בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מורשת הג'ז של דייב ברובק

מבקרי המוסיקה לא תמיד אהבו, אבל הוא מכר מיליוני עותקים מאלבומיו והשפיע על מוסיקאים כמו פול מקרטני. דייב ברובק, שמת בן 92, ניסה לשחזר בנגינת הג’ז הסוערת שלו את ימיו כנער בחווה

14תגובות

זמזמו בבקשה קטע ג’ז. הקטע הראשון שעולה בדעתכם. אל תחשבו, פשוט תתחילו לזמזם. כן, גם אתם שלא אוהבים ג’ז. יש קטע אחד שאתם יכולים לזמזם גם אם מעולם לא שמעתם אלבום ג’ז, גם אם המחשבה על הופעת ג’ז משולה בעיניכם לסיוט. איזה קטע זימזמתם? אפשר להמר, במידה רבה של ודאות, שזהו “Take five” של רביעיית דייב ברובק, האיש שיותר מכל מוסיקאי אחר ‏(למעט לואי ארמסטרונג‏) הפך את הג’ז למוסיקה שהמונים יכולים לאהוב.

ברובק, שמת ביום רביעי, יום לפני יום הולדתו ה–92, היה אחד המוסיקאים המצליחים והאהובים בתולדות הג’ז. הוא זכה לפופולריות עצומה בשנות ה–50 וה–60, מכר מיליוני תקליטים ‏(“Take five” היה תקליטון הג’ז הראשון שנמכר ביותר ממיליון עותקים‏), הופיע על השער של המגזין “טיים”, הביא את הג’ז לכל בית בתקופה שבה הרוקנרול החדש והמסעיר דחק את הג’ז לפינה צדדית, וגם שימש שגריר חשוב של הג’ז ברחבי העולם.
לא פחות חשוב מכך: ברובק, שלא היסס לכלול בהרכבים שלו מוסיקאים שחורים, היה אחד הג’זיסטים שהובילו את המאבק בגזענות ובהפרדה הגזעית. בשל כך, לא פחות מאשר בזכות המוסיקה שלו, הוא זכה למעמד של גיבור אמריקאי.

רויטרס

הרגע המכריע בקריירה של ברובק, זה שבו החלה הנסיקה המטאורית שלו, התרחש ב–1953. ברובק, שהיה אז בן 33, הקים זה לא כבר את הרביעייה הקלאסית שלו ‏(שכללה את הסקסופוניסט פול דזמונד, הקונטרבסיסט יוג’ין רייט והמתופף ג’ו מורלו‏) והופיע אתה ברחבי קליפורניה. אבל ההצלחה שלו היתה יחסית ומקומית, וקהל צעיר מיעט לבוא להופעות שלו. המניות של הג’ז כולו היו אז בירידה.

ואז עלה במוחה של איולה, אשתו של ברובק, רעיון מבריק. היא שלחה מכתבים ליותר ממאה אוניברסיטאות ברחבי ארה”ב והציעה שהרביעייה של ברובק תנגן בקמפוסים שלהן. האוניברסיטאות קיבלו את ההצעה, וברובק פתח בסיבוב הופעות אינסופי בקולג’ים והצית את התלהבותם של הסטודנטים. ההצלחה הובילה לאלבומים כמו “Jazz goes to campus”, שנמכרו במאות אלפי עותקים.

ב–1954 עמד המגזין “טיים” לפרסם כתבת שער על הג’ז באמריקה, בין השאר בהשפעת ההצלחה של סיבוב הקמפוסים של ברובק. עורכי “טיים” התקשו לבחור את המוסיקאי שדמותו תעטר את שער המגזין. זאת היתה הפעם השנייה בלבד שתמונתו של מוסיקאי ג’ז עמדה להתנוסס על השער של “טיים” ‏(לואי ארמסטרונג היה שם ב–1949‏) והעורכים התלבטו בין דיוק אלינגטון לברובק. מבחינת הצדק ההיסטורי, לא היה ספק מי צריך להיות על השער: אלינגטון בן ה–55 כבר נחשב לגדול מלחיני הג’ז ולאחד מעמודי התווך של המוסיקה האמריקאית. ברובק בן ה–34, חרף הצלחתו הגדולה, היה עדיין מוסיקאי בתחילת דרכו.

ביום שבו התפרסם הגיליון התזמורת של אלינגטון וההרכב של ברובק היו בסיבוב הופעות משותף להן ולעוד כמה הרכבים. בשבע בבוקר נשמעו דפיקות על דלת חדרו של ברובק. זה היה אלינגטון, שאמר לפסנתרן “אתה על השער של ‘טיים’” והגיש לו את המגזין ועליו תמונתו המצוירת שמסביבה כלי נגינה מרחפים. “זה היה הרגע הכי נהדר והכי נורא בעת ובעונה אחת”, סיפר ברובק. “לא רציתי להיות לפני דיוק. הערצתי אותו וקיוויתי שהתמונה שלו תהיה על השער. הוא היה כל כך יותר חשוב ממני. הוא היה צריך להיות ראשון”.

העובדה שברובק הובלט על חשבונם של מוסיקאים שחורים, כפי שקרה במקרה של השער של “טיים”, חיזקה את הביקורת שהוטחה בו במשך השנים מסיבות מוסיקליות, אבל ברובק היה האחרון שאמור היה לספוג ביקורת על רקע חברתי־גזעי.

באחד הרגעים המרגשים בסדרת הטלוויזיה המונומנטלית “ג’ז” רואים את ברובק, שהיה בזמן הצילומים כבן 80, ממרר בבכי כשהוא נזכר באמריקה הגזענית של ילדותו. הוא מספר על האדם השחור הראשון שראה כילד. אביו, שהיה חוואי, ביקש מאחד הפועלים שלו להוריד את חולצתו והראה לבנו את הסימן שנצרב בבשרו. “כמו פרה”, ממלמל ברובק למצלמה ומתייפח. המחזה המחריד נטע בו תודעה חברתית, שגרמה לו להתעקש לכלול בהרכבים שלו מוסיקאים שחורים ולבטל הופעות כשמזמיני ההופעות הביעו התנגדות לנוכחותו של יוג’ין רייט, הקונטרבסיסט השחור של ברובק.

נקודת הג’י של הקהל

אביו החוואי של ברובק ייעד אותו להיות בוקר או וטרינר, אבל ברובק חלם להיות מוסיקאי ג’ז. בסדרה “ג’ז” סיפר שהפנטסיה הגדולה שלו כנער היתה שהאוטובוס של התזמורת של בני גודמן - הלהקה הכי מצליחה בארה”ב בסוף שנות ה–30 - ייקלע בטעות לחווה של אביו. בחלומו של ברובק האוטובוס ניצב מול עדרי בקר גדולים, והוא מסכים לסלק את הפרות מהדרך רק בתנאי שגודמן ייתן לו לנגן עם התזמורת. עשרים שנה לאחר מכן, ברובק היה לבני גודמן של זמנו - מוסיקאי הג’ז הכי מפורסם בעולם.

ברובק התגייס לצבא ב–1942 ונשלח לחזית באירופה כלוחם ב–1944, אבל כשאחד הקצינים ראה אותו מנגן בפסנתר על משאית של הצלב האדום, הוטל עליו להקים להקת ג’ז צבאית. אחרי המלחמה הוא למד אצל המלחין הצרפתי דריוס מיו, שהשפיע עליו עמוקות ‏(ברובק קרא לבנו הבכור דריוס‏), ולקראת סוף שנות ה–40 הקים שלישייה, שנהפכה לרביעייה עם הצטרפותו של פול דזמונד. דזמונד, שכתב את “Take five” ‏(וידוע כמי שאמר שהוא מנסה להישמע כמו מרטיני יבש‏), היה בעל טמפרמנט אמנותי מנוגד לזה של ברובק. ברובק היה מוחצן וגועש, ואילו דזמונד מופנם ועדין. הניגודים המשלימים ביניהם רקמו את אחד משיתופי הפעולה הגדולים בתולדות הג’ז.

מוסיקאים מעטים, אם בכלל, נהנו מהפופולריות האדירה שהיתה לברובק ולרביעייה שלו בשנות ה–50 וה–60. ברובק קרא לקהל “החבר החמישי ברביעייה שלי”, ולדברי מבקר הג’ז גארי גידינס “אף מוסיקאי ג’ז אחרי מלחמת העולם השנייה לא טיפח את הקהל שלו כמו ברובק. להצלחה שלו היו ממדים פבלוביים. ברגע שנשמעו הצלילים הראשונים של ‘5 Take’ או ‘Blue rondo a la turk’, נשמעה שאגה אדירה מכיוון הקהל. בעידן שבו קהל הג’ז שומר על איפוק, ההאזנה להקלטות הישנות של ברובק, עם הרעם של מחיאות הכפיים, יכולה להיות דבר משכר”.

הקהל אהב את המנגינות המתוחכמות־אך־קליטות של ברובק, את הנגינה הסוערת שלו שטיפסה בהדרגה אל השיא ואז פירקה את המתח ‏(“הוא ידע למצוא את נקודת הג’י של הקהל”, העיר גידינס‏), את המקצבים המאתגרים בדרך נעימה ‏(ברובק טען שהנטייה שלו למקצבים לא סימטריים נבעה משעות הרכיבה הארוכות שלו כנער, שבהן היה משתעשע בהמצאת מקצב משלים למקצב של דהרת הסוס‏) ואת הלהקה הנהדרת שלו.

מבקרי הג’ז, לעומת זאת, נטו להסתייג מברובק. בחלק מהמקרים ההתקפות היו קטלניות. כשברובק הוציא ב–1959 את “Time out”, אלבומו המפורסם ביותר ואחד מרבי המכר הגדולים בתולדות הג’ז, טען מבקר המגזין החשוב “דאונביט” שהמוסיקה שלו היא “חצי ג’ז”. “להצליח זה דבר מסוכן”, אמר ברובק כשנשאל על הביקורות הקשות. בקרב חובבי ג’ז מושבעים יש עדיין מי שתוהה אם הוא היה ג’זיסט גדול או פשוט ג’זיסט סופר־מצליח. כך או כך, המוסיקה שלו כבשה מיליוני מאזינים וחילחלה אל מחוזות שמחוץ לעולם הג’ז. אחד האנשים שהושפעו מברובק הוא פול מקרטני. “All my loving” של הביטלס כולל מהלך ששאול מקטע של הפסנתרן, “הוואלס של קתי”.

הרביעייה הקלאסית של ברובק התפרקה ב–1967, ובעשורים שחלפו מאז ברובק המשיך לכתוב ללא הפסקה ‏(הוא הרבה לכתוב אורטוריות ויצירות אחרות על נושאים דתיים‏), לפוצץ אולמות בכל מקום שאליו הגיע, ולהקליט עם ארבעה מבניו: דריוס ‏(פסנתרן‏), כריס ‏(בסיסט‏), דן ‏(מתופף‏) ומתיו ‏(צ’לן‏).

בסרטו התיעודי של קלינט איסטווד “בדרכו המתוקה”, ששירטט את דיוקנו של ברובק לקראת הגיעו לגיל 90, הוא הצטייר כאדם אופטימי, תמים, נוצרי מאמין, איש משפחה למופת. בניגוד לדמות מסוכסכת ומורכבת כמו צ’ארלי פרקר, ספק אם הוא היה עשוי מחומרים שיכולים לפרנס סרט ביוגרפי עלילתי.

באחת הסצינות הנפלאות ב”בדרכו המתוקה” הפגיש איסטווד את ברובק עם פסנתרן הג’ז הקשיש ג’יי מקשאן, שהיה מבוגר מברובק בארבע שנים ומת שש שנים לפניו. שני הפסנתרנים הזקנים ניגנו בלוז ואיסטווד, שרכן מעליהם, אמר “זה יפהפה! זה היסטורי!” אבל את שני המוסיקאים לא עניינה ההיסטוריה, עניין אותם הסווינג. דמעות נקוו בעיניו של ברובק כשהוא פנה אל מקשאן ואמר לו בהתרגשות “עדיין יש לך את זה!”
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו