בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריך מנדלסון, האדריכל שחלם על אחוות העמים השמיים

המחלוקת סביב שימור וילה שוקן, בית המגורים שתיכנן אריך מנדלסון בירושלים, היא הזדמנות להיזכר בעבודתו של האדריכל היוצא דופן

23תגובות

לפני שבועיים נפתחו שוב להתנגדויות התוכניות שאושרו כבר בעירייה, לשימור ולהוספת בינוי על גבי וילה שוקן, בית המגורים שתיכנן האדריכל אריך מנדלסון בירושלים לאיש העסקים והמו"ל זלמן שוקן. התוכניות אושרו במארס 2011, לאחר מאבק ציבורי נרחב, ודומה היה כי כל הצדדים - היזמים שרכשו את המבנה ואנשי השימור - הגיעו לפשרה. אולם, כעת נזעקו השכנים אל מול התוכנית המאושרת, ובצו בית משפט חזרה התוכנית לדיון ציבורי. עצם ההחזרה של תוכנית שכבר אושרה, לשלב ההפקדה, מזמן עיון מחודש בעבודותיו של מנדלסון בארץ ובאופן שיש לשמרן.

"מודרניזם באדריכלות ושימור זה איזה סוג של אוקסימורון", קובע הבמאי דוקי דרור, שסרטו, "חזיונות בלתי פוסקים" על קורותיו של האדריכל מנדלסון (1887- 1953) יצא לאקרנים בשנה שעברה. "למרות שבניינים נראים כמו משהו נצחי, גם הם מתפוררים עם השנים". הוא מוסיף כי השאלה שהניעה את הסרט היתה מהו החותם שאדם מותיר אחריו, ובפרט אדריכל כה משפיע כמו מנדלסון, שעבודתו שינתה את פני האדריכלות הישראלית.

לעומת בני דורו יוצאי הבאוהאוס, מנדלסון היה ציוני מסוג אחר. מיד לאחר צעידתו של היטלר לתוך הרייכסטאג, ב 21 במארס 1933, יום הולדתו של מנדלסון, הזדרז האדריכל המצליח לעזוב את גרמניה מולדתו והיגר לארץ ישראל. אך גם את הארץ מיהר לעזוב בשנת 1942, כאשר צבאו של היטלר הלך והתקרב לגבולותיה. אולי מה שמסביר זאת היא העובדה שמנדלסון כלל לא תמך בהקמתה של מדינת ישראל; במקום זאת האמין שצריכה להתקיים פה אחווה של העמים השמיים, תשובת המזרח למערב הגווע.

באדיבות ספריית מכון שוקן למחקר היהדות

באותה רוח, אימץ ללבו את ירושלים, שבה הקים ארבעה פרויקטים משמעותיים: וילת שוקן, ספריית שוקן, בנק אנגלו פלשתינה ובית החולים הדסה בהר הצופים. בעוד עמיתיו הגרמנים, וולטר גרופיוס ומיס ואן דר רוהה, וממשיכיהם הישראלים (נויפלד, רכטר, שרון ואחרים) חיפשו אחר הסגנון הבינלאומי, אדריכלות נקייה שניתן לישמה בכל מקום, מנדלסון התנגד לאדריכלות כזאת, כבר כשהוצגה בתערוכה שהתקיימה בבאוהאוס בויימר ב-1923. לפיכך, בירושלים תיכנן מבנים שונים בתכלית מהמבנים שתיכנן באירופה.

"בברלין הוא עבד בתוך מטרופולין, והגיב לרעיון של איך אדם קולט בניין בעודו נוסע בחשמלית, איך המסחר גועש בקומת הקרקע ואיך מייצרים חלונות ראווה שפני השטח שלהם מוכפלים ומשולשים", אומרת האדריכלית אלונה שיפטן, ראש תחום לימודי ותיאוריה בטכניון, שחקרה את קורותיו של מנדלסון. "הוא התעסק בתרבות של ניאון, של עיר גדולה וכדומה". בגרמניה וברחבי אירופה תיכנן מנדלסון מבנים גדולים כמבני תעשייה ואת רשת בתי המסחר של זלמן שוקן. המבנה המזוהה ביותר עמו הוא מגדל איינשטיין שתיכנן בעבור המדען וצוותו בפוטסדאם, מבנה פיסולי שקרוב יותר לרישומיו החופשיים של האדריכל מאשר למבנים המסחריים שתיכנן בלב הערים.

מנדלסון עבד בעיקר עם האליטות - הוא תיכנן את בית הנשיא ברחובות בעבור חיים ויצמן, ואת בית החולים "הדסה" בהר הצופים. זלמן שוקן, שאתו עבד בעבר בגרמניה, ביקש ממנו לבנות בעבורו בשכונת רחביה את וילה שוקן, ביתו הפרטי, ואת מבנה הספרייה, שבו ישכנו אוספיו הפרטיים.

את וילה שוקן, שנבנתה ב 1934, בחר מנדלסון להקים בנקודה הגבוהה ביותר של המגרש הנבחר, אל מול גבעות ירושלים. "בין היתר הוא התייחס לנוף הפתוח לכיוון הרי יהודה, שכמובן נעלם אחרי שבנו עוד מגדלים במגרשים סביב". אומר האדריכל דוד גוגנהיים, שמעיד על עצמו כי הוא "דואג למבנים של מנדלסון, אכפת לי מהם ואני אוהב אותם".

יעל אנגלהרט

החוויה הגדולה שהבית הציע היתה גינה שפנתה אל הנוף הפתוח. בית המגורים, שהתנשא לגובה שלוש קומות, היה אחד המבנים המרשימים והגדולים שהיו באזור. הוא תוכנן כך שיעניק פרטיות מירבית לדייריו, וחללי הפנים המרווחים הכתיבו את צורתו החיצונית, כגופים מלבניים א-סימטריים. לכל אורכו של חדר המגורים נקבעה מרפסת רחבה, שסיפקה תאורה טבעית ודרכה אפשר היה לצפות בנופי הסביבה. האדריכל שאב אלמנטים מהמסורות המקומיות, דוגמת חלונות אנכיים קטנים, פרגולות וגינות גג, וחיפה את הקירות הפנימיים בגוונים בהירים שיצרו תחושת קרירות.

בשנות ה-60 נרכש המבנה על ידי האקדמיה למוסיקה ומחול, שהוסיפה לו אגף חדש בתיכנונו של יוסף קלארווין, אדריכל ישראלי שתיכנן בין השאר גם את משכן הכנסת. על אף שעוד בשנות ה-80 נכנס המבנה לרשימת השימור המצומצמת של ירושלים, עם מכירתו של הבניין לחברה יזמית ושמה "איגדה", תיכננו היזמים להרוס את הבניין ולהקים במקומובית דירות יוקרתי.

בעקבות הצגת התוכנית לקהל הרחב, ב-2003, התעורר מאבק ציבורי, שכלל את אגודת האדריכלים, אנשי תרבות ובעלי מוזיאונים שנלחמו בעד שימורו של המבנה. המאבק נשא פרי: העירייה החליטה על שימור מלא של הבניין המקורי ועל הורדה של תוספות מאוחרות, כאשר רוב שטח הבניין נקבע לשימוש ציבורי. אולם בצד השימור נקבע מחיר, כאשר בחלקו של המגרש תוכנן להיבנות מבנה בן שש קומות, שחלקו נסמך על המבנה ההיסטורי.

כעת מתעוררת מחדש הסוגיה, לאחר שהשכנים המתגוררים בסמוך לווילה שוקן עתרו לבית המשפט, בטענה שלא הובהר להם נפח הבנייה הצפוי באתר, וכמו כן ייעוד חלק משטחו למגורים. כתוצאה מכך, בוטלה ההחלטה על שימור הבניין והתוכנית נפתחה לחדש בוועדה המחוזית, שקבעה השבוע כי על היזמים להכין מחדש את המסמכים ולהציגם להתנגדויות. המשמעות היא עיכוב בהוצאה לפועל של השימור - אך גם עיכוב בבניית המבנה היזמי.

"במסגרת הגשת ההתנגדות גיליתי כי התוכנית מוסיפה שטחי בינוי משמעותיים - כמעט 50% על מבנה הקיים", אומר עו"ד רפי אטינגר, ממשרד אזולאי אפיק אטינגר ושות', המייצג את השכנים של וילה שוקן. "התוספת מגמדת את המבנה לשימור, ולא משתלבת בשכונה מבחינת הגובה".

עוד מוסיף אטינגר כי בעבר היו מגעים בין המדינה לבין היזמים לרכוש את המגרש ולפצות אותם באחוזי בנייה במקום אחר - תוכנית שלא יצאה לפועל. באמצעות ההתנגדות הנוכחית, מקווים העותרים להחיות את המגעים האלו, ולשכן במבנה גוף ציבורי, דוגמת האקדמיה ללשון עברית, שלאחרונה הוחלט על ידי ממשלת ישראל להקים לה משכן חדש. איציק שוויקי, מנהל מחוז ירושלים במועצה לשימור אתרים, דווקא מצר על ההחלטה להחזיר את התוכניות לדיון. "אנחנו מאמינים שכל התהליך הוא בגלל טעות סופר", הוא אומר. שוויקי, שהיה ממארגני המאבק הציבורי, הגיש בעבר התנגדות לתוכנית, והפשרה שהושגה מול היזמים היא לרוחו. בינתיים וילת שוקן עומדת ריקה, והגישה אליה מוגבלת היות והיא נמצאת במתחם בית ראש הממשלה.

לעומת בית המגורים, ספריית שוקן הסמוכה דווקא נשמרה היטב. מאחורי כתליו של המבנה נחבאים חללים רכים ומזמינים, המשמשים בית הולם לאוסף הספרים הגדול של זלמן שוקן. כמו שאר המבנים של מנדלסון, "האלוהים בפרטים", אומר דרור. "יש איזו תחושה בפנים שאתה נמצא בתוך יצירת אמנות. כל המרחב מאוד ברור, מאוד מעניין, מאוד לוכד אותך פנימה".

המבנה נמצא מאז 1961 בהשגחת (ומאז 1977 בבעלות) הסמינר התיאולוגי של אמריקה (ה-JTS) שמפעיל בו את מכון שוקן למחקר היהדות, שמוקיר את הבניין המיוחד ושומר על פרטיו העדינים, בהם הריהוט המקורי המשתלב עם חיפוי העץ ומרפסות הזכוכית המעוגלות. אך הקדמה נותנת את אותותיה, ובשנות ה-90 הוגשה הצעה להקמת מבנה בן שבע קומות לשימוש הסמינר בצד המבנה, במקום שבו נמצא כיום מגרש חניה. התוכנית ירדה מהפרק בשנת 2000, לדברי נציגי המוסד, אך לגבי העתיד "הכל פתוח" נמסר.

"בשלב כלשהו הם יבנו, לדעתי" קובע שוויקי, "המבנה הוא מונומנט לפי קטגוריות השימור - כך שאסור להצמיד לו בינוי. אם ירצו, יהיה אפשר במעבר תת קרקעי, תוך מחשבה על פיתוח ולא בהצמדה חיצונית".

"אני מבין את הרצון, אני גם לא חושב שזה נזק נורא גדול", אומר גוגנהיים. "אבל צריך לדעת לעשות את ההרחבה, היא צריכה להיות בהתייחסות מרבית לסביבה, שלא כמו ההצעה הנוראית שהיתה תלושה מכל הקשר".

סוגיית הבנייה מעל בניינים לשימור היא סוגיה מורכבת, כאשר מחד יש רצון לשמור על האופי, קנה המידה, וההתאמה של היצירה האדריכלית, ומאידך יש צורך במתן תמריצים ליזמים כדי שישמרו את המבנה באופן שיתאים לצרכים העכשווים, שהם שונים בתכלית מאלו של שנות ה-30.

"אין מניעה להוסיף תוספות על בניינים לשימור כל עוד הנושא נבחן לגופו של עניין", נמסר מעיריית ירושלים. "במקרים רבים הגשת תוכניות מאפשרת את שימור הבניין לצד חשיפתו לציבור".

עיריית ירושלים הרחיבה בעשור האחרון את מחלקת השימור שלה, ועמלה בשנים האחרונות על רשימת השימור לעיר. "מצד שני", אומר גוגנהיים, "על כל בית שנבנה בעיר בשנות ה-30 וה-40, לא חשוב אם טוב או ערכי, משגעים לך את השכל בעירייה. הם לא מבדילים בין שימור לשמרנות".

בשבוע הבא: מה יעלה בגורל בנק אנגלו פלשתינה, כיצד התוספות המאוחרות שינו את הדסה בהר הצופים, ומדוע מדינת ישראל שברה את לבו של מנדלסון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו