בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אברהם הפנר: פתח את דלת הקסמים

איתן גרין ורנן שור, שהיו שותפים לעריכת “אברהם הפנר - ספר התסריטים”, מסבירים למה לדעתם הוא אחד האבות הרוחניים החשובים ביותר של הקולנוע הישראלי, ואיך הפכה היצירה שלו אופוזיציה לגל סרטי העממיקו

תגובות

ב–1972 יצר אברהם הפנר את סרטו הראשון באורך מלא, “לאן נעלם דניאל וקס” - שלאורך השנים נבחר שוב ושוב במשאלי מבקרים לאחד הסרטים הישראליים הטובים ביותר שנעשו פה. חמש שנים לאחר מכן הוא ביים את “דודה קלרה”, קומדיה חכמה ונפלאה שבמרכזה שלוש אחיות, נשים מבוגרות יוצאות פולין שעלו לישראל, שאחת מהן מנסה לנהל ביד רמה את חייהם של כל בני משפחתה הבורגנית.

סיפורו של הסרט הזה הוא למעשה סיפורה של משפחתו שלו, מודה הפנר בקטע ראיון עמו שמובא בספר החדש “אברהם הפנר - ספר התסריטים”. משום כך, הוא מסביר, החליט כי לא יביים אותו, וסיכם עם עמיתו, יצחק ‏(צפל‏) ישורון, כי יעביר את הבימוי לידיו. אבל אז, אחרי שכבר הושג המימון לסרט, קם צפל והודיע לחברו כי הוא חוזר בו מההסכם ביניהם. הפנר מספר שם כי חשש לביים את הסרט בעצמו, מפני שלא רצה להכאיב להוריו ולבני משפחתו, אך בסופו של דבר נאלץ לעשות כן.

“אחרי הצילומים לקחתי את ההורים שלי לחדר העריכה. אמרתי שאני רוצה להראות להם קטעים מהסרט והקרנתי להם על שולחן העריכה שלוש סצינות”, הוא מספר בראיון שמובא בספר. “הם אמרו שזה נהדר. אחרי שיצאנו מההקרנה אבא שלי אמר לי בשקט: ‘זו אמא, הא?’ ובבית אמא שלי אמרה: ‘למה לא הכנסת אותי גם? את אבא אתה כן עשית שם!’ הסתבר שזה לא נראה להם נורא בכלל. מה שכן, כשהסרט הוקרן בבכורה בתל אביב הקהל צחק, כי החיים שמתוארים בסרט מצחיקים, ואז, באמצע ההקרנה, אמא שלי קמה וצעקה: ‘ממה אתם צוחקים? זה בכלל לא מצחיק! זה נורא עצוב הסרט הזה!’”

יוני פזי

“זה נכון”, ממשיך ואומר שם הפנר. “פעם ישבתי לראות סרטים שעשיתי ובסוף הייתי ממש הרוס. אמרתי לאשתי שהסרטים עצובים נורא, והיא אמרה שהבטחתי לה בעצם קומדיות. אף פעם לא עלה על דעתי שהסרטים שלי עצובים. אנשים אומרים לי שאני לא נראה בן אדם עצוב, אבל הסרטים והספרים שלי הם כן. אבל אני לא התכוונתי לזה”.
זו רק דוגמה אחת לשפע המידע והתובנות על הפנר ועל יצירתו העולים מקריאה

ב”אברהם הפנר - ספר התסריטים”, שיוצא לאור בימים אלה בהוצאת כתר. הספר עב הכרס ‏(736 עמודים‏) מאגד בתוכו חמישה תסריטים שכתב הפנר: לסרט הקצר “לאט יותר” ‏(1967‏), ולארבעת הפיצ’רים שלו, “לאן נעלם דניאל וקס?” ‏(1972‏), “הדודה קלרה” ‏(1977‏), “פרשת רצח הלורד וינשל” ‏(1979‏), ו”אהבתה האחרונה של לורה אדלר” ‏(1990‏). לצד אלה, מובאים בספר קטעי ראיונות עמו ‏(שערך מרט פרחומובסקי במסגרת “מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי”‏), פתח דבר שכתבו שניים מעורכי הספר, הבמאים והמורים לקולנוע איתן גרין ורנן שור, מאמר שכתב מבקר הקולנוע של “הארץ” אורי קליין על יצירתו של הפנר, וכן פילמוגרפיה מקיפה שלו ‏(שבה ניתן להיתקל גם בצדדים פחות מוכרים של פועלו, כמו למשל העובדה שהוא היה יוצרן של סדרות הטלוויזיה המפורסמות לילדים “דלת הקסמים” ו”בולבול הקבולבול”, שהופקו כאן בשנות ה–70‏).

“בעינינו, אברהם ‏(הפנר‏) היה מורה במובן העמוק של המלה וגם יוצר חשוב”, אומרים גרין ושור בראיון עמם בשבוע שעבר בתל אביב. “אין לנו ספק שהסרטים והתסריטים שבהם הספר עוסק הם קלאסיקה של הקולנוע הישראלי. כמורים, נמליץ היום ללא היסוס לקרוא את התסריטים האלה כחומר לימודי. אנחנו חושבים שהפנר הוא אחד מאבותיו הרוחניים הגדולים ביותר, והחשובים ביותר, של הקולנוע הישראלי העכשווי, על הצלחותיו הרבות. הקולנוע הישראלי של היום קוצר למעשה את הפירות שהפנר שתל”.

המורשת הקולנועית של הפנר, שנתנה אותותיה ביוצרים שקמו כאן אחריו, כוללת בין היתר “התבטאות אישית אינטליגנטית עמוקה”, מציין גרין. “זו התבטאות שלפיה כדי להיות מצחיק לא צריך להיות וולגרי, וכדי להיות מרגש לא צריך להיות רגשני. רוב הקולנוע הישראלי היום, כולל זה שמצליח בעולם, נעשה על ידי אנשים רגישים, אינטליגנטים, משעשעים ועמוקים. זו השראתו של הפנר. וחוץ מזה, חלק מהאנשים האלה קיבלו ממנו את הדחיפה הראשונה בפועל, פיסית ממש. כך למשל, בזמנו לקח הפנר שני סטודנטים, איתן צור ואסף ציפור, והביא אותם לחברת הפקה, כי הוא האמין בדבר הזה שנקרא ‘החמישייה הקאמרית’.

“אבל גם אנשים שמעולם לא פגשו אותו ולא דיברו אתו - עצם קיומם של ‘דניאל וקס’, ‘פרשת וינשל’ ו’לורה אדלר’ בפנתיאון של הקולנוע הישראלי, נתן לגיטימציה לקולנוע רגיש, אינטליגנטי ועמוק”.

הנחמה שבזיקנה

גרין ושור ערכו את הספר עם עליזה ציגלר, מרט פרחומובסקי ומאיה הפנר, וכל אלה יבואו לאירוע ההשקה של הספר שיתקיים ביום שני הקרוב בסינמטק תל אביב. גרין ושור מכירים את הפנר זה שנים ארוכות, ומספרים שעוד לפני שהכירו אותו אישית, נתקלו ביצירתו וזו טילטלה אותם. גרין מציין כי נתקל לראשונה בתסריט שלו במקרה, מפני שדודו, יצחק שאולי, היה עוזר במאי שלו הפנר ב’דניאל וקס’. “הייתי אז בחור מאוד צעיר, בשנות ה–20 המוקדמות שלי, התארחתי אצל דודי, קראתי את התסריט ונדהמתי מהאפשרות לכתוב כך”, הוא אומר.

אבי דיין

שור, לעומתו, מספר על ההתרגשות שתקפה אותו כשראה לראשונה את “לאט יותר”. “סרטים קצרים הוקרנו אז בבתי קולנוע, ובדרך כלל היו אלה סרטים של שירות ההסברה, סרטי תעמולה. מלבדם, כמעט שלא היו אז סרטים קצרים בישראל. אני ראיתי את ‘לאט יותר’ בהקרנה מופרעת ברחוב ברנר בתל אביב, בחוץ, באירוע שבו הקרינו כמה סרטים קצרים. אני זוכר את עצמי פעור פה. הייתי בן 16 והייתי המום מהרעיון של סרט כזה על זקנים, ובעברית, ומהאפשרות להיכנס להם לתוך האפידרמיס. הסרט הזה הצליח, במינימום אמצעים, להעביר את חוויית הזיקנה אבל גם את הנחמה שבזיקנה ובזוגיות, על כל התקוטטויות העבר וההווה. וחוץ מזה, הוא היה מצולם בשחור לבן שלא ראיתי קודם כמוהו”.

בשנות ה–60 וה–70, כאשר הפנר החל ליצור את סרטיו, כמעט כל הקולנוע הישראלי היה קולנוע מסחרי. קבוצה של יוצרים ‏(וביניהם יהודה ‏(ג’אד‏) נאמן, יצחק ‏(צפל‏) ישורון, דוד פרלוב, ז’אק קתמור ואורי זוהר‏) החליטו לקום ולחולל מהפך: להתעקש לעשות כאן קולנוע אחר, אמנותי, מודרניסטי, שהושפע מהגל החדש הצרפתי.

שור וגרין מסכימים כי אחד הדברים הבולטים ביצירתו של הפנר הוא בחירת הגיבורים והנושאים. “הפנר היה אולי הראשון שנתן פה לגיטימציה לגיבור אינטליגנטי”, אומר גרין. “הגיבורים שלו לא היו פחות פיקחים ממנו, גם אם הם היו נשים פולניות מבוגרות, ובוודאי האנשים ב’דניאל וקס’ שממש נגזרו מהביוגרפיה שלו. הם לא היו פחות מלומדים ממנו. הוא היה הראשון שנתן את האופציה להסתכל על הגיבורים בגובה העיניים, והיה אחד היחידים בארץ שהציב בסרטיו גיבור שהוא משכיל, ערמומי, משעשע, מרגש ותמיד אינטליגנטי. הפנר העמיד את האופציה לגיבור שאינו משכבה סוציו־אקונומית נמוכה, שאינו פושע, שלא יהיה עלוב נפש או עממיקו כזה, והוא ללא ספק היה מי שפתח את הדלת לכך בקולנוע העלילתי הישראלי”.

“הוא הוליך את האופציה כנגד העממיקו בגאווה”, מסכים שור, ומספר כי בשנות ה–70, כאשר הנהיג עם חברו רוני שר את המרד הראשון בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, ניצב הפנר לנגד עיניו. “נראה היה לי ולחברי לכיתה שחלק ניכר מהמורים שלנו לא מבינים מה הם עושים שם: או שהם לא יוצרים או שהם לא מסוגלים להעביר שיעור שאינו מורשת קולנוע. אז הלכנו לראש החוג ואמרנו שאנחנו רוצים שלושה מורים חדשים: הפנר, ג’אד ‏(נאמן‏) ורם לוי”, הוא נזכר. “סימנו את שלושת אלה כאנשים שבאותה תקופה היו להם משקל ומשמעות. הפנר בעיני באותו רגע היה אחד האנשים הכי פוריים, יזמיים, מרתקים, מצחיקים ולא בורגנים שפגשתי”, אומר שור.

אלי בן ארי

כמו ויזלטיר וזך

כשעליזה ציגלר פנתה והציעה לגרין ולשור להצטרף אליה ליצירת הספר על הפנר, השניים לא היססו. אבל עד מהרה, התברר להם כי המלאכה שעל פניה נשמעת פשוטה למדי - קיבוץ של כמה תסריטים וקטעי ראיונות לפורמט של ספר - מסובכת ומורכבת. ראשית, ציפה להם מפח נפש בפגישתם עם הפנר, כאשר הם באו לבקרו כדי לבשר לו על היוזמה. הפנר, הם מספרים, התאכזב לשמוע כי בכוונתם להתמקד בסרטים שכבר עשה. הוא קיווה כי הם מעוניינים להוציא אל הפועל את התסריטים הרבים שלו שחיכו במשך שנים על המדף.

הפתעתם גדלה אף יותר כאשר גילו כי התסריטים שרצו לאגד בספר כלל אינם שמורים אצל הפנר. “חשבנו שהעבודה תהיה פשוטה: נבוא לאברהם, נשלוף מהמחשב שלו את התסריטים, נעבור עליהם ונסדר ספר ראוי. אבל איפה. גילינו שאין לו אף תסריט על המחשב מאלה שרצינו. לא מצאנו אצלו שום דבר. היינו צריכים לחפש את התסריטים בנרות”, אומר גרין.

בניגוד לספרי תסריטים המבוססים על שיעתוק של סרטים מוגמרים, לגרין ושור היה ברור כי הם רוצים לפרסם את התסריטים המקוריים שאתם יצא הפנר לדרך: תסריטים הכתובים בשפתו הייחודית, עם ההערות שכתב לקראת הצילומים, ועם כל הסצינות שנכתבו, גם אם אלה לא צולמו בסופו של דבר או צולמו ונותרו על רצפת חדר העריכה. אבל כדי להשיג את התסריטים הללו, התברר, נדרשה עבודת תחקיר מדוקדקת. גרין ושור יצרו קשר עם עשרות אנשים שעבדו עם הפנר על סרטיו, בתקווה למצוא אצלם עותק של התסריט, ומהעותקים הספורים שהצליחו לאתר, עמלו לזקק פורמט שיתאים לספר. כך למשל, הם מספרים, את התסריט של “דניאל וקס” קיבלו ממבקר הקולנוע מאיר שניצר, שלקח אותו מדוד טור, שהיה עוזר עריכה של ז’קו ארליך בסרט הזה. “אבל זה בכלל היה שוטינג סקריפט, כלומר תסריט שמפורק שוט אחרי שוט, ואני הייתי צריך להעביר אותו לפורמט של תסריט”, מציין גרין. בנוסף, כל התסריטים שנמצאו היו בהארד קופי, מודפסים על גבי נייר, והיה צורך להקליד אותם, עמוד אחר עמוד, למחשב. לצורך כך גייסו שור וגרין סטודנטים, שהכירו בחשיבות המשימה והואילו לבצע את המלאכה בהתנדבות.

המאמץ הגדול השתלם. התסריטים שמצאו דרכם אל “אברהם הפנר - ספר התסריטים” רהוטים, שנונים, חכמים וקולנועיים, והאפשרות למצוא בהם מדי פעם סצינה שלא מצאה את דרכה אל הסרט המוגמר - מהנה להפליא. כך למשל, אם “לאן נעלם דניאל וקס?” מסתיים במשפט האלמותי “כוס אמק וקס!”, שנחשב בזמנו נועז ובועט, מעניין לגלות שהפנר בכלל תיכנן סצינה נוספת שנועדה לבוא אחריו ולסיים את הסרט. מעבר לכך, התיאורים והוראות הבימוי של הפנר הם לא פעם משעשעים ומלאי הומור. “לקרוא תסריט של הפנר זה לקרוא תסריט מלא חיוניות, מלא המצאות ואפילו דאחקות בתיאורים. הפנר למעשה מביים את הקורא, הוא גורם לו לצחוק תוך כדי קריאה”, אומר שור. “אבל הכל כתוב במכחול נון שלאנטי ולא מאומץ. זו כתיבה מאוד אלגנטית ולא מזיעה. אתה קורא תסריט שמעלה אצלך חיוך, מצחיק אותך, שיש בו קריצה אינטליגנטית לקורא, שכאילו אומרת: דע לך אתה קורא תסריט אבל בסוף זה יהיה סרט, והמלים והתיאוריות או הדיאלוגיוּת הזו הן חלק מהסרט.

“ברור לי שהפנר לא חשב על זה, אבל זה בעיני החלק החתרני שלו, הבועט, שלא רוצה להיות כמו כולם: יש איזה נוסח שהוא יודע שצריך להיות בתוכו, כי הרי משקיעים ייכנסו על בסיס הטקסט הזה, אבל בתוך הפריים הזה, הוא כאילו אומר, אני אצחיק ואני אבעט. חוץ מזה, אני חושב שהפנר היה מחונן בכתיבת דיאלוגים. הם יושבים היטב בפה, הם לא עציים, לא פורמליים, אלא חד פעמיים, והם יכלו לצאת רק מהדמויות האלה”.

יוסי צבקר

גרין מציין כי לאורך העבודה על הספר, הופתע לגלות נושא החוזר שוב ושוב ביצירתו של הפנר. “סרטו הראשון הבולט היה ‘לאט יותר’, סרט יוצא מגדר הרגיל על אנשים בני 70. מפתיע שעשה אותו אדם שהיה בשנות השלושים לחייו. בספר רואים שהנושא הזה חזר והעסיק את אברהם, שבכלל עדיין לא הגיע לגיל של הגיבורים שלו. ב’דניאל וקס’ הם נדהמים מזה שפיכס, הם כבר בני 40. ב’דודה קלרה’ וב’פרשת הלורד וינשל’ ענייני הגיל וההזדקנות מתחילים לבצבץ, וב’לורה אדלר’ העיסוק הזה בזיקנה ובמוות מגיע כמובן לשיא. אבל לאורך כל אלה, אברהם הוא תמיד צעיר הרבה יותר מהדמויות שלו, בעל איזו התעניינות מדהימה בעקביות שלה בנושאים של התבגרות, גיל ומוות”.

“זו גם יכולת לנוע כל הזמן על הטווח שבין להיות ילד לבין להיות זקן”, מוסיף שור, ומציין נושא מרכזי נוסף ביצירתו של הפנר: “כשמסתכלים על היריעה הכוללת, רואים איך הפנר הקדים את זמנו במידה רבה כתסריטאי. החל ב’דניאל וקס’, הוא הסתכל בחריפות על ה־coming of age של הישראלי, תוך כדי חיפוש אחרי שורשי הגירתו. הוא בעצם שאל מהי הישראליות, מהו החלום הישראלי ומה שברו, אבל עשה זאת בצורה לא דידקטית, עם הרבה הומור והרבה עצב. כשמסתכלים על סך כל תסריטיו שנהפכו לסרטים, רואים שכמו יעקב שבתאי, אורי זוהר ואחרים, גם אצל הפנר יש את התנועה בזמן מהעיסוק בחלום של דמות הצבר, דרך הערעור של החלום הזה, ועד קפלי הקפלים של המקום הישראלי־יהודי־יידישאי, והמיזוג ביניהם - המאוכזב אך הלא שיפוטי”.

לפני סיום, מצביע גרין על הקסם הנסתר המתחולל בסרטיו של הפנר. “היתה לו היכולת לתת לך תחושה שאתה נמצא בסביבה בנאלית, פרוזאית, ופתאום ברצף הזה מתחולל איזה קסם, ואתה מרגיש שיש פה פיוט”, הוא אומר.”אנחנו מוצאים את זה הרבה בשירה של נתן זך או מאיר ויזלטיר, שיש בה מראית עין של הרחוב לכאורה, אבל מאחר שמעורב בזה אמן גדול, פתאום, מעשה קסם, זה נהפך לפיוט, אף שהכלים הם הפשוטים ביותר שאפשר להעלות על הדעת”.


כל סרטי אברהם הפנר

1961 שיטוט לילי ‏(15 דקות‏)
1962 אנג’י ומלכת הלילה ‏(30 דקות‏)
1963 המרת הדת המופלאה של המלט הצעיר ‏(20 דקות‏)
1967 לאט יותר ‏(15 דקות‏)
1969 סיאנס ‏(15 דקות‏)
1972 לאן נעלם דניאל וקס? ‏(94 דקות‏)
1974 דלת הקסמים ‏(יוצר הסדרה, תסריטאי העונה הראשונה ובמאי הפיילוט‏)
1976 בולבול הקבולבול ‏(יוצר הסדרה, תסריטאי‏)
1977 דודה קלרה ‏(93 דקות‏)
1979 פרשת רצח הלורד וינשל (104 דקות‏)
1988 מה קרה? ‏(22 דקות‏)
1990 אהבתה האחרונה של לורה אדלר ‏(96 דקות‏)
1998 ארץ קטנה, איש גדול
(יוצר הסדרה, במאי ותסריטאי ראשי‏)
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו