${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התקופה הישראלית של אוסקר נימאייר

חצי שנה נתקע כאן האדריכל הברזילאי - בדיוק כשביקר כאן ב-1964 התחוללה הפיכה במולדתו. הוא הסתגר בחדר במלון דן ותיכנן פרויקטים בתל אביב ובירושלים, בחיפה ובנגב. אף שרובם לא יצאו לפועל, הם מעידים על חזונו של האדריכל הגדול, שהלך לעולמו בשבוע שעבר

26תגובות

במשך שישה חודשים בשנת 1964, בין מארס לתחילת אוקטובר, שהה האדריכל המנוח אוסקר נימאייר בישראל. הארכיטקט הברזילאי, שהוזמן על ידי מנכ"ל רשת מלונות דן יקותיאל פדרמן לתכנן פרויקטים בשטחי הקרקע שבבעלותו, לא התכוון להישאר בארץ זמן כה ממושך. הוא היה בעיצומו של מסע לצורכי עבודה בין גאנה, שם הוזמן לתכנן אוניברסיטה, לבין ישראל ואירופה, אלא שאז נודע לו כי אירעה הפיכה צבאית במולדתו.

לפי זיכרונותיו, שפורסמו בשנת 1968 (הפרק העוסק בביקורו בישראל תורגם לעברית מפורטוגלית על ידי טניה מלצר ופורסם בספרו של צבי אפרת "הפרויקט הישראלי"), השהות הקצובה בישראל התארכה לחודשים ארוכים. תחילה בשל הזמנות העבודה הרבות שזכה להן בישראל ולאחר מכן מכיוון שהתבשר כי זכויותיו הפוליטיות נשללו על ידי הממשל החדש. נימאייר הקומוניסט, דמות בולטת ומוערכת בארצו, נהפך בן לילה לנרדף על ידי צבא מדינתו ועל ידי המשטרה, שפשטה על משרדו בריו דה ז'נירו.

מתוסכל מחוסר היכולת לחזור לארצו ולתמוך בידידיו, הסתגר נימאייר במשך מרבית שהותו בישראל בדירה שהוקצתה לו במלון דן בתל אביב והשתדל להגביל את התקשרויותיו לצורכי עבודה. בנוסף לעבודות שביצע למען פדרמן נענה גם להזמנות ממשרד השיכון. באוגוסט 1964 אמר שר השיכון, יוסף אלמוגי, כי "אמנם לא חסרים לנו כוחות מעולים במדינה, אך משב רוח חדש אשר יעורר מחשבות וויכוחים יועיל לנו, כי כולנו רוצים לשפר את נוף ארצנו - גם בעזרת ארכיטקטורה".

אליהו קמינר

יחד עם המהנדס סמואל ראווט ואדריכלים שונים תיכנן נימאייר בתקופה הזאת מספר נכבד של פרויקטים. הבולטים ביניהם היו קומפלקס נורדיה וכיכר המדינה בתל אביב, עיר הנגב, מלון סקנדינביה, בית פדרמן ואוניברסיטת חיפה. בתערוכה שהוצגה במלון בתום ביקורו ונקראה "שישה חודשים בישראל" הוצגו מודלים, תוכניות, טקסטים וסכמות של חישובי בטון, "דוגמאות לאדריכלות רציונלית הנשענת על ודאיות מקצועית - פרויקטים שנגדו את כל מה שנעשה בישראל באותה תקופה והתבססו על רציונל תקף של אדריכלות ואורבניזם בלבד", כך כתב.

50 קומות בנגב

כצפוי, השאיפות של האדריכל הברזילאי עוררו מחלוקות רבות ודיונים רבים, בעיקר סביב עניין הבנייה לגובה. בפרויקט "עיר הנגב" - ניסיון לבחון טיפוסי מגורים חדשים בעיר סכמטית ולא מוגדרת בלב השממה - הוא התבקש להציע מבנים של ארבע עד שמונה קומות. נימאייר, חסיד הקידמה, ביקש דווקא להקים עיר מגדלים אנכית, ובטקסט שהגיש בצד הצעתו מתח ביקורת על אופן הבנייה השגור בישראל: "החיסכון בקרקע כרוך ביתרונות כלכליים שאין עליהם עוררין: הוויתור על הצורך רחובות ובשבילים; הוויתור על הצורך במאות בלוקים של בנייני דירות, המשתרעים על שטח עצום, יוצרים בעיות של תנועה ותחבורה ומכבידים על מערכות המים, הביוב, החשמל וכו'... פרויקט זה הוא היטל בלתי נמנע של דחפי הקידמה, הטכנולוגיה והחיים עצמם".

עיר הנגב של נימאייר היא פנטסיה אוטופית, מודל ש"אפשר ליישמו פעם אחר פעם לאורך כבישי הארץ הראשיים, תוך הגדרת אזורי חקלאות, תעשייה ופנאי והבאת רוח הקידמה לפנים הארץ", לדבריו. העיר שתוכננה לשמש בית ל-30-40 אלף תושבים היא למעשה מעין כיכר נטולת כלי רכב המוקפת בשדרה טבעתית, שלצדה חניונים, תחנת רכבת ומוניות וכן מרכז מסחרי גדול. בנייני המגורים ואזורי הספורט מסודרים סביב מרכז עירוני מינהלי ובו בניין העירייה ומבנים למסחר ולפנאי.

מחשבה רבה יוחדה לתכנון מבני המגורים, שנועדו להתנשא עד לגובה של 30 וגם 50 קומות. יתרונות הגובה, לטענת נימאייר, היו הימנעות מהאבק המדברי ומסופות החול והאפשרות לזכות באוויר צח ונוף מפואר. תשומת לב רבה ניתנה לדירות עצמן, שהכניסה אליהן נקבעה דרך גינות פנימיות שתוכננו למפלסים השונים. בזכות צורת הבנייה והרחקת המכוניות קיווה האדריכל ליצור רחובות וכיכרות צנועים, מוגנים מרוחות המדבר, מוצללים ומלאים בתנועת הולכי רגל.

כידוע, "עיר הנגב" מעולם לא הוקמה לפי התכנון הזה, דבר שנימאייר חזה בעצמו כי לא יקרה בשנים ההן. מבקריה של התוכנית טענו כי היא כופה על התושבים אורח חיים מסוים ואינה מביאה בחשבון את ההרגלים הקיימים בארץ. בנוסף לכך הובע חשש כי העיר, שנועדה לאכלס בעיקר עולים חדשים, תהפוך את המעבר בין תרבויות, המורכב בין כה, למטלטל בצורה בלתי נסבלת. לזאת התוספו הטיעון כי דווקא הנגב אינו סובל ממצוקת שטחים, והשיקול המנצח, כי השיטה של נימאייר עוד לא הוכיחה את עצמה ולכן מוקדם לאמצה בהרחבה בישראל.

האדריכל אבא אלחנני, שהיה שותף של נימאייר בכמה פרויקטים, בהם ההצעות לקומפלקס נורדיה ולכיכר המדינה יחד עם ישראל לוטן, טען כי האדריכלות נתונה במשבר כבר 100 שנים בכל הנוגע לתכנון הערים וכי דווקא כישלונות הבנייה בעולם מעמידים את רעיונותיו של נימאייר באור חדש; שכן, קשה יהיה לבנות גרוע יותר ממה שנעשה עד כה.

נימאייר, כפי שהעיד על עצמו, לא הוטרד מדעותיהם של מבקריו. "ביקשתי לעבוד אך ורק מתוך נאמנות לדרכי האישית ולהפיק עבודות ייחודיות ושונות, שירצו אותי ויצדיקו את שהותי בישראל", אמר.

יוסף ליאור

יחסו לישראל היה מורכב: מחד גיסא, הוא העריץ את הרוח הסוציאליסטית של הארץ החדשה, את האופטימיות והרציונליזם שעמדו בבסיסה האידיאולוגי והתכנוני. מאידך גיסא, הוא ראה בבנייה הנמוכה והפרברית שהלכה ומילאה את הארץ מכשלה התפתחותית שנובעת משמרנות ומדעות קדומות. לתפישתו של נימאייר, הפתרון של בנייה לגובה נכון למדינה ששטחה מצומצם ולפיכך יקר.

סבא-רבא של דיזנגוף סנטר

לעומת הרוח היישובית האידיאולוגית שהיתה אמורה לאפיין את עיר הנגב, הבין נימאייר כי את קופלקס נורדיה, הפרויקט שנקרא לתכנן על ידי פדרמן על הריסותיה של השכונה המוזנחת במרכז תל אביב, הניעו שיקולים כלכליים מובהקים. המטרה היתה לנצל את תפוסת הקרקע בצורה המרבית. נימאייר ביקש להקים על השטח שלושה מגדלים, למגורים, בית מלון ומשרדים, בגובה 40 קומות כל אחד. מתחת להם תוכנן מרכז מסחרי רחב של שתי קומות ובו חנויות, מסעדות ובתי קולנוע.

למרות הביקורת כי הפרויקט יהיה מובלעת לעשירים, מה שישפיע לרעה על הקיטוב החברתי בעיר, השיקולים שהביאו לדחייתו היו בעיקר כלכליים. השטח נמכר אחר כך לקבוצת משקיעים קנדים שהציעה לבנות שני מגדלים בחצי הגובה - הצעה שנפלה גם היא מחוסר מימון. לבסוף נמכר השטח לקבלן אריה פילץ, שהקים בסוף שנות ה-70 את דיזנגוף סנטר - מרכז מסחרי שמעליו מגדלי מגורים ומשרדים.

ומתל אביב לחיפה: המוסד האוניברסיטאי, לפי נימאייר, הוא ההיפך מהקמפוס הקלאסי שמושתת על מבנים נפרדים - עליו להתקיים בתוך מגדל אחד. התכנון שלו לאוניברסיטת חיפה הציב אם כן מספר מצומצם של גופים על גבי רחבת בטון מלבנית גדולה, כשמרווח גדול חוצץ ביניהם. במבנה אופקי גדול רוכזו כל הכיתות, הספרייה וחדרי העיון. מגדל אשכול, החלק האדמיניסטרטיבי של האוניברסיטה, מתנשא כמו תורן אל מול מפרץ חיפה. מבנה נוסף בצורת פירמידה הפוכה לא נבנה לבסוף, ואילו מבנים אחרים, שהקשר בינם לבין התכנון המקורי רופף למדי, נבנו בדרום הקמפוס. מגדל אשכול, האלמנט הדומיננטי ביותר בפרויקט, מעיד במידת מה על אופי התכנון של נימאייר, אף שהמגדל נבנה לבסוף בתכנונו של שלמה גלעד בשנת 1978.

למרות ההבדלים בשימוש, באתר, בהקשר ובאופן העמדת המבנים, הפרויקט שואב השראה ממרכז הקונגרסים שתיכנן נימאייר בברזיליה ארבע שנים קודם לכן. בעיני מתנגדיו של נימאייר, ההצעה לאוניברסיטה לא התחשבה בסביבה הבנויה ובנופיו של הכרמל. ראש העיר אבא חושי, שתמך בפרויקט, ספג ביקורת חריפה על עידוד הבנייה לגובה על הרכס. נימאייר מצדו ראה בבנייה הכרח פרוגרמטי.

ההקשר של תכנון זה הוא בעיקר לשיח פנימי שפיתח נימאייר עם הפרויקטים שתיכנן בעצמו, בניסיון להגיע לתוצאה גנרית ככל האפשר. בעקבות נימאייר פיתח המודרניזם הברזילאי דיון על חיפוש של "רוח" ברזילאית באדריכלות - בהשפעות הבארוק הקולוניאליסטי, האיכות הטרופית והטופוגרפיה. מה שנשמט הוא הקונטקסט המקומי, שלרוב לא שימש גורם מכריע בתכנון, אלא הצדיק במקרה הטוב מחווה סמלית.

בזיכרונותיו מציין נימאייר כי ישראל הותירה בו רושם חיובי - "ארץ מדהימה מלאת ניגודים ויופי". בעיקר התרשם ממדבר הנגב ומאילת, וכן מהעיר התוססת תל אביב. עם ידידיו נמנו פדרמן והאדריכלים דוד רזניק, אלחנני ולוטן. נימאייר שירטט ביד בוטחת חזון פורה למדינה שחיפשה את דרכה בשנות ה-60, אך הגשמתו היה מעבר להישג היד ובעימות מתמיד עם שאיפותיה של ישראל הצעירה.

לאחר החודשים שבילה בארץ שהה נימאייר בעיקר בצרפת ובמדינות אירופיות אחרות וכן בלבנון ובאלג'יריה. לארצו חזר בשנות ה-80 ושם המשיך לעבוד כמעט עד יומו האחרון. ביום רביעי בשבוע שעבר הלך לעולמו, עשרה ימים לפני יום הולדתו ה-105.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#