השנה הכי טובה והכי רעה של שלומי שבת - טלוויזיה - הארץ

השנה הכי טובה והכי רעה של שלומי שבת

עם שובה של "דה וויס" מסביר שלומי שבת איך נהפך לשופט בתוכנית למרות הביקורת הקטלנית שמתח בעבר על תחרויות מוסיקה טלוויזיוניות ולמה אין לו בעיה להופיע מול קהל של סועדים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

על המזנון בסלון ביתו של שלומי שבת מונחים בערימה קטנה משקפי שמש, מחרוזת של חרוזי ענבר ועוד כמה חפצים קטנים, שעליהם מסוככת מסגרת זכוכית. זו תוספת חדשה לסלון, שליקטה והניחה שם זוגתו של שבת, הדר צינדר, מחווה לאביו שהלך לעולמו לאחרונה. שבת עצמו עדיין לא החליט מה דעתו עליה, אם נוח לו להתבונן כך בחפציו של אביו המנוח.

בערך 15 הופעות, בפני קהלים שונים ובמסגרות שונות, עושה שבת בכל חודש. בחודשי הקיץ המספרים גדולים אף יותר, ויש גם הופעות שצופים בהן אלפים, למשל בקיסריה. כך גם היה בקיץ האחרון: המונים נהרו שוב ושוב לשמוע רשימה ארוכה של להיטים. שבת השתדל לספק את הסחורה. הכל היה שם, חוץ מלהיט מוכר אחד, דווקא מהגדולים שלו: .

גם חמישה חודשים אחרי שמת אביו במפתיע, שבת עדיין מתקשה להתמודד. "אבא שלי היה דומיננטי מאוד בחיים שלי", הוא מסביר בסופה של שיחה נינוחה בסלון ביתו, ועיניו מאדימות במהירות. "כתבתי את השיר עליו כי הוא נפגע מזה שתמיד הייתי שם את השיר 'אמא', והיא היתה נעמדת בקהל ומקבלת מחיאות כפיים, אז הבטחתי לו שאני אסדר את זה", הוא מחייך בקושי. וממשיך: "אני עבדתי בלעשות אותו גאה כל הזמן, בלרצות אותו ולכבד אותו. אבל הגאווה על השיר הזה הפכה להיות אבל. אני לא מצליח לשיר אותו בהופעות. אני מתחיל ואז קורה לי משהו מוזר: מתחילים להירדם לי הצדדים ברגליים ולעקצץ. אני לא מצליח לשיר את זה. זה קשה. קשה".

שבת
שלומי שבתצילום: קובי קלמנוביץ

זו תקופה משונה במקצת בעבורו. מצד אחד, "השנה הכי יפה שהיתה לי אי פעם, מבחינת עשייה ופופולריות", ומצד שני, האבל העמוק על אביו. בשנה החולפת קיים, לדברי סוכנו, כ- 200 הופעות והוציא דיסק כפול ומצליח. לפני כשבוע גם חזר לשמש שופט-מנטור בעונה השנייה של תחרות המוסיקה הטלוויזיונית "דה וויס". כמו העונה הראשונה, ששודרה לפני פחות משנה, גם זו חושפת אותו לקהל ערוץ 2 בשעת צפיית השיא, פעמיים בשבוע ובשיעורי רייטינג מרשימים.

אבל שבת לא מצליח להתרפק בהנאה על ההצלחה: "אני שמח על מה שקורה אתי ועצוב, אבל בסדר, זה חלק מהחיים. הוא תמיד היה גאה בי מאוד. בן אדם שעבד מאוד קשה, פועל בחברה לקופסאות פח במשך 30 שנה. מחתים כרטיס בחמש וחצי כל בוקר. אני מספר את זה כי התירוץ הזה של 'אמא, אין לי זמן עכשיו' ¬ הייתי משתמש בו המון, עד שלפני כמה שנים ירד לי האסימון, ואז כל רגע שיכולתי הייתי מבלה אתם. מי שנראו לי פרימיטיביים כשהתבגרתי, פתאום למדתי לדבר אתם ולהתייעץ. עכשיו הוא איננו".

שבת משתתק, מהורהר, משפשף שוב ושוב את כפות ידיו על ירכיו. "אבא שלי לא היה מאושפז, ולא היה לי זמן להיפרד. הוא היה שוויצר ותמיד היה מחכה שאני אקח אותו לבית חולים כדי שיקפצו עליו רופא ושלוש אחיות איך שנגיע. פעם אחת פיספסתי את ההגעה שלו לבית חולים, הוא הגיע עם אחי שהוא נהג מונית ותוך 20 דקות אבא שלי כבר לא היה".

אתה מאשים את עצמך בזה?

"אני צריך להיות אכזרי מאוד בשביל להאשים את עצמי, אבל יכולתי להיות שם. יכולתי להיות. באתי והוא מת, כאילו התבייש למות לידי, כאילו ניצל את ההזדמנות. הכל טוב לי בחיים, באמת. הופעות, טלוויזיה, הכל טוב, אבל אני גם קצת עצוב".

אמן או מארח

דרך ארוכה ומפותלת, רבת משברים, עשה שבת בכ 30 שנים של קריירה מוסיקלית. הוא בן 58, גרוש ואב לשניים ¬ מנור בת 31 ואביהו בן 26, שניהם עוסקים במוסיקה. בשנים האחרונות הוא חי עם בת זוגו בבית פרטי נעים, מוקף גינה ובה עצי פרי, באזור כפרי בהוד השרון. את האורחת הוא מקבל בביתו לבוש בטרנינג, מקלף תפוז, על רקע נביחות שלושת הכלבים שמסתובבים בבית.

שבת גדל ביהוד, למד בבית ספר מקצועי ולא הצטיין, בלשון המעטה. בצעירותו היה עמיל מכס ובתחילת שנות ה 80 חי זמן מה עם אשתו לשעבר, חני שבת (כיום מנהלת ההופעות שלו) ועם בתו הבכורה בארצות הברית. שם גם הקליט את התקליט הראשון שלו, שנקטל על ידי הביקורת.

ההצלחה החלה עם "בגלל הרוח", שהלחינה אחותו, לאה שבת, ויצא בסוף שנות ה 80. אבל המסלול של שבת מעולם לא התאפיין בטיפוס מטאורי מעלה. שנים ארוכות אחר כך עוד נע בין הצלחה בינונית לכישלונות קטנים, הופיע במועדונים בלילות, הוציא עוד תקליט ועוד אחד, כך עד להצלחה המרשימה של השנים האחרונות. היום, כש 14 אלבומים מאחוריו, המפעל "שלומי שבת" מגלגל (על פי הערכות מבוססות בשוק המוסיקה) כמיליון וחצי שקלים בחודש.

שבת, שסגנונו המוסיקלי נע בין מזרחי לרוק, בין בלדות פופ להשפעות טורקיות ודרום-אמריקאיות, תואר פה ושם כ"שלמה ארצי של המוסיקה המזרחית". אביב גפן, חברו ל"דה וויס", הגדיר אותו "האבא של המוסיקה המרחית". ולמרות כל אלו, או אולי בגללם, לשבת גישה כמעט משוללת אגו בכל הקשור לקהל והופעות. הוא אינו בוחל בהופעה מול סועדים, למשל. "אותי אישית זה לא מעליב אם אני מופיע ואנשים אוכלים ושותים לי מול העיניים. אני זוכר את עצמי לפני שנים הולך להופעה של מתי כספי, וזה היה כל כך חזק שלא ראיתי את האוכל. אם אני טוב מספיק, לא תראי את הצלחת".

זאת סיטואציה לא כל כך מכבדת, לא?

"זאת טעות, שלך ושל עוד הרבה. זה עניין של תרבות, גישה. אני מחפש בהופעות שהקהל שלי ייהנה, אם הוא כבר שילם כרטיס. במצב הכלכלי היום קשה לספק את הבן אדם רק במוסיקה, צריך לתת לו גם נוחות. שייקח שלוק מדי פעם. אני נהנה מזה שההופעה שלי עממית".

בכלל נדמה ששבת מרגיש בהופעות פחות כאמן שיש לכבד את יצירתו, ויותר כבדרן או כמארח. סדר ברור של שירים נעדר מההופעות שלו, ובקשות מהקהל נענות מיד. הוא מספר שבהופעות קטנות יותר הוא מבחין בכל טלפון נייד שנשלף. כשמישהו שולח מסרון, יחליף מיד את השיר.

דבריו של שבת מציירים אמן השרוי בחרדה. לא מצליח ליהנות מההצלחה, לא מסוגל להרפות ולהאט את הקצב, גם כאשר ברור שכבר אינו מוכרח. בקיץ האחרון, למשל, הופיע כמה פעמים בקיסריה ובאמפיפארק רעננה. הוא מספר על חרדה עצומה שמא לא יבוא הקהל, ועל דמעות אושר משנודע לו כי ההופעות נמכרו מראש.

יכול להיות שהשנים של חוסר ההצלחה היו טראומטיות? מה היה בהן שגרם לזה?

"זה פשוט לא היה. קיסריה היה שם של מקום, זה לא היה באזור שלי. אני זוכר במות אחרות, מועדונים ואנשים לא קלים. הייתי מופיע באיזה מועדון במשך שנים. מרגלית צנעני היתה מופיעה מחצות עד שתיים בלילה ואני הייתי עולה אחריה ומופיע משתיים עד ארבע. בעשרים לארבע היה מגיע, לא משנה מי, עבריין כבד. הוא היה יושב ונהנה ואני בארבע אומר 'תודה רבה, נתראה מחר', ואז הוא אומר לי 'מה זה, נהיית כוכב? 20 דקות הופעה?'. לא עזר שאמרתי לו שאני שם משתיים ¬ אני עכשיו שר. אם לא הייתי שר שם, היית מראיינת אותי בבית לווינשטיין".

משפיל.

"כן. ויש עוד סיפורים כאלה. אבל זאת הדרך כנראה".

שבת מספר בחיוך על הופעה בפני עובדים של חברת ביטוח גדולה, שהתקיימה בסיום כנס שנערך להם והתאפיינה בעיקר בעזיבה המונית. בצחוק הוא מספר איך ליווה את הצופים החוצה תוך שירת "בגלל הרוח" ומסכם: "קיבלתי את זה באהבה. אני יודע לקבל דברים, כי קיבלתי המון מכות".

היו רגעים בקריירה שחשבת לפרוש, להפסיק?

"מגיל חמש אני מסתובב עם איידס מוסיקלי. לך יש פה עצם", הוא מצביע על המרפקים, "ולי יש ספוג. אין לי מרפקים, באמת. זו הבעיה. אני לא פוחד לפרוש מהבמה, כי אני לעולם לא אפרוש ממוסיקה. אם אני אפרוש זה יהיה מההופעות, איפה שאני מפריע לאנשים. אני תמיד אמשיך לכתוב וליצור לאחרים, להפיק. מגיל חמש אני מנגן בגיטרה, הדבר היחיד בחיים שהצלחתי לא להתגרש ממנו".

יכולת לתאר לעצמך בעבר את מה שקרה לך בשנים האחרונות?

"כל תשובה מעבר ל'לא' תהיה שקר. אני עדיין לא מבין מה קורה לי. אני קלישאה מעצבנת, אבל ביום שאני אפסיק להזיע מהתרגשות על הבמה, ביום שאפסיק להתרגש מזה שנמכרו כל הכרטיסים, אני אפרוש".

שבת ב"דה וויס"

לחטוף מכות ולהמשיך

אלא שנדמה כי אין ניגוד גדול יותר מזה שבין הדרך שעבר שבת לבין הפרויקט הטלוויזיוני שהוא אחד מכוכביו. "דה וויס", כמו תחרויות מוסיקה טלוויזיוניות אחרות, מזמינה זמרים חובבים להתמודד על גבי המרקע, ובתוך כמה שבועות הופכת אותם מאנונימיים לפנים מוכרות. המחיר שחשיפה כזאת גובה ¬ ובעיקר חשיפה גדולה שתמיד מלווה בשיבה כואבת לאנונימיות ¬ ידוע לו היטב.

בעבר גם התבטא שבת באופן חד משמעי נגד "כוכב נולד", סיפר כי אחרי שהתמודד בקדם-אירוויזיון חש מדוכא וקבע כי "מוסיקה היא לא תחרות". ביקורת נוקבת גם מתח בעבר על זמרים צעירים בז'אנר המזרחי, שלהצלחתם המיידית אין עתיד בר קיימא. אז גם ביקר את הנטייה להופיע במדורי רכילות, להתפרסם במהירות שלא דרך המוסיקה ולקיים אורח חיים ראוותני. הוא מספר שדברים דומים שומעים ממנו גם זמרים מתחילים שעמם הוא עובד לעתים (שבת אחראי במידה רבה לראשית הקריירה של ליאור נרקיס, למשל, וגם ביצע עמו את הדואט "לכל אחד יש" שהיה לשיר השנה בשנת 2000).

כל אלו לא הפריעו לבנו, אביהו שבת, להשתתף ב"חי בלה לה לנד" ולככב זמן מה במדורי הרכילות. כששבת נשאל על כך, הוא משיב בכנות: "זאת היתה טראומה בשבילי. זה הפחיד אותי, אני לא מאמין בדרך הזאת. בחור עם להיט אחד ברדיו שנראה טוב למזלו ועכשיו נהיה פרצוף מוכר ¬ אין לזה תוחלת חיים".

איך הגישה הזאת מסתדרת עם התפקיד שלך בטלוויזיה? זו הרי בדיוק השיטה של ייצור כוכבים כאלה.

"הגעתי לתוכנית כי נאמר לי שהכותרת בה היא נתינה. אנחנו לא פוגעים, זה לא קיים. אנחנו לא נציג אודישן בדיחה, שעושה צחוק ומכאיב למתמודדים. זאת אחת הסיבות ששיכנעו אותי. חוץ מזה שישנו העניין של המנטורים. אתה באמת עובד עם הזמרים ומתווה התחלה של דרך. את צודקת בשאלה, זה סותר, אבל הניצחון לא מעניין אותי. עזבו אותי מהקונפטי על המנצח. מעניינת אותי הדרך שתימשך אחר כך 30 שנה. אני חושב גם שהם מבינים אותי, אלה שבוחרים בי מבינים את זה".

ובכל זאת, מה שקורה בתוכנית הוא חשיפה עצומה ולמחרת חזרה כואבת לאנונימיות, בדיוק מה שיצאת נגדו בעבר. חייב להיות לך לא נוח עם זה.

"זה לא רק לא נוח, זה קשה לי. אני לוקח את זה אתי הביתה ואחרי שמישהו מודח אני עצבני וקשה לי. זה גרוע מאיך שאת מתארת את זה, אבל אני מצפה שכולם יהיו כמוני ויבינו ש'דה וויס' זה אמנם לקפוץ בבת אחת שלוש-ארבע מדרגות, אבל יש עוד המון מדרגות להמשיך לטפס. מי שחושב שזהו, עכשיו הוא מצליח ¬ טועה".

אחת הדוגמאות הבולטות לתופעה היא המתמודדת יובל דיין, תלמידת תיכון שסומנה להצלחה בעונה הקודמת מהתו הראשון ששרה. דיין השתתפה בקבוצה שהוביל שבת ופרשה באופן דרמטי בשידור, על הבמה, לאחר שלא עמדה בלחצי התוכנית והחשיפה.

שבת מהנהן: "היא לא עמדה בלחץ הזה, ויש שם לחץ אדיר. אני רואה זמרים מתפרקים לי, מבוהלים, והיא, הוציאו שיר שלה ליוטיוב ויוטיוב קרס. היא היתה מצליחה לא משנה איפה, כתוב עליה".

ומצד שני, אחרי שהיא ראתה איך החיים שלה יכולים להיראות היא דחתה את זה.

"בעיני היא התנהגה כמו אשה בוגרת פה. היא באמת קיבלה את הזץ של החיים שלה והחליטה, והחיים שלה ניצלו. אני מאמין שהיא היתה הולכת פייפן אם לא".

וזאת הסיטואציה הבעייתית.

"נכון. אבל זה גם לא פייר. זה קרה פעם אחת. אין לנו עבר בזה ויש שם חבר'ה חזקים מאוד שמוכנים להמשיך הלאה. עברה מאז שנה והיום היא חזקה הרבה יותר והיא עוד תשחק אותה. הדרך של צחי הלוי (מתמודד אחר מקבוצתו, שהעפיל לגמר התוכנית אך לא זכה ופועל כמוסיקאי במסגרות שונות זה שנים, ג"א) היא בעיני הדרך ללכת בה. לחטוף מכות מכל כיוון ולהמשיך להיבנות".

פשרה וויתור

בינתיים גם שבת מתכנן להמשיך ולהיבנות. לצד התקרבות לדת, שבאה לדבריו דווקא על רקע ההצלחה ותחושת הודיה, הוא מטפח כמה רעיונות לפרויקטים עתידיים. על הכוונת, הוא מספר, אלבום לאדינו; יש לו גם משיכה למיוזיקלס, שעדיין אינו יודע כיצד יממשה; וישנו רצון לפרויקט נוסף, שבו יבחן השפעות טורקיות וספרדיות.

מלת המפתח, הוא מדגיש, היא "פשרה". "בתור זמר בן 58, אתה לא יכול לעבוד עם מפיק בן גילך או מעבד בן הדור שלך. אתה חייב להתחבר למי שנמצא עכשיו, בעשור הזה, בשיאו. אני לא ג'סטין ביבר, אבל אני מבין שאני חייב לוותר של 30% 40% בסגנון. אני עושה מאוולים ונגיד שהגענו לנקודה שאי אפשר לשמוע את זה יותר. מאוולים זה אני, סמל שלי, אבל אני לא אלחם על זה. יש המון שנלחמים על 'האמת שלהם'. זה לא המקום להילחם על האמת שלך".

גם אם זה מי שאתה?

"אני מתפשר. לא הכל אני יודע, ובכלל, ביום שאני אדע שאני לא מספק את הסחורה, אני אפרוש".

זה אפשרי בכלל ללכת הביתה מעיסוק של כל כך הרבה שנים במוסיקה?

"אני מאמין שכן, כי הרגליים בקרקע וגם כי אני יודע שהכל זמני ומזכיר לעצמי כל הזמן. יבוא יום והקריירה תיגמר".

זה נשמע מאוד פסימי. כאילו אתה מחכה שיקרה משהו רע, שייגמר.

"אני כבר 40 שנה על הבמות ואני אש. עוד לא סיימתי פרויקט ואני עובד על דיסק חדש. אני לא פסימי, אבל אני רואה זמרים שהיו בראש ומנסים עדיין להוציא עוד ועוד וכל ניסיון כזה מקלקל את העבר שלהם. אני לא רוצה להיות פתטי. אני רוצה להיות רלוונטי".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ