בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגה אייב: מה מרתק בלינקולן?

דמותו המזוקנת וסיפורו של אברהם לינקולן, משחרר העבדים ואביה האמיתי של האומה האמריקאית, הצית את דמיונם של קולנוענים - מד.וו. גריפית, דרך טים ברטון ועד לסטיבן שפילברג

3תגובות

יועצת התדמית של המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארצות הברית, ומי ששינתה את פניה של הפוליטיקה האמריקאית בכך שהעלתה עליהן זקן, היתה גרייס בדל, ילדה בת אחת עשרה מווסטפילד, ניו יורק. אביה, ששב הביתה ממפגש פוליטי, הביא עמו את תמונתו של אחד המועמדים, שבה התבלטו לחייו השקועות מתוך פניו המגולחות למשעי. גרייס החליטה לסייע לו להיבחר לנשיאות ושלחה לו מכתב שבו סיפרה על אחותה הקטנה, ביקשה לדעת אם יש לו בת בגילה ובעיקר המליצה לו לגדל זקן, מכיוון שהוא יסייע לו “להיראות טוב יותר בהרבה, מאחר שפניך כה רזות. כל הגברות אוהבות זקנים, והן ישכנעו את בעליהן להצביע בעבורך, ואז תהיה לנשיא”.

תשובתו היתה, “גברתי הקטנה והיקרה, קיבלתי את מכתבך החינני. לצערי אין לי בנות. יש לי שלושה בנים, אשר יחד עם אשתי מהווים את משפחתי כולה. באשר לזקן, מאחר שמעולם לא הצמחתי אחד, האם אינך חושבת שאנשים יראו בכך התגנדרות טיפשית אם אתחיל עכשיו? מהמאחל לך כל טוב, א. לינקולן”.

אי–פי

אבל “אייב הישר”, כפי שכינו את החנווני לשעבר, אוטודידקט שגדל בבקתת עץ עלובה בקנטקי במשפחת חוואים מרוששת והפך לעורך דין, לקח את עצתה ללבו ועצר לבקר אותה במסע הבחירות שלו. גם בזקנתה זכרה גרייס כיצד ירד האיש הגבוה והדק מהרכבת וישב איתה על קצה הרציף. “גרייסי”, אמר לה, “ראי את זקני. אני מגדל אותו בעבורך”. הוא נשק לה והמשיך בדרכו, וגרייס לא ראתה אותו שוב לעולם.

חמש שנים מאוחר יותר נורה לינקולן מטווח אפס על ידי אדם שלא היו לו בעיות תדמית ושפם עבות עיטר את פניו: ג’ון וילקס בות, שחקן תיאטרון אתלטי, יפה תואר ופופולרי, שכמה ממבקרי התקופה הכתירו בתואר “הגבר הנאה ביותר באמריקה”. המשורר והעיתונאי וולט ויטמן כתב על הופעתו שהיו בה “הבלחים של גאונות”. אותו ויטמן עצמו כתב לימים את הקינה הידועה ביותר על מותו של המנהיג המזוקן מידיו של השחקן המשופם - “הו קברניט! קברניטי!”

בות, שהתפקיד האהוב עליו ביותר היה זה של ברוטוס במחזהו של שייקספיר “יוליוס קיסר”, ליהק עצמו כמושיע שישחרר את מדינות הדרום מידיו של הרודן שהנחיל להן תבוסה במלחמת האזרחים. ב–14 באפריל 1868 הוא הופיע בתפקיד חייו, חמישה ימים אחרי שהגיש רוברט אי ‏(אדוארד‏) לי, מפקד צבא הקונפדרציה, את כניעתו ליוליסס ס. גרנט. שלושה ימים אחרי שחלם לינקולן חלום נבואי שבו ראה את עצמו מוטל מת, מכוסה בדגל, לאחר שנרצח מידו של מתנקש, ובערב היום שבו חנן זקיף שנרדם על משמרתו.
בות נכנס לתא בתיאטרון פורד, שבו צפה הנשיא בפארסה המצליחה “בן דודנו האמריקאי”, ירה בראשו וקפץ מהיציע בעודו צועק את מילותיו של ברוטוס שהפכו למוטו של מדינת וירג’יניה: “סיק סמפר טירנוס!” ‏(כך תמיד לעריצים!‏). זאת היתה ההתנקשות המוצלחת הראשונה בחייו של נשיא אמריקאי ‏(ניסיון ההתנקשות הראשון בוצע ב–1835 נגד הנשיא אנדרו ג’קסון, והסתיים בכך שהוא חלק לגבר המופרע שתקף אותו חבטות מקל נמרצות‏). לינקולן מת למחרת היום.

שיעור קומתו המוסרי והפיסי של לינקולן הפך אותו למשה אמריקאי - מי שהוציא את עמו מעבדות לחירות ושיחרר את ארצות הברית מהשעבוד המתועב שהיתה אחראית לו במשך מאות. עד היום, ספר חדש העוסק באישיותו ובמנהיגותו רואה אור פעם בשבוע, ופסלו כבד הראש וארך הרגליים מעטר את קצהו של ה"מול" בוושינגטון (השדירה המרכזית בעיר), כמו את טבורה של העיר רמת גן. הזקן שעליו המליצה גרייס בדל עשה הרבה צרות למאות מטפסי ההרים, הכורים והפסלים שעמלו בשנות ה–30 על חציבת קלסתר פניו של לינקולן באבן הגרניט של הר ראשמור, ועיכב את השלמת האנדרטה בת 18 המטרים.

ראשית חייו הפרוזאית, מנהיגותו הדרמטית, סופו התיאטרלי - כל אלו מצאו ביטוי באמנות החדשה שנולדה כעשור לאחר מותו, הקולנוע. מסרטים קצרים ואילמים ‏(שרובם מראים את לינקולן חס על חייו של הזקיף המנומנם‏), ליצירות ביוגרפיות באורך מלא כמו סרטו האחרון של במאי הקולנוע האגדי ד. וו. גריפית. דמותו של הנשיא הופיעה עוד בסרטו החשוב ביותר של גריפית, האפוס האילם ורב ההבעה “הולדת אומה”, הסרט הראשון שהוקרן אי פעם בבית הלבן. גם כאן מוצג לינקולן כמי שמעניק חנינה, אך הפעם היא ניתנת לחייל בצבא הדרום, שהופך ברבות הימים למנהיגם של אבירי הגזע הלבן, הקו קלוקס קלן. סרטו של גריפית הפך לכלי גיוס אפקטיבי בידי הקלן, שקם בעקבותיו לתחייה, 40 שנה אחרי שהנשיא גרנט, אותו אחד שהביא ללינקולן את הניצחון במלחמת האזרחים, פעל נגדו נמרצות.

“הולדת אומה” של גריפית' - סצינת ההתנקשות בלינקולן

 

אך מתחת לפני השטח והאדמה של המאבק הפוליטי־האידאולוגי בין הצפון והדרום רחשו כוחות אפלים יותר. כך לפחות גורס סת גרהם סמית - מי שהביא לנו את “גאווה, דעה קדומה וזומבים”, ברומן המאש־אפ “אברהם לינקולן - צייד ערפדים”. “מאש־אפ” הוא כינוי ליצירה העושה שימוש בחומרי מציאות, ביצירות אחרות ובכל מה שהיא מניחה עליו את ידה, לשם יצירת תמהיל מקורי וחדשני. גרהם סמית רותם את הביוגרפיה האמיתית של לינקולן לפנטסיה ריאליסטית לכאורה, שבה הוא חושף את קיומם של האל־מתים שנגדם נאבק הנשיא לעתיד עוד משחר נעוריו.

הערפדים, לפי גרהם סמית, הם האחראים לא רק לטרגדיות האישיות בחייו של לינקולן, כמו מות אמו ובנו, אלא אף לכרסום ביסודותיה של הדמוקרטיה תוך כדי מציצת דמם של החפים מפשע. הספר, והסרט שנוצר בעקבותיו בבימויו של טימור בקממבטוב ובהפקתו של טים ברטון, מציגים דימוי של העבדות שנגדה נאבק לינקולן כרוע האולטימטיבי, שיש ללחום בו עד המוות ומעבר לו, והוא מובא בצורתו המופשטת והבוטה ביותר בסצנת סעודה שבה המנה העיקרית היא עבדים. הקרנת הבכורה של הסרט, שנערכה לפני עשרים אלף מחיילי צבא ארצות הברית בדרכם למזרח התיכון על נושאת המטוסים “אברהם לינקולן”, כמו מצהירה שבכל דור ודור עומדים על מעצמת העל לכלותה, אבל גיבור העל לינקולן נחלץ לעזרה.

מי שמציל את טוראי לינקולן עצמו מציפורני הערפדים ומשיב אותו לקדמת הבמה בסרט גדול, מיינסטרימי ומועמד בטוח לאוסקר הבא הוא סטיבן שפילברג. הבמאי הכל־אמריקאי, המזגזג במשך שנות הקריירה הארוכה שלו בין חייזרים לנאצים, מציג בסרטו את החודשים האחרונים בחייו של לינקולן ומתרכז במאבקו להבטיח את קבלתו של התיקון ה–13 לחוקה, זה שהוציא את העבדות מחוץ לחוק ושיחרר לחופשי את צאצאיהם של יותר מחצי מיליון האפריקאים שהובאו לארצות הברית בכפייה.

אי–פי

“לינקולן” הוא הסרט השלישי של שפילברג העוסק בפן זה או אחר של העבדות באמריקה. אחרי “הצבע ארגמן”, שהוקע על ידי הקהילה האפרו־אמריקאית כמנציח ומטפח סטריאוטיפים של גברים שחורים, הוא יצר את הכפרה שלו, “אמיסטד”, שבמרכזו סיפורו האמיתי של גבר אפריקאי שנמכר לעבדות ומנהיג מרד על סיפונה של האונייה שבה הובל. “לינקולן” שלו, בכיכובו של דניאל די לואיס המזוקן והמשכנע, הוא שכתוב הרואי של ההיסטוריה שמעניק לנשיא הנחוש והכריזמטי ברק מיתי כמיטב המסורת של שפילברג.

סיפורו של “אייב הישר” עולה לאקרנים בישראל בסוף ינואר, יומיים לאחר הבחירות. בפוליטיקה הישראלית, שהעומדים בראש ממשלתה הם ברובם לוחמים מסוקסים ומחוטבי לסת לשעבר, שחיו על חוד התער עד שהעלו פימה על פרצופה של המדינה, יש בדרך כלל פנים חלקות ‏(מלבד משה שרת, לוי אשכול ויצחק שמיר, שהתהדרו בחתימות שפם צנועות‏). אולי כי אנחנו נוטים לשייך את הזקן למתפקדי המפלגות הדתיות, אולי כי יועצי התדמית של היום, כמו הגברות המודרניות, רואים בזקן שריד ארכאי, ואולי כי, כמו היושר ושיעור הקומה המוסרי, גם הוא פשוט יצא מהאופנה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו