בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'ון גודמן, שמככב בסרט החדש "ארגו", מספר על האלכוהוליזם והדיכאון

על המסך הוא מצחיק, חם, פתוח, במציאות הוא אחר לגמרי. עם עלייתו לאקרנים של הסרט "ארגו" בכיכובו נזכר ג'ון גודמן בימים שברוס ויליס היה הברמן שלו ומספר למה יותר מכל הוא אוהב לשחק בסרטים של האחים כהן

13תגובות

ג'ון גודמן יושב על הספה, דומם כמו הר ראשמור, זרועותיו נחות על ברכיו הבשרניות. לחלץ ממנו תשובות זה כמו לחצוב בסלע. הוא אומר "לא" ו"אני לא יודע"; "כנראה" ו"אין לי מושג". מפעם לפעם הוא פולט נהמה ארוכה, מלאת אוויר, כאילו רופאים בלתי נראים מבצעים בו איזה הליך רפואי פולשני. לא ברור אם הוא עייף עד מוות או חולה; אם הוא סולד מראיונות או רק מהמראיין הספציפי. בסך הכל, ובדיעבד, כנראה כל התשובות נכונות, ובגדול.

אולי לא הוגן לצפות משחקן לשחק כשהמצלמות אינן פועלות. אבל אחרי חמש דקות בלבד אני במצוקה, נע הלוך ושוב בין השאלות, מנסה נואשות להצית בו עניין. אין בגודמן שמץ מחדוות החיים שהוא הקרין בתפקיד דן קונר הארצי ורחב הלב בתשע העונות של "רוזאן". אין בו גם שום עדות להתלהבות השובבה ולאינטליגנציה המנצנצת שהוא החדיר אפילו במרושעים שבגלגוליו הקולנועיים (וולטר סובצ'ק מ"ביג לבובסקי", מוכר התנ"ך בעל העין האחת מ"אחי, איפה אתה?"). באתי מוכן לפגוש שחקן חם, מצחיק, ברוך כישרון, שאני מעריץ את עבודתו זה שנים ¬ ומצאתי את עצמי בתחושה של ארוחת ערב עם מפלצת.

גודמן מככב בסרט החדש "ארגו" בבימויו של בן אפלק, שיעלה לאקרנים בישראל מחר. זהו סרט מרתק, המוכיח שהמציאות עולה על כל דמיון: הוא מספר על התפקיד הסמוי שמילאה הוליווד במשבר השבויים באיראן, שתרם לקצו של ממשל קארטר.

אי-פי

אפלק מככב בסרט בתפקיד סוכן הסי-איי-איי טוני מנדס, שבמסווה של מפיק קולנוע מחלץ שישה אמריקאים שמצאו מחסה בשגרירות קנדה בטהרן. גודמן מגלם את ג'ון צ'יימברס המנוח, מאפר שנודע בעיקר בעיצוב המסיכות בסדרה המקורית של סרטי "כוכב הקופים". משימתו של צ'יימברס היא ליצור הפקת מדע בדיוני משכנעת, ולהציג את האמריקאים הלכודים בתור אנשי קולנוע רגילים שבאו לאיראן לחפש אתרי צילום מתאימים. אל תדאג, מרגיע צ'יימברס את מנדס בשלב מסוים, "ביום אחד אפשר ללמד אפילו קוף להיות במאי".

כאשר גודמן נשאל איך התכונן לגלם את דמותו של צ'יימברס, הוא פולט אנחה כבדה. "לא היה לי הרבה חומר להסתמך עליו וגם לא הרבה זמן לערוך תחקיר. קראתי פה ושם. דיברתי עם אנשים שהכירו אותו. לא היה צריך לעשות הרבה. התסריט מסביר הכל", הוא אומר.

האם ביסס את הדמות על דמויות מעולם הקולנוע שהכיר בעבר? צ'יימברס הוא אחד "הפועלים הפשוטים" שמאחורי הקלעים בהוליווד, אותם גיבורים סמויים של הפקות הקולנוע. "אני עצמי פועל פשוט כזה", אומר גודמן. "בורג במכונה".

בשלב זה נראה שמיצינו את השיחה על "ארגו", אבל לא ברור לאן בדיוק נתקדם מפה. גודמן נראה כל כך עייף, כל כך עוין, כל כך מרוחק, עד שנעשה קצת מפחיד לדבר אתו. הוא מרגיש טוב? "כן". אולי הוא רוצה כוס מים? "לא", הוא אומר ומאותת לי בנפנוף יד להמשיך.

בלי אמירה פוליטית

הוא נולד ב 1952 בסנט לואיס לאם מלצרית ולאב דוור, שמת כשגודמן היה בן שנתיים. בילדותו אהב פוטבול אמריקאי ובזמן לימודיו בקולג' אף שיחק בקבוצה. לדבריו, מעולם לא היה שחקן טוב; זה לא היה מצליח. הוא ידע לעשות רק דבר אחד, הוא טוען, לשחק, ולא היתה לו תוכנית מגירה.

מצא חן בעיניו הרעיון להיות כמו מרלון ברנדו; הוא אהב את אסכולת "השיטה". "ברנדו היה אחר. הוא שינה את העולם. הוא היה מהפכה בפני עצמו, מההתחלה עד הסוף", אומר גודמן. האם זה מה שהלהיב אותו, מה שפיעם בתוכו? "כן, אני חושב". הוא צוחק ללא עליזות. "הלוואי שעדיין הייתי יכול להרגיש שמשהו מפעם בתוכי".

נדמה שדרכו של גודמן לא היתה קלה בשנותיו הראשונות כשחקן, אבל הוא טוען שלא היתה לו בעיה ¬ הוא הצליח למצוא עבודה. בשנות ה 20 לחייו שיחק בברודוויי וגם החל להופיע בטלוויזיה. התפקיד הטלוויזיוני הראשון שלו היה סועד רעב בפרסומת לברגר קינג.

בינתיים ניסה להגשים את חלומו בניו יורק של שנות ה80- והתמודד על מקומו לצד שחקנים צעירים נוספים. "ברוס ויליס עבד כברמן בבר שהייתי שותה בו", הוא אומר, והזיכרון מאיר את פניו לרגע. "הוא היה ברמן נהדר, זה היה כמו לראות מופע כל ערב. הוא פשוט החזיק את הקהל בכף ידו. אה, ברוס, הוא היה נפלא. הוא הביא לי את המשקאות ואני חיסלתי אותם".

ב1988- זכה גודמן בתפקיד שסלל את דרכו. משפחת הפועלים המחוספסת והאוהבת של רוזאן בר, שנאבקה בציפורניים לגמור את החודש בלנפורד שבאילינוי, נהפכה למחווה כחולת-צווארון לאמריקה האמיתית. היא סיפקה נוף של רהיטים זולים ומטבחים בסגנון כפרי שהיו רחוקים מרחק שמים וארץ מוול סטריט ומבוורלי הילס.

אך גודמן אינו שש לדבר על ההיבטים הפוליטיים של התוכנית. "פשוט באתי ועשיתי את העבודה שלי", הוא אומר. "ואילו חשבתי שאני אומר בכך איזו אמירה, הייתי מבין שאני במקצוע הלא נכון".

צילומי התוכנית היו לפעמים קשים ותובעניים. הם התנהלו ביד ברזל של רוזאן עצמה, שפיקחה על התסריטים והציבה את בעלה אז, טום ארנולד, בתפקיד המפיק בפועל. אבל התוכנית כבשה את טבלת הרייטינג והפכה את גודמן לכוכב. "זה היה מוזר", הוא מודה. "השקפת העולם שלי היתה שונה מהיום. הרגשתי שמגיע לי. אנשים התייחסו אלי אחרת והתרגלתי לזה. לא נעים לי להיזכר בזה עכשיו".

איך הוא רואה את התוכנית עצמה במבט לאחור? "אני נזכר בה בשמחה. זה היה כיף מאוד בהתחלה, ואחר כך זה נהיה נורא. לפעמים היה קשה ללכת לעבודה". מה היתה הבעיה? "כל מיני דברים. היא התאהבה בארנולד והכניסה אותו להפקה והאיזון הופר בגלל זה. אבל אתה יודע..." הוא מושך בכתפיו בדרמטיות. "כולם הסתדרו מצוין זה עם זה. זו היתה משפחה גדולה ולא מתפקדת".

מחלה בת 30

בשנים שלאחר "רוזאן" טיפח גודמן קריירה עשירה בקולנוע: לפעמים בתפקיד ראשי, ועל פי רוב כשחקן משנה מחשמל. הוא גילם את נשיא ארצות הברית ב"הבית הלבן" ואת מלך אנגליה ב"המלך ראלף". הוא בלט בתפקידים מבריקים בחמישה מסרטי האחים כהן ועיצב תפקיד יפהפה ושובר לבבות, בדמות ג'יימס "סאלי" סאליבן, בסרט המצויר "מפלצות בע"מ".

אבל התמכרותו של גודמן לאלכוהול קילקלה את השנים שהיו אמורות להיות שנותיו הטובות ביותר. ב2007- הוא התאשפז מרצונו במרכז גמילה. "זה כבר היה מוגזם", הוא מסביר. "אלה היו 30 שנה של מחלה שגבתה מחיר מכל מי שהיה בסביבתי, וזה הגיע למצב שכל פעם שעשיתי את זה, זה התיש אותי יותר ויותר. זה היה עניין של חיים ומוות. הגיע הזמן להפסיק".

בבת אחת הוא מסתובב על הספה ונועץ מבט בקיר. הוא שותק זמן רב. לסתותיו חשוקות, הוא מאדים. לבסוף הוא מדבר: "זה לא נושא שאני רוצה לדבר עליו כדי למכור סרט מזוין. אתה מבין? אני לא יודע למה אתה חותר. אני מצטער, אני נורא עייף. זה נראה לי קצת זול".

בסדר, אני אומר. מצטער אם פגעתי בך. "זו לא אשמתך. זה התהליך", הוא אומר. "אני לא יכול לדבר על הסרט בקלילות, אני מוכרח להציף כמה דברים מאוד לא נעימים, זה פשוט לא שווה את זה. מה הטעם, לעזאזל?"

גודמן מודה שלפעמים השתמש בעבודה כדי להסיח את דעתו מההיבטים האחרים בחייו, ולפעמים היא גם שימשה אמצעי לשלוט בהם. הוא מסביר שהוא אוהב את עבודתו כשחקן כי הוא עובד עם אנשים טובים. בייחוד הוא אוהב לשחק בסרטים של האחים כהן, הוא אומר, כי התסריטים שלהם כל כך טובים עד שהם לא יכולים להיכשל, ולמעשה זה מוציא אותו מהמשוואה; "זה בסדר מבחינתי".

כשסרט לא מצליח, הוא נעשה חסר מנוחה. כשאינו מצטלם לסרט, חוסר המנוחה שלו גובר ¬ אבל הוא אומר שהוא עובד על זה, זה חלק מתהליך. בקיץ שעבר היה לו זמן פנוי, והוא פשוט נשאר בבית עם אנה, אשתו זה 23 שנה. "דווקא די נהניתי", הוא אומר בנימה של הפתעה.

בעתיד היה רוצה להתמקד יותר בתיאטרון. אבל עכשיו הוא סובל מדלקת פרקים בברך השמאלית וצריך לטפל בה, וכמה סרטים חדשים שלו ייצאו בקרוב. "ארגו", למשל, כבר מסתמן כמועמד אפשרי לאוסקר, בדיוק כמו הסרט האילם של מישל הזנוויציוס, "הארטיסט", בשנה שעברה. השחקן מניד בראשו. הוא עדיין לא מצליח לעכל את ההצלחה האדירה של "הארטיסט", שהוא גילם בו תפקיד קטן של איל סרטים הוליוודי. הוא הסכים להשתתף בסרט בעיקר משום שזה נשמע לו רעיון מגניב, וגם כי לא היה עליו ללמוד טקסט בעל פה. "חשבתי שזה יהיה סרט קטן וחמוד שאף אחד לא יראה".

אבל ככה זה במקצוע הזה, הוא מושך בכתפיו. אי אפשר לדעת איזה סרט יצליח ואיזה ייכשל. "אילו יכולתי לחזות את הדברים האלה, לא הייתי יושב בחדר הזה. הייתי יושב ליד שולחן בגודל של מגרש כדורגל, נובח פקודות, או מעסיק מישהו שינבח אותן במקומי. דבר אחד בטוח: לא הייתי יושב אתך כאן, ידידי".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

איזה סרט ותפקיד של גודמן אהוב עליכם במיוחד?


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו