בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בין שני עולמות": לא רק חוויה אמנותית

“בין שני עולמות”, שיתוף פעולה של השאושפילבינה משטוטגארט והקאמרי, היא מההצגות שיכולות לעלות רק בהפקה משותפת של תיאטרון ישראלי ותיאטרון גרמני

תגובות

אחת התופעות הלא כל כך נדירות בעשר השנים האחרונות ‏(לפחות‏) הן ההפקות המשותפות בין תיאטרוני ישראל לתיאטרונים באירופה. יש לכך סיבה שלא בהכרח קשורה לאיכות התיאטרון הישראלי. האיחוד האירופי מעודד פרויקטים של שיתוף פעולה תרבותי, ואף מקצה לכך תקציבים. מטבע הדברים תיאטרוני אירופה מחפשים שיתופי פעולה, שנוטים להיות רב־לשוניים.

יש כאן מצד אחד היענות לאיזו אידיאה פאן־אירופית המחפשת משותף אנושי בין אומות ושפות, ומצד שני כביכול הגשמה של איזו אמונה נאיבית לפיה תיאטרון במיטבו הוא שפת תקשורת בינלאומית, שבמסגרתה השפה המדוברת על הבמה היא רק איזו מוסכמה אקראית. יש כאן, כמובן, גם את ההתרגשות של עשייה חד־פעמית ופגישה מסקרנת בפוטנציה בין במאים, שחקנים, מחזאים, מעצבים וקהלים שונים. בקיצור, הרפתקה מסקרנת, שהסיכון בה הוא יחסית קטן, שהרי הנעת התהליך עצמו, והקשרים הנולדים ממנו הם חלק מהמטרה, לא פחות מהתוצאה, כלומר ההצגה.

יוסי צבקר

באופן טבעי מבקשים היוצרים היוצאים לדרך זו באירופה - ונדמה לי שלא אטעה אם אומר שתיאטרוני גרמניה הם הבולטים שבהם - שותפים שיהיה להם רקע או נושא משותף לענות בו. ומבחינה זו כמעט אין שותפים יותר טבעיים ליוצרי תיאטרון גרמניים מאשר שחקנים, במאים ומחזאים ישראליים: ההיסטוריה המשותפת הנוראה של שני העמים וההווה המורכב הנובע ממנה הם קרקע פורייה - כמעט פורייה מדי - להצמיח הצגות; כלומר התרחשויות חיות לפני קהל הרגיש מאוד לנושאים המועלים, ולדרך בה הם מועלים.
וכך זכינו בשנים האחרונות לראות את פרויקט “הדור השלישי” שיצרה יעל רונן בשיתוף פעולה של הבימה והשאובינה מברלין; בהצגת “פוסט־טראומה” שבמסגרתה יצרו שבעה מחזאים מכאן ומשם ‏(מתיאטרון דיסלדורף‏) מערכונים שבוצעו כאן על ידי שחקני הבימה, בבימויה של דדי ברון, ושם על ידי שחקנים גרמנים. תיאטרון בית לסין קיים כבר כמה פעמים מבצעים משותפים עם תיאטרונים מגרמניה, לא מעט בגלל היות הדרמטורג של התיאטרון, אבישי מילשטיין, בעל אוריינטציה גרמנית, בקיאות וקשרים בתיאטרוני גרמניה.

שותף טבעי נוסף בקשרים בין־תיאטרוניים אלה הוא התיאטרון הפולני, ואכן זכינו לראות כאן את “תיבת נוח” של התיאטרון מפוזנן, בשיתוף פעולה עם תיאטרונים מאוסטריה, איטליה והקאמרי. הבימה שיתף פעולה עם תיאטרון מוורוצלב בהפקת שני מחזות מקבילים, תחת הכותרת המשותפת “טיקוצ’ין בת ים”, בבימוי יעל רונן מישראל ומיכאל זדרה מפולין.

אישיות ייחודית

אחד המאפיינים של פרויקטים כאלה הוא שהם מתחילים כפרויקט, ועצם הפרויקט מייצר את התוצאה, איזו שתהיה. וזו תמיד מעניינת במידה, עם הבלחות טובות יותר או פחות, וחיים קצרי מועד, גם בגלל הסיבוך ההפקתי.

יוסי צבקר

לעתים רחוקות שיתוף פעולה כזה מבוסס על מחזה כתוב, ששני תיאטרונים ‏(במקרה זה מישראל וגרמניה ניגשים להפקתו‏) שייחודו ואופיו מבקשים את שיתוף הפעולה. ואני לא מתכוון כאן להפקה כמו “פרסונה” על פי הסרט של ברגמן, שמעלה עתה הבימה עם תיאטרון ממינכן, מפני שהפקה כזו היתה יכולה להיות תוצאה של שיתוף פעולה בין תיאטרון מאיטליה לתיאטרון מצרפת, ויש לה הצדקה רק אם התוצאה היא חוויה אמנותית יוצאת דופן לשמה ‏(ובמקרה של הבימה ומינכן, עם כל ההערכה ליבגניה דודינה, היא לא‏).
במסגרת זאת הצגת “בין שני עולמות”, שיתוף הפעולה של השאושפילבינה משטוטגארט והקאמרי, היא הדוגמה המובהקת של שיתוף פעולה שהוא לא רק נכון ברעיון או מסקרן בתוצאה, אלא פשוט מפני שקשה להעלות על הדעת אפשרות להעלות את המחזה הזה שלא במסגרת כזו.

זה מתחיל באישיותה הייחודית של שרה פון שוורצה, המחזאית ואחת משלוש השחקנים בהצגה. סיפור החיים שלה, שלתוכו נולדה שלא באשמתה - אבל שעם האשמה הנובעת ממנו היא מתמודדת - הוא התגלמות מורכבות של היחסים הגרמניים־יהודיים־ישראליים: הוריה הגרמנים התגיירו אחרי מלחמת העולם השנייה ‏(גם כתגובה לתחושת האשמה של דור הגרמנים שאחרי המלחמה‏) ובאו לחיות בישראל עם בנותיהם. פון שוורצה היא, איפה, גם גרמנייה, גם יהודייה וגם ישראלית. אילו מישהו היה מביא מחזה שדמות כזו במרכזו למנהל תיאטרון בגרמניה או בישראל קרוב לוודאי שהיו אומרים לו שזה לא אמין.

יוסי צבקר

לזכותה של פון שוורצה, שגילמה שורה של תפקידים מרשימים על במת הקאמרי ‏(ללי ב”חברות הכי טובות” של ענת גוב, לאורה ב”האב” של סטרינדברג ועוד‏), ובתיאטרון תמונע ‏(“כל מקום באמבטיה שאין בו מים”‏), ייאמר שהיא כתבה מחזה מפתיע במיומנותו הדרמטית, הנובע ממערבולת הזהוית שלה. במסגרת ריאליסטית מהודקת, הדורשת שליטה בטכניקה דרמטית, בת דמותה במחזה בורחת מישראל ‏(הסיבה לכך היא מסוג הדברים שמבקר אינו יכול לכתוב עליהם מבלי לעשות “ספוילר”‏) לבית אביה בגרמניה. על פניו היא באה לעשות חשבון עם האב שגם דן אותה לקרע נפשי שאשמה ובושה הם מרכיביו הקבועים, וגם נמלט בעצמו ממצוקה דומה - לפ הבנתה - כשנטש אותה בישראל ‏(זו של הכיבוש ומלחמת לבנון הראשונה‏) כדי לחזור לגרמניה ולחיות שם כיהודי, עם אשה גרמנייה.

מתווה כזה מזמן למחזאית ולשחקנים כר נרחב ומרתק של תמרון בשאלה מה יודעות הדמויות זו על זו, ומתי, ובאיזו שפה, נודע להן המידע הזה. גיבורת המחזה רות ‏(בת דמותה של פון שוורצה, בגילומה‏) חושפת בפני אשתו החדשה, הגרמנייה, של אביה, את עברו הגרמני־יהודי. את זה היא עושה בגרמנית ‏(הקהל הישראלי יכול לעקוב אחרי הנאמר בכתוביות ברקע‏). במקביל היא מחליפה דברים עם אביה במחזה בעברית ‏(בשטוטגארט היו כאן כתוביות בגרמנית. קטע משמעותי במחזה - בו מספרת רות לאביה ואשתו מדוע ברחה מישראל - מתרחש בתוך המחזה בגרמנית, וכך מן הסתם שוּחק בגרמניה. בהצגה בישראל פון שוורצה דיברה עברית, וכיוון שמוסכמת עירוב השפות היא חלק ממוסכמת ההצגה, הקהל הישראלי יכול היה לקבל זאת ולהאמין שאשת האב, שחקנית גרמנייה, מבינה את הנאמר. הנה כי כן, השפה העברית, המקובלת על הבמה “שיחקה” כאן בתפקיד הגרמנית. הבלבול המכוון והמתעתע הזה הוא חלק מהאסתטיקה של ההצגה.

לזכותה של פון שוורצה ייאמר גם שהיא לא עושה לעצמה חיים קלים: הדמות שהיא מגלמת מעוררת התנגדות ואפילו אנטגוניזם באגרסיוויות שלה, בקיצוניות של טיעוניה, ואפילו במובן מסוים בפשטנות הילדותית והבלתי מתפשרת שלהם, בסוגיות מורכבות של יהדות־ישראליוּת־גרמניוּת, כל אחת לחוד ושלושתם ביחד. יש גם מן ההעזה כששחקנית נוטלת לעצמה תפקיד שתובע ממנה להיות מוזנחת בהופעתה.

מצד שני, גם כשלכאורה נראה כי מי שנושא באשמה באחריות למצבה הוא האב, שדאג לשלמות נפשו ומצפונו, לא חשב על מה שהוא מעולל לבתו, שאת מסלול חייה המורכבים הוא קבע, הרי שפון שוורצה מאפשרת לו להציג בפני הצופה גם את המצוקה שלו, ולתבוע גם את ליטרת ההבנה למצוקתו.

יוסי צבקר

את התפקיד הזה מגלם בהפקה הישראלית אלי גורנשטיין, שבדומה לפון שוורצה ‏(אם כי מבלי להיות גרמני‏) גרמנית היא שפת אמו. לגורנשטיין כשחקן יש נטייה למשחק מוחצן, שבמקרה הזה משרת אותו היטב דווקא כשהוא נדרש לטעון במשמעות משפט הכרזתי כמו “אני מרגיש יהודי”.

איום שהופך לחיבוק

הצלע השלישית במחזה ובהצגה היא קורנליה הייזה, שחקנית גרמנייה, שמבחינת הכתיבה הדרמטית היא בת דמותו של הקהל: הבת והאב חולקים מידע משותף שהאשה והקהל לומדים אותו במהלך ההצגה. מצד שני, היא גם נושאת, במובן מסוים, את הלקח של המחזה הזה על מערבולת הזהויות. הדבר בא דווקא לידי ביטוי בסטייה, כאילו לא שייכת ‏(שמחריפה עוד יותר את תחושת הילדותיות של דמותה של רות‏) לתחום הזהות המינית: אשתו החדשה של האב היתה לסבית, והבת חושבת שהמידע הזה הוסתר מאביה. סבינה ‏(זה שמה של האשה‏) מסבירה, בשלווה, שאדם חי בזהות מסוימת ‏(אני מניח שזה נכון לגבי זהות מינית, לאומית או דתית‏) עד שנוצרות נסיבות שבהן הוא חש את הצורך או היכולת לוותר על חלק מזהותו בשל סיבה המצדיקה זאת, ולנסות לחיות בזהות זו, עם הקשיים הנובעים מכך.

איכותה של הייזה כשחקנית בלטה בעיני, למשל, ברגע בו ניגשה לגורנשטיין עם אגרופים מורמים, כמאיימת להכות אותו ‏(אחרי ששמעה עליו מידע שחושף אותו באור חדש; בעיקר העובדה שהסתיר ממנה מידע זה עד עתה‏) ותנועת האיום הופכת לחיבוק. המחזה מגיע לפתרונו במידה מסוימת עם אנטי־קליימקס, העומד בסתירה מאכזבת מעט למורכבות המחזה כולו, והדבר זוכה לביטוי יפה, כמו בתנועת היד בה מגישה הייזה את הטלפון לפון שוורצה, במחווה המסיימת את ההצגה.

יש שיתופי פעולה בינלאומיים בתיאטרון שעצם קיומם הוא איכותם. יש ועצם ההחלטה עליהם מניבה תוצאה תיאטרונית מעניינת יותר או פחות. “בין שני עולמות” הוא אותו מקרה שבו נראה די ברור כי המחזה הזה, על אופיו המיוחד והסיפור המיוחד שמאחוריו ‏(שהוא תוצאה גם של חייה, וגם דמיונה ויכולותיה של פון שוורצה‏) היה יכול להעלות רק בהפקה משותפת של תיאטרון ישראלי ותיאטרון גרמני.

אני אפילו מוכן להרחיק עוד יותר: אמנם איכויותיה של ההפקה הזו מבוססות על היכולות הדו לשוניות של פון שוורצה וגורנשטיין, ששניהם חברי להקת התיאטרון הקאמרי, אבל היא נשכרת מכך שההצגה הופקה תחילה בשטוטגארט, על ידי הבמאי הגרמני מנפרד לנגר. ההערכה שלי היא שבמאי ישראלי, שהיה חושב בראש ובראשונה על קהל ישראלי, היה מתייחס לחלק מן הנאמר על הבמה כאל מובן מאליו, ואולי אף פשטני ומיותר. דווקא מבט הבימוי הגרמני העניק להצגה הזו - מלבד המשחק - את התחושה שמה שלא רואים מכאן, רואים משם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו