שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
2012-1944

אמנון ליפקין שחק: הגיבור המופנם

התכונות שקידמו את ליפקין-שחק ממפקד נועז לאלוף ולרמטכ"ל, היו גם אלו שבלמו את רוממותו לשר ביטחון ואולי גם לראש ממשלה

אמיר אורן
אמיר אורן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמיר אורן
אמיר אורן

אמיץ, עצור ומתוחכם - אלה היו המאפיינים העיקריים של אמנון ליפקין-שחק ב-50 שנותיו כאיש צבא וציבור. הם שקידמו אותו ממפקד נועז בדרג הפלוגה והגדוד לאלוף ולרמטכ"ל, אך בתמהיל זה היה גם משהו שבלם אותו מחשבונות שהיו יכולים לרומם אותו גם בפוליטיקה, לשר ביטחון ואולי לראש ממשלה.

ליפקין, זאב בודד בעיני בן-מחזורו בפנימיה הצבאית ואחרי רבע מאה במטכ"ל, גיורא רום, היה תלמיד בינוני למדי שהפליא לפרוח - וכמדומה גם מצא את ייעודו - בצנחנים של תחילת/אמצע שנות ה-60'. במהרה קנה לעצמו שם של קצין-לוחם קר ושקול, המוביל את חייליו בגופו אל הסכנה, נפגע איתם ויודע לחלץ אותם, כמשתקף בהצטיינותו תחת אש בכראמה ובביירות.

שירות הקבע לא משך אותו. בן-מחזורו מתן וילנאי - מעולם לא באמת ידיד קרוב, עוד לפני שליפקין מנע ממנו תמיכה במינויו לרמטכ״ל אחריו - השקיע בשנות ה-70 מאמץ בשידולו להישאר בצבא. כסגנו של עוזי יאירי במלחמת יום הכיפורים, חווה מקרוב את חוסר-האונים של מח"ט הצנחנים, אולי התפקיד היוקרתי ביותר של אלוף-משנה בחילות השדה, המוטל למערכה אבודה בידי כוחות גדולים ממנו ומטולטל בידיהם.

אחרי המלחמה, בבית הספר לפיקוד ומטה של המארינס בקוונטיקו, וירג'יניה, נהנה מהרגיעה. התפקיד הצבאי הנחשק ביותר בעיניו, אמר אז, הוא ש"ג בקוונטיקו - מרים את המחסום, מוריד את המחסום, ללא דאגה.

7 מתוך 7 |
שחק, מופז, ברק, חלוץ וגנץ בערב לזכר לרבין
1 מתוך 7 |
שחק באימון של חטיבת הנחל ב-1997צילום: יוראי ליברמן/דובר צה"ל
2 מתוך 7 |
אצל השיח אבו רביא - 1997 צילום: הדר כהן, דו"צ

בגלל תקלה במחסום אחר, כמח"ט הצנחנים במבצע ליטני, כמעט והודח בידי שר הביטחון חם-המזג, עזר ויצמן, שהפתיל הקצר שלו קיצר את מסלולם של קצינים מוכשרים אחרים באותן שנים. עמדה לו הגנתו של הרמטכ"ל, מוטה גור, ולאחר שנים מעטות סייעה לו חסותו של רמטכ"ל אחר, משה "וחצי" לוי, שהזניק אותו בדרגה ובתפקיד לפני בני-גילו, לאלוף פיקוד. 

השתייכותו לאירגון אמ"ל - אנשי משה לוי - מיקמה את ליפקין-שחק במחנה יריביו של דן שומרון; בבוקר הודעת הממשלה על מינוי שומרון לרמטכ"ל, בפברואר 1987, היה שחק חיוור כקיר לשכת ראש אמ"ן. אך החשש ששומרון ייפרע ממנו התבדה ושחק נשאר חבר מרכזי במטכ"ל, בדרכו למעלה.

באותה תקופה בלטו תכונותיו כמנהל. ראשית, אבחנה בין עיקר לטפל (ושלא כאצל אחרים, עיסוק בעיקר). שנית, זיהוי לוז הסוגייה השנוייה במחלוקת. שלישית, הכרת מנופי ההשפעה - הידיעה איך לסכם דיון לטובת עמדתו בשיחה מקדימה ולא בשלוש שעות ויכוח כללי בין קודקודים. רביעית, מידה של ניכור ורתיעה ממאבק - אם המחליטים אינם רוצים באימוץ הצעתו הצודקת, לא צריך. כדי לנצח במהפכה, נחוץ להט ועמל-פרך; ליפקין-שחק לא היה מהפכן.

באותן שנות ה-80' התחבב על שני יצחק, שמיר ורבין. שמיר, יוצא המוסד ומי שהתייחס בצינה חשדנית לאנשי-צבא ואולי במיוחד לאהוד ברק, ראה בליפקין-שחק, ראש אמ"ן שלמד להכיר, מועמד טוב לראשות המוסד לאחר נחום אדמוני, אך העדיף לשמר אותו בצה"ל כרמטכ"ל עתידי. רבין, שר הביטחון ובהמשך גם ראש הממשלה, הפגין כלפיו חיבה נדירה.

עוזרי רבין נחלקו לשתי סיעות, זו בעד הרמטכ״ל והפוליטיקאי המיועד ברק וזו בעד שחק, סגנו ונסיך-הכתר שלו. רבין לא הכריע ביניהם - הוא רצה בשניהם - אך הקפיד להשאיר את שחק כמועמד יחיד לרמטכ״ל, כאשר הפר הבטחה למתחרהו, אורי שגיא, להתנסות גם הוא כסגנו של ברק.

רצח רבין הנחית בעליל מהלומה רגשית קשה על שחק. זה היה מוות חטוף ומיותר, שני בתוך פחות משנתיים, לאחר התרסקות מסוקו של אלוף נחמיה תמרי. בגלל היעדרו של תמרי מתמונת המטכ"ל, טיפח שחק את שאול מופז כמועמד חלופי לווילנאי.

כדי למנות את מופז לראש אגף התכנון שינה שחק ברגע האחרון, לאחר ההודעה וחתימת כתב המינוי, את שיבוצו של שלמה ינאי לראש אג"ת. שר הביטחון שמעון פרס, שאליו התקרב שחק לאחר רצח רבין, אישר; שר הביטחון הבא יצחק מרדכי, יריבו של וילנאי ולעתים - לא תמיד - ידידו של שחק, השלים את המלאכה.

שחק מילא תפקיד לאומי חשוב בבלימת הרפתקנות הבוסר של בנימין נתניהו, בשנים 1996-98. סלידתו מנתניהו גרמה לו לקבל שלוש החלטות פוליטיות: להתמודד על ראשות הממשלה חודשים מעטים לאחר שחרורו מצה"ל (חוק הצינון טרם נחקק), לסרב להצעת ברק לחבור אליו לקראת הבחירות ולקבל את תיק הביטחון בממשלתו, לסגת מהבכורה ומהמועמדות לראשות הממשלה ברשימה משותפת ("המרכז") עם מרדכי, דן מרידור, דליה רבין ואחרים. התוצאה היתה תרומה של שחק להפסדו של נתניהו ולנצחונו של ברק, אך תפקיד משני בלבד לשחק עצמו בממשלה קצרת-הימים של העבודה, מרצ, ש"ס והמרכז.

אילו התאפק קצת שחק בתום תקופתו כרמטכ"ל - ואילו התירה לו זאת בריאותו המיוסרת - היה בוודאי נקרא במהרה לעלות מהספסל, מעתודת המטכ"ל. פרס, בוודאי, ראה בו בשנים האחרונות חבר בכיר באצולה הישראלית, מי שראוי יותר מאחרים לכהן אחריו כנשיא.

שחק הסתפק בייעוץ לרמטכ"ל הקודם, גבי אשכנזי, ולזמן מה גם לברק, ששחק היה בעיניו בעליל מהמעטים שזכו אצלו להערכה אמיתית, לא מתנשאת. תרומתו הלאומית האחרונה, שוב לנוכח שגיונות נתניהו, היתה בהשתתפות במאמץ הבלימה של ההרפתקה באיראן. חלקו בקרב זה צריך לזכות אותו בעיטור העוז השלישי, האזרחי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ