שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"דה וויס" כל כך נפלאה שזה נורא

א. "דה וויס" היא תוכנית מצוינת. ב. "דה וויס" היא תוכנית איומה. ג. כל התשובות נכונות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליאת אלקיים
ליאת אלקיים

האם דבר יפה ומזכך ואופטימי יכול להיות גם שפל, נצלני ומגעיל? זו השאלה המרכזית שהעונה הנוכחית של "דה וויס" ישראל, מבית רשת, מעוררת. בעונה אחת דרים בה בכפיפה אחת כל הדברים הנפלאים שיש לטלוויזיה להציע לצופיה וגם כל מה שיכול להיות נורא ונתעב בה. זו מורכבות נדירה שאין לה כרגע אח ורע בטלוויזיה הישראלית, פרט, כמובן, לזו שמציעה מערכת הבחירות.

מטעמי אופטימיות נתחיל בטוב. למאיה פסטרנק היה הקול הכי יפה ששמעתי בחיי. הייתי מחכה לעמוד בשלשות בדום בטקסים בצופים רק מפני שידעתי שיגיע הרגע הזה, היחיד, המזכך, שבו מאיה תשיר לנו סולו והאויר כולו ירעד והרטט יתפשט בו ויגיע עד אלי וימלא אותי באושר צרוף.

זו הסיבה המרכזית שאני צופה ב"דה וויס", כי אני יודעת שבין כל הטקסים והדיבורים המיותרים, יכול להגיח במפתיע צליל שישפיע עלי ישירות, ממש ברמה הפיסית. זה קרה כבר פעמיים באודישנים האלה. רודי ביינסן ולנה מחול סיפקו לי עונג שאינו מתווך או מדומיין כמו בתוכניות ריאליטי אחרות. ולא, אם תהיתם, כשאני מבשלת את החצילים לפי המתכון של אתי זה ממש לא אותו הדבר.

צוות המנטורים ב"דה וויס". האם צפייה בתכנית, כמוה כצפייה בחצי גמר גביע המדינה בכדורסל?

זה נכון שהמנדט על העונג מקול מופלא מתחלק בין "דה וויס" לבין "כוכב נולד", ובכל זאת, אותו מקרר וגישה כל כך שונה. ל"דה וויס" יש יתרון אנושי חיובי מרכזי: שיטת המנטורים. לזמר צעיר אין כמעט דבר נהדר יותר מחניכה על ידי אמן בקיא, נערץ. זו מתנה שמעטים זוכים בה ואפשר לראות שרובם המכריע של השירים מוגשים בכמיהה להיאסף תחת כנפיו הספציפיות של אחד מחמשת המנטורים.

וזו לא רק השיטה, זו גם הדינמיקה של המנטורים, מפלצות התהילה. שרית חדד היא אמנם השולפת המהירה במערב, אביב גפן עושה סטנדאפ ושלומי שבת מחבק חיבוק אבהי, אבל בואו נאמר זאת ישירות, הכי טוב שבאו שלומי ברכה ויובל בנאי. חייבים לאהוב תוכנית שבוחרת ללהק את השניים האלה. לא רק מפני שהם החליפו הופעה מביכה של זה עם הקרחת והאקסית המיתולוגית, אלא משום שסוף סוף יש על המסך אנשים שעושים מוסיקה שאני אוהבת, שנאמר "אני ברוקנ'רול!" פשוט מעניין לראות על המסך איך זה עובד שם באמת (לסקרנים מומלץ לפנות לסרט התיעודי "המכונה"): זו אהבת אמת אפלטונית של שנים בין שני גברים. נכון שבנאי מדבר הרבה יותר, אבל ברכה בועט בזמזם ברגל בנחישות כשצריך.

אגב, הקליפ של כל המנטורים בצעירותם, כולל גפן עם רבין בדן שילון ושרית חדד באלף תספורות נוראיות, היה כיף מטורף.

בקיצור, "דה וויס" עונה שנייה היא תוכנית טובה מבחינה טלוויזינית ואנושית. הכל בה מתקתק כמו שעון שווייצרי עם קוקייה גרמנית. הפורמט שוכלל לשלמות מבנית ואקלקטית. למען השלום נספרו כבר שני ערבים (אחת מהם אפילו שרה ממש טוב), בשביל הסביבה מזמינים את הקהל בבית ליצור שיר עם קולות היקום, ויש בה מגוון מייצג של האוכלוסייה: היפסטרים, אימואים, ארץ ישראל היפה, פועלי בניין, בנות של סלבז, יהודים מאמריקה ויפהפיות ממוצא אצטקי.

אבל כשמסתמן שתוכניות הריאליטי הופכות לשלוחה של הסוכנות היהודית, מתחיל לדעוך לי קצת הטוב. לחץ, לחץ, לחץ, על כל בלוטה אפשרית.

כי שיקרתי כשאמרתי שהכל כל כך נפלא. "דה וויס" היא סוכן כפול, של טוב ורוע, והיא לפרקים נוראית כל כך שהרקע המוסיקלי מסרב להחריש את זעקות הכאב.

זה קודם כל הרגע הזה בסוף השיר, שאף אחד לא מסתובב, והזמר, או הזמרת ממשיכים לסלסל את התוו האחרון בתקווה. זה אולי רגע טלוויזיוני מעולה, שיא הרגש, אבל הוא רגע קשה, לא רק למתמודדים אלא גם לצופים. זה הרגע שבו החלום מת ומתנפץ על סלעי המציאות האכזריות. "זה פשוט לא מספיק טוב", אומר גפן ומזכיר לצופים שעדיף ככה. עדיף לעבוד כשכיר, עדיף לחיות על אש קטנה, עדיף לא לחלום ולא להיות מושפל קבל עם ועדה. או כמו במקרה של יואב פלוס החמוד, לנחול תבוסה מוחצת מול אחותו הקטנה והמעריצה והמתוקה.

אלו כשלעצמם רגעים רעים. אבל יש בתוכנית הזאת גם רגעים מכוערים. ואני לא מדברת על האולפן. כמו "טוקו רמירז, אחיו של האח רמירז", "דה וויס" תעשה הכל כדי לזכות בזהב. זהב כאן במשמעות ליטרלית למדי, כלומר כסף. כלומר רייטינג. היא תתחנן לרחמים ותביא את יובל בן דוד עם שיתוק המוחין, שצולע קצת ברגל שמאל אבל "לא נותן לזה להשפיע עלי", ושר יפה, אבל כנראה לא מספיק יפה. והלב שלך נקרע מכאב ונגעל מסחטנות רגשית כשהוא מבקש מהמנטורים עזרה לרדת מהבמה וכל הגברים קמים באבירות והעריכה מנסה להקל עם קצת הומור מאולץ כששרית חדד מתלוננת שהיא נשארה לבד.

וזה עוד לא הכל, זה אפילו לא העיקר. באותה תוכנית ממש: "לפני שנה וחצי חזר לבקר אותנו האורח הקשה, הרע והמכוער. לאמא יש סרטן בכבד. זה התחיל לפני 13 שנה, בא והולך, בא והולך ולפני שנה וחצי הוא בא בהארדקור שלו. כרגע אנחנו נמצאים באיזושהי מהמורה ואת המהמורה הזו אנחנו נעבור ביחד. אמא תצא מזה ואמא תילחם כמו שהיא נלחמה כל החיים שלה, על כל דבר קטן מהרגע של להכניס לנו אוכל לפה ועד לרגע שנעמדה מורה לפיתוח קול והבהירה לי לנשוף לינשוף. אני כל הזמן חושב מה אני אוכל לעשות בשביל לגמול לה בחזרה במהלך השנים, וזיהיתי הזדמנות באמת נהדרת בשביל לתת לה את האהבה שלי ואת כל מה שעשית בשבילי ולהראות לכולם שאנחנו יכולים לנצח ואני מבטיח לך שאני אעשה את המקסימום ¬ תודה (האמא בדמעות) ¬ היא מחזקת אותנו, היא תחזק אותנו והיא תעשה את זה כמו מלכה. המוסיקה עוזרת לי המון, היא מחזקת אותי במקומות מאוד נמוכים ונותנת לי מזור בכל מיני מקומות".

כך מספר אסף גד חנון על מחלתה של אמו. והשופטים מקשיבים ולא מגיבים, והאמא כמעט מתעלפת עד שהמשינות מסתובבים בדקה ה91-. אז האמא פורצת בזעקות שמחה של "התגשם החלום שלי" והבן קופץ משמחה ומהבמה כשהוא קולט באיחור שעבר שלב.

שניהם לא אשמים. זו השיטה. המכונה. משחר בריאתו הריאליטי מזמין דחיסה של סיפורי חיים קשים לזמן קצר. הסיפורים הולכים ומקצינים. טרגדיות של 20 שניות. ככה זה עובד היום ולא ברור למה, הרי לא מדובר פה ברגע קטרטי בכלל, הוא לא משרת את המתמודד, לפחות לא לפני שלב האס-אם-אסים, הוא רק לוחץ פול גז בניוטרל ובאלימות על הצופים בבית. יש לבן-אדם 20 שניות להראות לכם כמה כואב לו, לחלוק אתכם סבל אישי ומשפחתי שממדיו אינסוף ולכם יש חמש שניות לדמוע, זוז. זה נורא. וזה רק הולך וגדל. לא רק ב"דה וויס". ואף אחד לא יכול לעצור את זה. אפילו לא יובל בנאי.

ואגב, אם אתם תוהים מה קרה למאיה פסטרנק, גיליתי לא מזמן ביוטיוב שאחרי 20 שנה, היא הקליטה סוף סוף אלבום ראשון. הקול שלה עדיין עושה לי צמרמורת. היא מופיעה בפאבים קטנים וממתינה לפריצה. היא לא הלכה ל"דה וויס". ההפסד כולו שלכם. הרווח כולו שלה.

ועכשיו די, תעבירו את השלט, לפחות לגבי סוכריות הפסטה של דליה אני לא אמביוולנטית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ