שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מה באמת חשבה ביאטריקס פוטר על פיטר הארנבון

הסופרת הבריטית ביאטריקס פוטר נהגה לשלוח מכתבים מאוירים לילדים, ומהם צמחו ספריה המצליחים על פיטר הארנבון, מרת עכברונית וחבריהם. תערוכה בניו יורק מציגה מבחר מכתבים כאלה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אדוארד רותסטין, ניו יורק טיימס

"זה היה לפני כל כך הרבה זמן, ובעולם אחר", כתבה ביאטריקס פוטר במכתב בשנת 1893; היא סיפרה בו למכר בן חמש על ארבעה ארנבים קטנים ושמותיהם פלופסי, מופסי, קוטונטייל ופיטר.

אבל במסמך משנת 1940 על שורשיו של פיטר הארנבון ­ המוצג בתערוכה מרתקת במוזיאון ספריית מורגן בניו יורק, "Beatrix Potter: The Picture Letters" (ביאטריקס פוטר: המכתבים המאוירים), הודתה הסופרת שהיא עצמה תמהה: "אף פעם לא הבנתי מה סוד הקסם של פיטר".

אסתכן בכך שמעריציו של פיטר ייפגעו ובגורל דומה לגורלו של אביו של פיטר, שמר מקרגרגור אפה אותו בתוך פאי, ואומר: גם אני לא. אך יותר מ‑40 מיליון עותקים של הסיפור על הארנב השובב ותעלוליו נמכרו מאז ראה אור לראשונה לפני 110 שנים בהוצאת פרדריק וורן (שישה מו"לים אחרים דחו את הסיפור קודם לכן).

פוטר עם עכבר המחמד שלה, 1885צילום: ספריית אונ' פרינסטון וספריית מוזיאון מורגן, ניו יורק

אחרי פיטר באו הסנאי נאטקין, בנג'מין ארנבון, מרת טיגי-וינקל (מרת בוקי-סריקי בתרגום העברי), ימימה ברווזת-השלוליות ומרת עכברונית. פוטר התפרסמה בכל העולם, למרות מוזרותם הבולטת של היצורים הפרוותיים העוטים מעילים כחולים עם כפתורי נחושת או סינרים מצויצים ומצנפות.

רבים מסיפוריה של פוטר משקפים ראיית עולם שעיקרה עשיית רע, עונש וגאולה כנועה: פיטר נשלח למיטה עם תה קמומיל אחרי שכמעט נאפה בפאי, הסנאי נאטקין כמעט נאכל בידי הינשוף אולד בראון, בנג'מין ארנבון זוכה להלקאה מאביו. ומלבד מאבקן של הדמויות הצעירות האלה לעצמאות ­ שמסוכל בידי דמויות שונות של מבוגרים נושאי שוט ­ התערובת הזאת של חמידות ותיאבון קרניבורי מעולם לא נראתה לי מצודדת. ואולם, התערוכה במוזיאון מורגן (שתוצג עד 27 בינואר) שיכנעה אותי להשעות את הדעות הקדומות שלי ואף לבחון אותן בחינה מחודשת.

סינדרלה והארנבים

איור של פוטר מתוך "בנג'מין ארנבון"צילום: ספריית אונ' פרינסון וספריית מוזיאון מורגן, ניו יורק

זו אינה תערוכה אנציקלופדית, כמו זו משנת 1988 שהמוזיאון ייבא ממוזיאון טייט בלונדון. התערוכה החדשה מציגה כ‑115 פריטים בלבד. למרות עושר המידע והסנסציות שבה, היא גם לוקה בהתייחסות רופפת מדי בכל הנוגע להקשר ולציר הזמן. ובכל זאת, משהו קורה כשהולכים ומתקדמים לאורך התערוכה, מתבוננים בתמונות של פוטר וקוראים את הטקסטים הכתובים בכתב ידה.

האוצר, ג'ון בידוול, אסף 22 מכתבים מאוירים שפוטר כתבה לילדים בשנים היצירתיות ביותר שלה, ולצדם הוא מציג כתבי יד, ציורים וצעצועי ילדים. אלה לקוחים מאוסף המוזיאון, מאוספים פרטיים שונים, ממוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ומספריית הילדים קוסטן בפרינסטון.

פוטר ייחסה למכתבים המאוירים חשיבות יוצאת דופן, כך עולה מהתערוכה. הם חוליה נוספת במסורת של חליפת מכתבים מאוירת בשובבות של סופרים אחרים. כך למשל מכתב שכתב הסופר ויליאם מייקפיס תאקרי, ובו הוא מתנצל ומודיע שלא יוכל להגיע לארוחת ערב ­ בלוויית איור שמעצים את האפקט, דיוקן עצמי של המחבר שכועס על עצמו על ששכח מחויבות קודמת. מכתב שכתב ריצ'רד דויל לאביו מראה את המאייר, בן 19, שהרבה לצייר למגזין ההומור והסאטירה "פאנץ'", מוקף דמויות מצוירות הנאבקות על תשומת לבו.

אך מכתביה של פוטר, כמו הארנבים המוכרים, הם גם תולדה של עניין רב בעולם הטבע, שהיא ציירה ורשמה בכישרון רב. בתערוכה מוצג אקוורל משנת 1886, "רישום בהגדלה של עכביש קופץ ממין זכר", שנעשה בו שימוש בעט ובדיו ובגיר לבן ונראה בו עכביש לפרטיו כמו מבעד למיקרוסקופ. פוטר רשמה בעלי חיים, חפצים ופטריות כאילו התכוננה לקריירה של חוקרת טבע.

"עכביש קופץ ממין זכר" - איור של פוטר צילום: ספריית אונ' פרינסטון וספריית מוזיאון מורגן, ניו יורק

נדמה שבעולם הזה היא גם מצאה חברים. לפוטר היה אח צעיר, אבל לא היו לה ידידים רבים בני גילה. הוריה הקפדניים, שהתעשרו מעסקי טקסטיל, נהגו לנפוש עם משפחתם באזורי הכפר בסקוטלנד ובאזורי האגמים באנגליה. הם הרשו לילדיהם להתפנק בדבר אחד בלבד: להביא הביתה סלמנדרות, עטלפים, לטאות, קיפודים, עכברים, חולדות וארנבים. פוטר רשמה בשקדנות רבים מהם, נתנה להם שמות שלימים הונצחו בספריה (לרבות בנג'מין ופיטר), העניקה להם מעמד של חברים ­ ולפעמים בישלה אותם לאחר המוות כדי לחשוף את שלדיהם.

ליחסי אהבה אנושיים, לעומת זאת, לא היה מקום רב בחייהם. אחיה של פוטר, ברטרם, סיפר להוריו על נישואיו רק 11 שנים לאחר מעשה. ופוטר הבטיחה להוריה הלא-מרוצים שתשמור בסוד גמור את דבר אירוסיה למו"ל שלה, נורמן וורן, אף שהיתה כמעט בת 40 (הוא מת חודש לאחר האירוסים). בתערוכה מופיע רישום מקסים משנת 1899 בעט, דיו וטכניקת שטיפה, "המרכבה של סינדרלה עם ארנבים", שפוטר העניקה לארוסה ביום אירוסיהם; הרמיזה ברישום היא שהיא מן הסתם הזדהתה עם פנטסיית החילוץ שבסיפור.

הטבע כמקלט ונחמה

היא ללא ספק מצאה נחמה בעולם הטבע, וברוח הרומנטיציזם הבריטי, פוטר קישרה אותו לעולם הילדות. לא קל לדבר אל ילדים קטנים בישירות ובדמיון, אך פוטר עשתה זאת שוב ושוב כשכתבה לילדיה של האומנת שלה לשעבר, אנני מור. המכתבים המוצגים בתערוכה נוגעים ללב בישירותם ובקסמם.

"אריק היקר שלי", היא כותבת לילד בן שלוש ב‑1892. "אתה זוכר את העכבר הקטן שראית בגני בולטון? עכשיו יש לי עוד אחד, עם כתם לבן על הראש. הוא ממש מאולף, הוא יושב על היד ואוכל גרעינים". באיור נראה העכבר המעורסל בכף ידה.

"מרג'רי היקרה שלי", נאמר במכתב אחר מ‑1903. "שמחתי לשמוע על הארנבים הלבנים שלך. כל הארנבים שלי חומים, אבל פעם היה לי עכבר לבן ומתוק עם עיניים ורודות. אני לא חושבת שהוא כתב מכתבים אי פעם, אבל אני חושבת שאילו היה כותב מכתבים, הם ודאי היו בגודל של המכתב שלך". בציור חולדה יושבת ליד שולחן וכותבת בנוצה ודיו על נייר.

המכתב המפורסם ביותר הוא מ‑:1893 "נואל היקר, אני לא יודעת מה לכתוב לך, ולכן אספר לך סיפור על ארבעה ארנבים קטנים, פלופסי, מופסי, קוטון-טייל ופיטר".

לא זו בלבד שהספרים נולדו מהמכתבים האלה, אלא המכתבים גם הכתיבו את נימתם של הספרים. פוטר, למשל, כך אנו למדים, מקווה לכתוב "המון מכתבים" לאחייניתו של נורמן וורן, ויניפרד וורן, שבית הבובות שלה היה לאכסניית המהומה ב"מעשה בשני עכברים רעים": "הרבה יותר נעים לפנות לילד חי ואמיתי; לעתים קרובות חושבת אני שזה סוד הצלחתו של פיטר הארנב, הוא נכתב לילד ­ לא על פי הזמנה".

סיפוריה היו חלק משיחות ארוכות עם ילדים, והילדים, מבחינות מסוימות, היו המקבילות האנושיות לבעלי החיים שעמם שוחחה פוטר. רבים מבעלי החיים שציירה גם הם צעירים, אך לבושם מזכיר את אופנת הכפר של עידן מוקדם יותר.

אבל למרות הנוסטלגיה הזאת, פוטר היתה אדם נוקשה ובלתי רגשני. היא גם היתה קפדנית בהליכותיה העסקיות, וכפי שאנו נוכחים לדעת כאן, היתה גם נחושה בדעתה לשלוט במוצרים הנלווים לספריה: היא פיקחה על ייצור צעצוע ימימה ברווזת-השלולית המוצג בתערוכה ואף שרטטה את מפת הממלכה הדמיונית שלה במשחק קופסה מרשים המוצג כאן, מ‑1917.

אז כבר איפשרו לה כספי התמלוגים לפרוש לעולם הכפרי המצויר בספריה. היא היתה לרועת כבשים באזור האגמים. היא קנתה לה אדמות ואחוזה, נישאה לעורך דין כפרי, ויליאם היליס, וחיתה את העתיד האגדי המובטח ליצוריה הראויים ביותר. היא גם היתה לפעילה להגנת הטבע ופעלה לשימורו. כשמתה בשנת 1943 ציוותה שטחים נרחבים לקרן הלאום בבריטניה.

היה אפשר לספר בתערוכה עוד על ההיבט הזה של חייה של פוטר, אך אחד המסמכים המרגשים ביותר המוצגים כאן הוא המכתב משנת 1940 שכתבה פוטר לעורכת והמייסדת האמריקאית של המגזין "הורן בוק", ברתה מהוני מילר, ובו הסבירה את לידתו של פיטר ארנבון "לפני זמן רב" ו"בעולם אחר".

העולם "אינו משתנה רבות בארץ הזאת, שבה הטבע, אף שאינו מרושע במודע, היה תמיד אכזרי", כתבה. האכזריות הזאת מופיעה בספרים, מוסווית מעט ברגש. אך "בערים מתחולל שינוי", היא ממשיכה. "אנשים מתחילים להתחפר מתחת לאדמה כמו ארנבים"; אולי לא רק בגלל הפיתוח האורבני. "הילד שלמענו הומצא פיטר לפני יותר מ‑40 שנה הוא כיום קצין התגוננות אזרחית בלונדון המופצצת".

הטבע הוא המקלט של פוטר ומקור הנחמה שלה. היא מסכמת: "לא זכורה לי תקופה שבה לא ניסיתי להמציא תמונות ולהמציא לעצמי ארץ אגדה של פרחי בר, בעלי חיים, פטריות, אזוב, עצים ונחלים, כל אלף הפרטים שמרכיבים את הטבע; העולם הנעים והבלתי משתנה של ריאליזם ורומנטיקה, שבאזורנו הצפוני נעשה קשה בגלל מזג אוויר רע, מורשת קשוחה ועוצמה שמגיעה מן ההרים".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ