי מימי שי"ח, ובנעורי המוקדמים יותר גם של קומוניזם: בית מדרש שמאלי אשר לא היה סלחן, לא לגבי ריאקציה תוצרת בית ולא לגבי זו של האחר. אמנם נכון שנפילת הקומוניזם הקלה על ראיית הג'יהאדיזם האנטי-אמריקאי כחלופה, אולם מה מוזרה עמדתו של אותו פסוודו-שמאל, שרואה באייתוללות ובחיזבאללה את נציגיהם של עניי כל העולם שברעם מדבר עליהם.

על כל פנים, לא ידידי הדגול אמיל חביבי ולא אסתר וילנסקה הבלתי נשכחת (שניהם ממק"י), שיזמתי אתם מפעלי שמאל שונים, לא היו מקבלים את מפת האזור של הפסוודו-שמאל, שהיא בעצם ההיפוך הסימטרי של תיאור מדינת ישראל כווילה בג'ונגל, שעליה מדבר אהוד ברק. לפי התפישה הזאת, האזור כולו הוא, כנראה, מחוז האידיליה של "האחר" ורק "הנבלים", ביבי וברק, מדינת ישראל והאומה היהודית-הישראלית, מפירים את ההרמוניה האזורית הנפלאה, מדמשק ועד לוב ומבגדאד ותימן עד טהראן והטליבאן.

פרופ' מוקד הוא עורך כתבי העת "עכשיו" ו"ג'רוזלם רוויו"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו