בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תרגילי גמישות

2012 היתה שנת הכוח האווירי. היכולת הנדרשת להתמודדות עם האתגרים שמציבה הטלטלה בעולם הערבי, תשאיר את חיל האוויר בחוד החנית של צה"ל גם בשנה הקרובה

33תגובות

השנה החולפת היתה שנת הכוח האווירי בצה"ל. טובים הסיכויים שגם 2013 תהיה כזאת. לכאורה אין בכך חידוש רב – העוצמה האווירית היא הנדבך החשוב ביותר בכוחה הצבאי של ישראל כבר עשורים רבים – אבל נדמה שיש בגישה הזאת, כפי שהיא משתקפת גם באמירות הפומביות של הצבא, שינוי על רקע לקחי מלחמת לבנון השנייה. ב-2012 הטראומה הישנה נדחקה לשולי הזיכרון.

חיל האוויר שוב במרכז – כזרוע הצבאית העיקרית שפעלה באופן משמעותי במבצע "עמוד ענן", כזו שתוקפת (על פי פרסומים זרים וגו') שיירות נשק בסודאן, מתכוננת לאיראן ורוכשת מטוסי קרב חדישים (טייסת אף-35 ראשונה ובקרוב כנראה שנייה) בסכומי עתק. למעט תרחיש של התלקחות חריפה בלבנון או בעזה ב-2013, שתחייב גם מבצע קרקעי של ממש, זאת המציאות שעתידה כנראה לשרור גם בהמשך.

תזכורת היסטורית קצרה: ביוני 2005 נכנס דן חלוץ לתפקיד הרמטכ"ל ה-18. ראש הממשלה אז, אריאל שרון, האיש שדחף למינוי חלוץ לתפקיד, קיווה שמפקד חיל האוויר לשעבר יחדיר את הנורמות הגבוהות של מקצועיות ומשמעת הנהוגות בחיל גם לשורות החילות ה"ירוקים". העניין לא הסתייע. כעבור קצת יותר משנה נפלה על חלוץ המלחמה בלבנון, שבעקבותיה נאלץ לפרוש מתפקידו בתום פחות ממחצית הקדנציה.

אי–פי

אבל עד להתפטרות ולאורך רוב המלחמה, הרבה צה"ל – שכרגיל יישר קו עם האיש שבראשו – לדבר בשבחי העוצמה האווירית כפתרון חובק כל. הבעיה היתה, כמאמר הפתגם הצבאי הישן, שכאשר יש לך ביד פטיש חמישה קילו, כל בעיה נראית פתאום כמו מסמר. חלוץ זלזל במופגן בחשיבותם של כוחות היבשה בכלל ויחידות המילואים בפרט. כשפרץ העימות עם חיזבאללה, קיווה הרמטכ"ל שעליונות חיל האוויר תכריע את המלחמה.
הוא דחה בעקביות את הפעלת כוחות הקרקע (גם משום שלא סמך על רמתן המקצועית של היחידות וחשש מהסתבכות שתעלה להן בנפגעים רבים) ודבק בפתרון האווירי. עמדתו לא השתנתה גם כשכבר היה ברור שחיל האוויר אמנם מסוגל לפגוע בקטיושות לטווח בינוני אם יש בידיו מודיעין מדויק, אבל עוצמתו כמעט אינה רלוונטית נגד אלפי הרקטות לטווח קצר שנורו על יישובי הצפון.

במטכ"ל המשיכו לתלות תקוות בהטיית הכף באמצעות המשך ההפצצות, אף שהובהר שלא כך יהיה אפשר לשכנע את חיזבאללה להפסיק את ירי הקטיושות. הרמטכ"ל דבק בהנחות הללו גם כששני אלופים יוצאי חיל האוויר – עמוס ידלין ועידו נחושתן – אמרו בהתייעצויות שקיים כי האסטרטגיה הזאת אינה פועלת וכי יהיה צורך בשיגור כוחות הקרקע לשטח. "מוכרחים להראות שאפשר לעצור את הדבר הזה", אמר ידלין בישיבה ביום ה-17 מתוך 34 של המלחמה. "אחרת זה ירדוף אותנו שנים. כנראה אפשר לעשות את זה רק במהלך קרקעי. בחייך, אבותינו כבשו את כל ארצות ערב בשישה ימים. אנחנו לא יכולים להיכנס עם שתי אוגדות ולגמור דרומית לליטני?".

רק ברגע האחרון, תחת לחץ דו-כיווני שהתפתח בהמשך מצד האלופים שמתחתיו ולבסוף גם מצד הדרג המדיני (אהוד אולמרט ועמיר פרץ) שמעליו, הסכים הרמטכ"ל בעל כורחו למהלך קרקעי נואש. המהלך יצא לפועל מאוחר מדי, באי רצון, ורק גרר הסתבכות נוספת. בדיעבד נימק חלוץ את הכישלון באיסור שהטיל עליו אולמרט, בלחץ אמריקאי, על תקיפת תשתיות אזרחיות אסטרטגיות בלבנון. אילו אושרו התקיפות, טען, לבנון היתה מרימה דגל לבן.
 
יעדים מוגבלים

מחליפו של חלוץ כרמטכ"ל, גבי אשכנזי, קידש את החזרה ליסודות. צבא היבשה חזר להתאמן, הסדיר מחדש את מסלול ההכשרה של יחידותיו ובמידת מה גם החזיר לעצמו כמה מהיכולות שאבדו בשנות הפסקת האימונים והאינתיפאדה השנייה (2006-2000). מבצע "עופרת יצוקה" בשלהי 2008 אמנם נשען בתחילתו על הפעלה אגרסיבית מאוד של הפצצות מן האוויר, אבל בהמשך כלל גם תמרון קרקעי מוגבל שבו כיתר צה"ל את העיר עזה ותפס עמדות בפאתי השטח הבנוי שלה. לא פחות משהתמרון כוון לשכנים הערבים, להחזיר את ההרתעה ולאותת כי צה"ל אינו חושש עוד מהכנסת יחידות קרקעיות חרף סכנת האבדות, הוא כוון לציבור הישראלי ונועד לשדר לו אותם מסרים בדיוק.

ארבע שנים מאוחר יותר, בחודש שעבר, בא מבצע עמוד ענן. והנה, למרבה ההפתעה, צה"ל נוהג יותר לפי גישת 2006 מאשר ברוח 2008. הפעם הצבא פקפק מראש בתועלת של פעולה קרקעית (היו בצמרת אפילו מי שסברו שאפשר לסיים את המבצע בתום השעה הראשונה, עם חיסולו של בכיר החמאס אחמד ג'עברי והפגיעה במערך הקטיושות לטווח בינוני). במטכ"ל ובדרג המדיני היתה אחדות דעים שבנסיבות הנוכחיות – חילופי השלטון במצרים, התבססות אחיזת החמאס בעזה, פתיחת מערכת הבחירות בישראל – מוטב להציב למבצע יעדים מוגבלים, שאפשר יהיה להשיג בלא תמרון יבשתי. הגיוס הרחב של כוחות המילואים ופריסת היחידות סביב עזה נועדו לנופף באיום כלפי החמאס, לא להפעילו באמת.

הגישה הזאת נשענה גם על הבנה אחרת של המלחמה בלבנון, בחסות שש ומשהו שנות הרגיעה בגבול הצפוני. על פי הטענה (שגם למטכ"ל נוח לאמץ, כדי להתנער מדימוי הכישלון), הפעלת הכוח האווירי המסיבי ב-2006 המחישה לאויב טפח מיכולתה האמיתית של ישראל ועד היום היא מרתיעה את חיזבאללה מסיבוב לחימה נוסף. ברקע הדהדה פרשת דו"ח גולדסטון: התארכות עופרת יצוקה והצורך להפעיל סיוע אווירי צמוד לכוחות שנכנסו לרצועה, כמו בפרשת ההפצצה המוטעית שבה נהרגו 21 אזרחים בבית משפחת סמוני, עוררו ביקורת בינלאומית קשה על התנהגות צה"ל והובילו למינוי ועדת החקירה.

בהשראת ההתפתחויות הללו והשבחים לתפקודו של חיל האוויר במבצע האחרון (עוצמת האש, הנזק הסביבתי המוגבל יחסית ברצועה), נשמעות עכשיו בחיל האוויר זמירות חדשות-ישנות. הן נובעות בחלקן מאישיותו של מפקד החיל החדש, האלוף אמיר אשל, שהיה ראש מטה החיל במלחמה ב-2006. על פי הבשורה המעודכנת של חיל האוויר, האתגרים החדשים שבפניהם עומדת ישראל אחרי הטלטלה בעולם הערבי (אי ודאות גוברת, גבולות לא יציבים, ריבוי שחקנים שאינם מדינתיים) מחייבים מענה ישראלי גמיש, שביכולתו להתמודד עם כמה זירות בבת אחת. מענה כזה יכול לתת בעיקר חיל האוויר.

החיל, מצדו, יצטרך להציג פתרונות בשורה ארוכה של תחומים: שימור עליונות אווירית מול ההצטיידות הדרמטית של מדינות ערב במערכות הגנה אווירית מתקדמות (בעיקר בסוריה ובלבנון), התמודדות עם הגידול העצום במערכי הרקטות והטילים של מדינות וארגוני אויב והצורך להגן על שמי המדינה גם מפני מגוון איומים חדש יחסית, מטילי שיוט ועד מטוסים ללא טייס. התשובה, במקרה של מלחמה, תתבסס לפי אשל על מהלומות אוויריות חזקות בהרבה מכפי שהפעילה ישראל בעבר.

צה"ל יידרש להשקיע במערכות הגנה כמו "כיפת ברזל" וה"חץ" יותר מבעבר, אבל הניצחון לעולם יושג בהתקפה. בכל מקרה, זה יהיה ניצחון אחר. לא הכרעה שאחריה משאיר היריב נעליים במדבר או מניף דגל לבן, אלא הפעלת עוצמה מסיבית שתיצור הרתעה ושקט ממושך, גם אם הצד השני ישגר את הרקטה האחרונה במערכה. המלחמה עצמה חייבת להיות קצרה ככל האפשר: העורף הישראלי יתקשה לעמוד לאורך שבועות רבים במטחים הכבדים שיירה האויב.

חיל האוויר מבסס את הנחותיו על שיפור גדול שהושג בשנים האחרונות ביכולת איסוף המודיעין, בחיבור המהיר בין המודיעין להפעלת האש ובקפיצת מדרגה משמעותית שחלה הן בעוצמת האש האווירית והן במידת הדיוק שלה. כל ההתפתחויות הללו רלוונטיות כמובן לא רק לעימות נוסף עם חיזבאללה או החמאס, אלא גם לאפשרות המרכזית שאליה מתכונן החיל בשנים האחרונות – הפצצת אתרי הגרעין באיראן, שאליה נעשות הכנות נרחבות הנשענות בין היתר על אימונים משותפים עם חילות זרים ממדינות ידידותיות. הטייסים, כמו תמיד, נשמעים מלאי ביטחון עצמי ומאוד משכנעים. הצרה היא שבפעם האחרונה שתזות כאלו הועמדו לבחינה הן סבלו ממפגש מרסק עצמות עם קרקע המציאות.

שאלת הטייסת השנייה

בתוכניות ארוכות הטווח של חיל האוויר ממלא האף-35 מקום מרכזי. מטוסים ראשונים מדגם זה יגיעו לישראל בסוף 2016 ושנתיים אחר כך תושלם הקמת הטייסת הראשונה. הדיון כעת מתמקד בטייסת השנייה: חיל האוויר סבור שהיא חיונית וכבר קיבל את הסכמת הרמטכ"ל, בני גנץ, להכללתה בתוכנית הרב-שנתית הבאה. נדרש עדיין אישור של משרד הביטחון ואחריו גם אישור ממשלתי. הפעם יונחו על הכף שכנגד הקיצוצים הגדולים הנדרשים בשנים הקרובות בתקציב המדינה.

בכירי החיל, שניצח בכל מלחמותיו בעבר (גם התקציביות), מניחים שיזכו גם הפעם בהיענות לכל המלצותיהם. סימן השאלה העיקרי קשור בעלות העצומה של הפרויקט (19 המטוסים בטייסת הראשונה יעלו 2.75 מיליארד דולר; היצרנית, לוקהיד מרטין, מעריכה שתוכל להפחית משמעותית את העלות של מטוס בודד בעתיד). עם זאת, קשה להתעלם מהטיעון שבבסיס התמיכה בהמשך הרכש: במזרח התיכון של היום, לצד המשך התמיכה מארצות הברית (שבפועל מממנת את רכש המטוס כחלק מהסיוע הביטחוני השנתי לישראל), חיל אוויר חזק הוא הערובה הטובה ביותר להישרדותה של ישראל.

המחלוקת הפנימית בישראל היא בבואה מוקטנת של הדיון המתנהל בארצות הברית. בכתבה שהופיעה לפני כחודש ב"ניו יורק טיימס" תואר פרויקט האף-35 כתוכנית הנשק היקרה ביותר אי פעם, שעלותה האסטרונומית המשוערת – 396 מיליארד דולר – כמעט כפולה מההערכה המקורית. העיתון טען כי הפנטגון איפשר לתוכנית האף-35 לצאת מכלל שליטה וכי למרות ההתקדמות שחלה בפרויקט באחרונה, לוח הזמנים שלו ארוך בהרבה מהמתוכנן ועדיין רצוף בעיות טכנולוגיות.

העיתון ציטט דברים שאמר בכיר בחיל האוויר האמריקאי בספטמבר השנה. הבכיר טען כי היחסים בין הפנטגון ליצרנית המטוס הם "הגרועים ביותר שהכרתי אי פעם" והעריך כי האף-35 יהיה יעד לקיצוצים על רקע הצרות הכלכליות שעמן יידרש להתמודד כעת ממשל אובמה.

אבל בביקור של עיתונאים ישראלים במפעלי לוקהיד בארה"ב בחודש שעבר נשמעו קולות אחרים לגמרי. בכירים בלוקהיד הודו בשיחה עם "הארץ" שהתוכנית סבלה עיכובים רבים, שייקרו אותה. בשנתיים האחרונות, טענו, הפרויקט חזר למסלולו וגם חלק מההערכות בדבר מחירו מתבררות כמופרזות. "אנחנו מדברים כאן על מספר עצום של מטוסים שייוצרו – כ-3,000, לא ה-187 בלבד שייצרנו ממטוס האף-22. גם בממשל כבר שומעים קולות אחרים מאלו שצוטטו בניו יורק טיימס". הבכירים הביעו ביטחון שהפרויקט לא יקוצץ, למרות הספקות שנשמעים בוושינגטון ומצד חלק מהמדינות העתידות לרכוש את המטוס (בינתיים הודיעה קנדה, שהיתה אמורה להיות אחת הרוכשות הגדולות, כי תשקול מחדש את העסקה משיקולי עלות).

בביקור בבסיס חיל האוויר האמריקאי אגלין, בצפון פלורידה – הפעם הראשונה שבה הורשו עיתונאים זרים להתרשם מקרוב מאימוני האף-35 – נשמעו הטייסים בטוחים להפליא בעוצמת המטוס וביכולתו. הקולונל לי קלוס (Lee Kloos), מפקד טייסת האימונים ובוגר המלחמות באפגניסטאן ובעיראק, אמר כי בקרב אוויר יעלה המטוס הן על האף-16 (המטוס שהטיס קלוס בעבר) והן על המטוסים החדישים ביותר מתוצרת רוסיה. לדבריו, "בזכות החמקנות והתצוגה המשופרת שעומדת לרשות הטייס יהיה לו קל כל כך להפיל מטוסי אויב, שזה יהיה כמעט כמו לרמות במשחק".

טייסים ישראלים העוקבים אחר הפרויקט משמיעים דברים דומים. "אנחנו משגעים את לוקהיד עם הדרישות שלנו, שיורדות לפרטים הכי קטנים", אומר בכיר בחיל האוויר. אבל ההנחה המובלעת בדבריו היא שהצדדים יתגברו על המכשול הזה, כמו על הספקות בשאלת התקציב. ההימור הסביר הוא שתהיה מחלוקת נוקבת בישראל על מימון העסקה, אך שלבסוף תהיה גם טייסת ישראלית שנייה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו