בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבת האבודה של מייסד בצלאל נחשפת

אנג’ליקה שץ היתה בתו של מייסד בצלאל מנישואיו הראשונים. שמה נמחק מהביוגרפיה המשפחתית וקורותיה לא נודעו. תערוכה של ציוריה במוזיאון תל אביב, ספר וסרט דוקומנטרי חדש חושפים סודות שלא היו מביישים אף טלנובלה: הבגידה ששינתה את חיי אביה, חלופת המכתבים המתמשכת שלה איתו והאפשרות שמכל ילדיו דווקא היא המשיכה יותר מכל את דרכו

51תגובות

טבען של תיבות פנדורה משפחתיות להיפתח ללא הודעה מוקדמת, כשאיש אינו מוכן. ברוב המקרים זה קורה על ידי התערבות מבחוץ שמפוררת את הציפוי החיצוני של השלווה המשפחתית. תיבת הפנדורה של משפחת שץ אינה יוצאת דופן מכלל זה.

הכל התחיל לפני שלוש שנים. בתיבת הדואר האלקטרונית של דן פאר, איש תקשורת וקרוב משפחתה של אנג’ליקה שץ, נחת מייל מוזר. הכותבת היתה מיכאלה סיידנברג, אוצרת במוזיאון היהודי בפראג. למייל היה מצורף ציור. נער תימני ססגוני כורע בסגנון שבו נהגו ציירים אירופאים לצייר ילידים מהאוריינט. סיידנברג שאלה את פאר אם הוא מכיר את הציור ומה הוא יודע על מי שציירה אותו, אנג’ליקה מאירסון שץ.

פאר הופתע. הוא לא הכיר את האוצרת ולא היה לו מושג איך הגיעה אליו. את אנג’ליקה מאירסון שץ הוא דווקא הכיר מקרוב: היא היתה בתו של בוריס שץ, מייסד בצלאל, וסבתו החורגת של אביו. “האוצרת מצאה את הציור בפראג”, מסביר פאר, “היא לא ידעה מי צייר אותו. הוא היה בלוי ומלוכלך בבוץ, כולל החתימה, אבל היא התאהבה בו ומסרה אותו לרסטורציה. אחרי השחזור התגלתה בתחתית הציור חתימה: ‘אנג’ליקה שץ מאירסון, ירושלים’. מאירסון היה שמה של אנג’ליקה שץ אחרי נישואיה לרוברט מאירסון. בהמשך התברר שהציור נשדד בתקופת הכיבוש הנאצי מאדם בשם וייס, שנשלח לטרזינשטאט”.

משפחת אנג'ליקה שץ

ב–2006 התקיימה במוזיאון ישראל רטרוספקטיבה לכבוד 100 שנים לבצלאל. יגאל צלמונה, שחקר את התקופה, אצר את התערוכה שנקראה: “בוריס שץ, כהן אמנות, חזונו ויצירתו של אבי האמנות הישראלית”. “היה לי נורא מוזר שעושים תערוכה שמציגה את כל היצירות של משפחת שץ ולא מזכירים ברמז את אנג’ליקה”, אומר פאר. “התקשרתי לצלמונה, סיפרתי לו שלמשפחה שלי יש ציורים שלה והוא אמר שזה מאוד מעניין אותו ושהוא יבוא לראות בהזדמנות, אבל הוא נעלם וגם אני המשכתי בשגרת חיי”.

חמש שנים מאוחר יותר, הגיעה האוצרת סיידנברג לירושלים כדי להתחקות אחר עקבותיה של אנג’ליקה, ציירת הנער התימני. היא חזרה לפראג בידיים ריקות. רוב האנשים שאיתם נפגשה לא ידעו שלבוריס שץ היתה בת בכורה מנישואיו הראשונים. כולם ידעו, לעומת זאת, על שני ילדיו, בצלאל וזהרה, מנישואיו השניים. צלמונה היה בין הבודדים שידעו על אנג’ליקה.

“כשהאוצרת מפראג פגשה את צלמונה הוא נזכר שיש נודניק אחד, פאר, שדיבר איתו פעם על אנג’ליקה ובמזל הוא שמר את המייל שלי”, אומר פאר. “אחרי שהיא חזרה לפראג היא כתבה לי והעלתה את כל הנושא מחדש”.

סיידנברג כתבה לפאר שהיא לא מצליחה למצוא כל מידע על אנג’ליקה וביקשה ממנו עזרה. פאר נרתם בשמחה. הוא חיפש בגוגל, אבל רוב הקישורים שלחו אותו למסעדת הגריל אנג’ליקה ברחוב שץ בירושלים. גם באתר שושלת שץ הוא לא מצא הרבה. “כתוב שם שהיתה לו בת שנעלמה בעקבות גירושי הוריה וזהו. לילדים האחרים של שץ יש דף עם כל היצירות של כל ילד, כל אחד מהם היה אמן, והיא לא קיימת שם לא כאדם ולא כאמנית. זה נראה לי ממש מוזר והדליק לי נורה אדומה. החלטתי שאני הולך לחקור את זה לעומק. אני מאוד רגיש לעוול ולחוסר צדק. קניתי מצלמה כי חשבתי שיש כאן משהו ששווה לנסות לחשוף”.

אבי אמסלם

האזכור המשמעותי היחיד שפאר מצא בגוגל הפנה אותו לד”ר דורון לוריא, אוצר, משמר ראשי ומנהל המעבדות במוזיאון תל אביב. “לפני שלוש שנים אצרתי במוזיאון עין חרוד תערוכה לאמן בשם אלברט רובין, מהמחזור הראשון של בצלאל”, אומר לוריא. “מזה למדתי על אנג’ליקה והזכרתי אותה בקטלוג בשתי שורות, וכך השם שלי קפץ בגוגל כאילו שאני גדול המומחים באנג’ליקה ובמשפחת שץ, שזו שטות ממדרגה ראשונה”.

כשלוריא שמע את הסיפור של פאר הוא כמעט נפל מהסולם, ולא רק באופן מטאפורי: לוריא עמד בראש סולם גבוה במוזיאון הלנה רובינשטיין. הוא היה בעיצומה של ספירת מלאי של אוסף הפורצלנים והזכוכית של המוזיאון כשהטלפון של פאר צילצל בכיסו. הוא התנדנד קלות ואיבד את שיווי המשקל. “כפסע היה ביני לבין צניחה חופשית למטה, אבל עניתי לטלפון, דבר שהיה אסור לי לעשות, ומה ששמעתי הימם אותי. ‘שלום’, אמר מישהו, ‘אתה ד”ר לוריא? אני הנין של אנג’ליקה שץ’. ביקשתי רגע, ירדתי בזהירות מהסולם ואמרתי: ‘אין דבר כזה’. כי אם יש משהו אחד שידעתי על אנג’ליקה זה שלא נשארו לה ילדים חיים ואין סיכוי שיש לה נין. ואז הוא סיפר שאנג’ליקה היתה האמא החורגת של סבתא שלו ושבדירה של סבא שלו יש כמה ציורים שלה. אמרתי לו: ‘היום אחר הצהריים אני אצל סבא שלך’”.

ניר כפרי

בואה של הקטסטרופה

הסאגה של אנג’ליקה שץ, שאמש נפתחה תערוכת ציוריה במוזיאון תל אביב, התחילה בשלהי המאה ה–19. היא נולדה בז’נבה ב–1897 לבוריס וז’ניה שץ. אביה נולד בליטא ולמד ציור ופיסול בווילנה ובוורשה. אחרי נישואיו לז’ניה נסעו הוא ואשתו ללמוד ציור בפאריס. הוא למד פיסול אצל מרק אנטוקולסקי וציור בבית הספר של הצייר פרננד קורמון, שם למדו שלוש שנים לפניו וינסנט ון גוך וטולוז לוטרק.

אנג’ליקה נולדה לאחר שמונה שנות נישואים, כאשר הזוג התגורר בסופיה שבבולגריה. לשם הוזמנו על ידי הנסיך פרדיננד, שראה את פסלו של שץ, מתתיהו החשמונאי, בתערוכה העולמית בפאריס ב–1895 והתרשם מאוד. פרדיננד התחיל לשקם את בולגריה אחרי 500 שנות כיבוש טורקי והביא לחצרו אמנים ממדינות שונות. תפקידו של שץ היה להיות פסל החצר ולהחיות את האמנות הבולגרית. וכך עשה. שץ הקים את האקדמיה הלאומית לאמנות ועמד בראשה במשך 11 שנים. חזרה גנרלית לקראת מה שעשה עשר שנים מאוחר יותר בירושלים.

ז’ניה ובוריס לימדו באקדמיה והיו חלק מהמילייה האמנותי של סופיה. כשאנג’ליקה נולדה כתב שץ בזיכרונותיו: “עכשיו זרחה שמשי, נשמתי חייתה. לבי רחב. בצימאון שאפתי את האוויר החמים, המקסים, המקיפני. התעוררתי באווירה של אהבה, עבדתי, למדתי ויצרתי”.

אבל בנקודה זו, פחות או יותר, נפרמו חיי נישואיו והחלו להתפורר. באחד הכפרים בהרים הוא גילה את אנדריי ניקולוב, פסל צעיר בן 18 שהפליא לגלף בעץ. הוא הביא אותו לביתו ולאקדמיה בסופיה, שם לימדה גם ז’ניה אשתו. ניקולוב הפך לימים לפסל הלאומי של בולגריה אבל הרבה קודם לכן נרקם בינו לבין ז’ניה רומן סוער מאחורי גבו של שץ, אך לא בלי ידיעתו. “אנוכי השתדלתי להונות את עצמי”, כתב שץ, “רק כדי שלא אפסיד את שמחת לבי היחידה... החיים היו כבר מורעלים מקדשי טמא, ולולא שתי הידיים הקטנטנות שאיחדו אותנו - כי אז היתה הקטסטרופה באה זה מזמן”.

משפחת אנג'ליקה שץ

ההתעלמות של שץ מהרומן לא מנעה את הקטסטרופה. ב–1903 קיבל ניקולוב מלגת לימודים בבוז-אר, בהמלצתו של שץ, ונסע לפאריס עם ז’ניה ואנג’ליקה בת השש. זה שבר את לבו ודיכא אותו עד עפר. ז’ניה היתה אהבת חייו והפרידה עירערה את נפשו. “תלשתי את אנג’ליקה מלבי”, כתב לימים שץ הדרמטי בצוואתו. “אותו נבל שבגללו גזלה אותך אמך מאביך והלה, אחרי שמצץ את לשדה, השליך אותה. המזל הרע הרחיקנו זה מזהו בעודך פעוטה. החלטתי בצער לתלוש אותך מלבי ולהתחיל לחיות מחדש”. כל מי שהכיר את הסיפור היה בטוח שבכך הסתיים הקשר בינו לבין בתו אנג’ליקה ונותק לעד.

ב–1906 הגיע שץ לארץ, ובתוך חודשיים פתח את בית המדרש לאמנות ולעבודות אמנות בצלאל, ומאוחר יותר גם את בית הנכות, הבסיס למוזיאון ישראל, בבנייני החבשים בירושלים. בראשית דרכו היה המוזיאון אוסף אקלקטי של חפצים, פסלים, תמונות, עבודות, כלי נשק, אלמוגים וקונכיות, מטבעות עתיקות ומדליות, שלדים ופוחלצים של בעלי חיים נדירים.

ב–1911 התחתן שץ עם ד”ר אולגה פבזנר, מורה לתולדות האמנות ומבקרת אמנות. מנישואים אלה נולדו בצלאל וזהרה. אהבה גדולה לא שררה בין שץ לבין אשתו. לכל היותר חברות ושותפות. שץ התנתק בהדרגה מאולגה ולקראת סוף חייו שנא אותה ממש. “הרבה צער וייסורים גרמת לי במשך הזמן שחיינו יחד. הרבה הפסדתי כאדם וכאמן וגם הרבה הפסיד עמי אשר למענו הקדשתי את כוחותי ומי יודע, אפשר שגם האנושות הפסידה מזה שלא היתה לי המנוחה לעסוק באמנותי”, כתב שץ בצוואתו.

ואף על פי כן לא העז שץ להזכיר את שמה של אנג’ליקה בביתו. היא ואמה ז’ניה נמחקו מהלקסיקון המשפחתי כאילו בלעה אותן האדמה. וכך גם נשכח קיומה של אנג’ליקה בתודעה הציבורית, ובביוגרפיה הרשמית של שץ מופיעים שני ילדיו מאולגה בלבד.

מקדש במדבר

אנג’ליקה נישאה בסופיה ב–1919 לרוברט מאירסון, בן למשפחה יהודית עשירה ממוצא רוסי. עוד קודם לכן החליטה להיות ציירת ולמדה אמנות באקדמיה בגרמניה - ככל הנראה היה זה במינכן או בהמבורג. הזוג מאירסון התגורר בהמבורג ולאחר מכן בפאריס, שם המשיכה אנג’ליקה ללמוד. ב–1923 הם עברו לברלין, שם נולד בנם היחיד, ולדימיר־זאב. פאר גילה כל זאת במכתבים שמצא בארכיון הלאומי. שם נפרשה לפניו התכתבות ענפה שהתקיימה במשך כל השנים בין שץ לבין בתו, התכתבות שאיש לא ידע על קיומה.

אחרי לידת בנה, למשל, כתבה אנג’ליקה לאביה: “הלידה היתה מאוד קשה. סבלתי 56 שעות. עוד מעט והיו צריכים להשתמש במלקחיים. הילד נולד עם חבל הטבור קשור פעמיים סביב צווארו. טוב שהוא התחיל לבד לבכות. נתנו לו כמה מכות והוא התעורר לחיים לגמרי”.

גדעון עפרת ויגאל צלמונה היו בין היחידים שידעו על קיומם של המכתבים. “אני למדתי על כך מגדעון עפרת בשנות ה–80, כשהתחלתי לכתוב ולחקור את שץ”, אומר צלמונה. “הייתי מקורב לזהרה והיא מעולם לא דיברה על אנג’ליקה ולא ידעתי שהיא היתה קיימת. אחר כך הבנתי ששץ היה מכתיב ביידיש את מכתביו לחמדה בן יהודה, אשתו של אליעזר בן יהודה, שהיתה מזכירת בצלאל, והיא כתבה אותם בצרפתית כדי שהבת שלו תבין”.

אבי אמסלם

עפרת גילה עניין באנג’ליקה בגלל מתתיהו החשמונאי, הפסל מהתערוכה העולמית בפאריס שאבד. “נסעתי אחריו מסביב לעולם ובדרך לא דרך הגעתי אליה, אחרי שהיא כבר נפטרה”, הוא אומר. “ב–80’ התחלתי לעבוד על תולדות בצלאל, לקראת תערוכה במוזיאון ישראל בסוף 82’. ישבתי חודשים בארכיון הציוני ושם מצאתי את המכתבים קורעי הלב של בוריס לאנג’ליקה. היום אני יודע שכל הסיפור של בצלאל וירושלים וארץ ישראל ואמנות ציונית הם פועל יוצא של הבגידה. אם ז’ניה לא היתה עוזבת אותו, הוא לעולם לא היה עולה לארץ”.

ב–1904 התקיימה תערוכה עולמית בסנט לואיס, מיזורי, ובולגריה הוזמנה לשם לראשונה. שץ היה ראש המשלחת הבולגרית והציג שם בין שאר עבודותיו את פסלו, מתתיהו. “נסעתי לשם”, אומר עפרת, “בתקווה למצוא קצה חוט למתתיהו, אבל לא מצאתי כלום. באותה תקופה שץ הפך לציוני. עד אז הוא היה יהודי עם חיבת ציון ולא יותר מזה, אבל הוא התחבר עם הרב הראשי של יהודי בולגריה וזה שלח אותו כציר לקונגרס הציוני השישי בבזל ב–1903. שם הוא פגש את הרצל וסיפר לו על חלומו להקים בירושלים בית ספר לאמנות. הרצל לא מזכיר את הפגישה ביומנים שלו, אבל שץ סיפר שהרצל עצם את עיניו ואמר: ‘מקדש במדבר’.

“באותה שנה אשתו עזבה אותו. הוא חלם על ארץ ישראל כשהוא כבר נישא על גלי העלבון הנורא והאדמה החרוכה. בסנט לואיס נודע לו על מותו של הרצל ובמקום לחזור לסופיה הוא נסע לברלין לפגוש את דוד וולפסון, הנשיא החדש, לפסל אותו ואת אשתו ולשכנע אותם נמרצות להסכים למה שהרצל כביכול הבטיח לו. ב–1906 הוא נסע לירושלים”.

גם צלמונה רואה בבגידתה של ז’ניה את המפתח לפועלו של שץ ולעובדה שיש לנו היום אקדמיה לאמנות ומוזיאון בירושלים. “לפני שהוא בא לארץ הוא היה חלק מחרושת האמנות הבולגרית ולא היה לו שום קשר ליהדות. הוא התעסק בנושאים בולגריים ונוצריים דתיים. האירוניה היתה שאחרי שהוא נפטר, ובנו בצלאל היה רעב ללחם, הוא לקח את העבודות שלו לסופיה ואירגן שם תערוכה גדולה שאפילו המלך בוריס היה בפתיחה שלה, וכתב לאמו אולגה כמה הוא מעריץ את הבחור שעוזר לו לארגן את הדברים. הבחור היה לא אחר מאשר המאהב של ז’ניה, אנדריי ניקולוב”.

אבי אמסלם

סבתא חורגת

האם שץ פגש את אנג’ליקה אחרי עלייתו ארצה? מהמכתבים עולה האפשרות שב–1911 הוא פגש אותה באירופה, כנראה בסנט פטרבורג, לשם נסע עם תערוכה של עבודות בצלאל כדי לגייס כסף ותלמידים. כך כותב דורון לוריא בספרו “בת אבודה” ‏(הוצאת מודן‏) שיצא לאור לכבוד התערוכה במוזיאון תל אביב כקטלוג מורחב בליווי צילומי יצירותיה של אנג’ליקה.

הספר מסכם את המחקר שערכו לוריא ופאר בעקבות הבת האבודה. פגישה שנייה בין שץ לבתו נערכה כנראה ב–1925, בארץ. אנג’ליקה באה לביקור ונשארה כאן כמה חודשים. היה זה ככל הנראה בעת שהותה בירושלים שציירה את הנער התימני שדיוקנו נמצא בפראג ואת דיוקנו של אביה, בוריס שץ.

בשהותה בירושלים אנג’ליקה לא פגשה את אחיה, בצלאל וזהרה, אבל ייתכן שפגשה את אולגה, ועל כך מעיד מכתב שהיא שלחה אליה מגרמניה לאחר שחזרה מהביקור בארץ.

באותה שנה, בגלל עסקיו של רוברט, עברה משפחת מאירסון לפראג. שם הם חיו עשר שנים. ב–1928 חייתה אנג’ליקה תקופה מסוימת בפאריס. היא ציירה וייתכן שגם למדה בסורבון. ב–1932 נפטר בוריס שץ בדנוור, קולורדו, לשם נסע עם בנו בצלאל ועם פריטים מבצלאל כדי לגייס כסף לפתיחתו מחדש של המוסד שנסגר בשל קשיים כלכליים.

אנג’ליקה השתתפה באותה שנה בתערוכה בפאריס במסגרת סלון הסתיו, וב–1937 זכתה במדליית זהב בגראן פרי, תערוכה נוספת בפאריס. היו לה תערוכות בבולגריה ובצ’כוסלובקיה. במקביל חזרה כמה פעמים לסופיה, היתה פעילה בחיי התרבות והאמנות שם וזכתה להכרה ולהערכה רבה.

אבי אמסלם

כאשר פראג נכבשה בידי הנאצים, חזרה משפחת מאירסון לסופיה ואנג’ליקה היתה חברה בקבוצת נשים אמניות, פירסמה מאמרים בעיתונות המקומית, לימדה והיתה מבקרת אמנות. ב–40’, ככל הנראה, רוברט ואנג’ליקה התגרשו. ב–41’, אחרי שהצבא הגרמני נכנס לבולגריה, שהצטרפה באותה עת למדינות הציר, נשלח בנה של אנג’ליקה, ולדימיר, למחנה עבודה. הוא היה בן 18 - פסנתרן מחונן, רגיש, מוזר ומסתגר.

במחנה חווה טראומה קשה. בריונים מקומיים הציתו את מגורי היהודים. לאחר שהועבר משם בהשפעת פרוטקציה שהפעיל אביו אצל השלטונות, הסתגר במשך שנה בביתם של קרובי משפחה וסירב לצאת לרחוב. גם אנג’ליקה היתה עצורה במחנה עבודה. בינואר 48’, לפי רישומי משרד הפנים, עלו אנג’ליקה וולדימיר לארץ. היא נרשמה בתעודות העלייה כגברת שוורצמן. מר שוורצמן, שגר בתל אביב ברחוב שלמה המלך 34, המתין לבואה בחיפה.

איש אינו יודע היום אם היה או לא היה מר שוורצמן, או שמא היו אלה נישואים פיקטיביים לצורך העלייה לארץ, שהיתה נתונה עדיין תחת הכיבוש הבריטי. ב–51’ היא נישאה בתל אביב לדן שניידר, שאשתו נספתה בטרזינשטאט. הזוג גר עם ולדימיר ברחוב בזל, בבניין שבו שוכנת היום השגרירות המצרית. לאחר מכן עברו לדירה ברחוב ריינס.

וכאן נכנס לתמונה דן פאר. לשניידר, יליד פולין, היו שתי בנות תאומות. אחת מהן, קטי, שנישאה למוריס פוטש, היא סבתו. פאר, בן 37, נולד בתל אביב וגדל ביבנה. אביו, שייקה פוטש־פאר, איש חיל האוויר בדימוס, הוא הנכד החורג של אנג’ליקה.

“היא היתה הסבתא היחידה שהכרתי”, אומר פוטש־פאר, “הסבתא האמיתית שלי נרצחה בטרזינשטאט ואנג’ליקה גידלה אותי. היא היתה באה לבקר אותנו. כשאמא שלי נסעה לחו”ל, היא היתה מבשלת ורוחצת אותנו. כשהתחתנתי היא תיכננה לי את הסלון ואת הקרמיקות וציירה כל מיני תמונות שהיו אצלה בבית באירופה, כמתנת חתונה. ידענו שהיא הבת של בוריס שץ והייתי בטוח שכולם יודעים את זה ורק עכשיו התברר שצאצאי משפחתה בכלל לא היו מודעים לכך שהיא חיה בארץ”.

ניר כפרי

אוצרות בבוידם

פאר גר בדרום תל אביב עם בן זוגו אלדר זהוראי. הוא למד תקשורת ועבד בתוכניות שונות בטלוויזיה ובין השאר כעורך תוכן ב”הישרדות”. אנג’ליקה וסיפורה גרמו לו לעזוב את עבודתו ולהתמסר לחיפושים אחריה. הוא נסע לבולגריה ולצ’כיה, שוחח עם חוקרי אמנות, ביקר בארכיונים. עכשיו הוא מעבד את הגילויים לסרטו הדוקומנטרי הראשון.

חייה של אנג’ליקה בארץ היו בודדים, חיים במעין גטו פנימי. היא ניסתה להתערות בחברה אבל ללא הצלחה. היא נרשמה לאגודת הציירים והפסלים בתל אביב והמשיכה לצייר, אבל לא זכתה להתקבל לחוגי האמנים המקומיים. משפחתו של שץ התנכרה אליה. היא לא למדה עברית ולא התחברה לרקמת החיים הישראלית. “הם נידו אותה”, אומר פוטש־פאר על ילדיו של שץ, “לא התעניינו בכלום. אמא שלהם, לפי דעתי, לא הסכימה שהם יהיו איתה בקשר. והיא היתה הרבה יותר מוכשרת מהם”.

בנה של אנג’ליקה, ולדימיר, נפטר או התאבד ב–53’. הוא היה בן 30. “אף אחד לא יכול היה לספר לי עליו הרבה”, אומר פאר, “ידוע שהוא היה חולה נפש, מוגדר כסכיזופרן. הוא התבודד ועשה דברים משונים; היה הולך על מעקה הגג בבית שלהם בבזל ויכול היה ללכת ברחוב ופתאום להתפשט לגמרי.

משפחת אנג'ליקה שץ

"תוך כדי הצילומים לסרט, כשריאיינתי את סבא שלי, גיליתי שהוא הביא אותו לאברבנאל. היתה לו מכונית ואנג’ליקה ביקשה ממנו שייקח אותו לפנסיון, ככה היא קראה לזה. סבא שלי לא ידע וגם ולדימיר לא ידע. כשוולדימיר יצא מהמכונית, באו אחים עם כותונת משוגעים. הוא ניסה להימלט אבל תפסו ואישפזו אותו. אחרי חודש הוא נפטר. סיבת המוות הרשמית היתה שחפת. בת דודה שלי אמרה שזו היתה התאבדות. הוא היה מאוד חכם וחריג. הוא היה מבריק בשחמט, באסטרונומיה, במתמטיקה ובפיזיקה. מנהל בית החולים באברבנאל שיחק איתו שחמט ותמיד הפסיד, אבל מבחינה חברתית הוא כמעט לא תיקשר. היום היו אולי מאבחנים אותו כאוטיסט”.

במאי 75’, בגיל 78, נפטרה אנג’ליקה. “היא הרגישה לא טוב”, אומר פוטש־פאר, “אני ואבא שלי נסענו איתה לחדר מיון בבילינסון. היא עברה שם בדיקות. אמרו לנו שהכל בסדר, שנחכה למכתב שחרור, ובמסדרון היא נפטרה. ניסו להחיות אותה אבל לא הצליחו”. היא נקברה בקרית שאול באחוזה משפחתית שתיכננה מבעוד מועד, וניצבה בזווית מיוחדת עם הפנים לשמש. לצדה קבורים בעלה דן שניידר ובנה ולדימיר.

“אני זוכר שבהלוויה שלה ראיתי אותם”, אומר פוטש־פאר, “את בצלאל ולואיז, אשתו. הם עמדו בצד ולא ניגשו אלינו. ברגע האחרון, כשהם כבר עמדו ללכת, תפסתי אותם, והוא הצטדק ואמר שאין לו כסף להשתתף בקבורה. אמרתי לו שזה בסדר, שהמשפחה שלנו שילמה הכל”.

במהלך התחקיר ריאיין פאר את בני משפחתו ולא ידע שהחלק החשוב עדיין לפניו: “נסעתי להורים שלי ביבנה. אבא שלי לא הבין למה עזבתי את ‘הישרדות’ והלכתי לעשות את הפרויקט הזה. הוא איש צבא, שלא מתעניין באמנות יותר מדי, וכל העיסוק הזה נראה לו לא ברור. ככל שנמשך הראיון הוא אמר: ‘שמע יש לנו במחסן משהו של אבא שלה, ובבוידם משהו של אנג’ליקה’. הוא לא אמר את זה מעצמו, הייתי צריך לסחוט את זה ממנו.

“במחסן מצאנו את תבליט הגבס המפורסם ‘שמשון ודלילה’. אחר כך אמרתי לו שאני עולה לבוידם אבל הוא לא הסכים - פחד שאלכלך את הבית. רק אחרי שהבטחתי שאזהר, הוא התרצה. עליתי למעלה ובפינה מצאתי ארגז עם הרבה מאוד ציורי שמן מגולגלים שהתפוררו מרוב שהיו ישנים. אבא שלי אמר: ‘אל תעשה לי כאן בלגן, תיקח הכל הביתה ותפתח אצלך’. נסעתי הביתה, התקשרתי לדורון והוא בא ופתחנו ציור אחרי ציור. העבר התעורר לחיים. היו שם עשרה ציורי שמן גדולים וכל מיני רישומים. דורון ראה את זה, קפץ משמחה ואמר: ‘יש תערוכה’.

“החלק המרגש ביותר היה שמצאנו פורטרט של בוריס שץ. עד אז כולם חשבו שלא היה שום קשר בין שץ לאנג’ליקה. בכל הספרים חזר המשפט שלו: ‘תלשתי אותה מלבי ופתחתי דף חדש’. כשראינו את הפורטרט הבנו שיכול להיות שהיא ציירה אותו פנים אל פנים. אחר כך הלכתי לארכיון הציוני ומצאתי שם עשרות מכתבים שאנג’ליקה שלחה לשץ בצרפתית וברוסית. ואז הבנתי שלא היה נתק, אלא קשר שנמשך על פני שנים. תירגמתי את המכתבים והתגלתה לי מערכת יחסים מאוד סוערת ביניהם. היא כתבה על החלום שלה להיות אמנית בארץ הקודש ותמיד סיימה את המכתבים בנשיקות וחיבוקים לאחי ולאחותי”.

לוריא סיפר על הציורים מהבוידם למוטי עומר ז”ל, מנהל מוזיאון תל אביב, וזה אישר מיד את התערוכה. “הוא אמר שזו תהיה הנקמה של תל אביב”, אומר לוריא, “תשובה תל אביבית גאה לירושלמים שניכסו לעצמם את שץ”.

קשה להעריך כמה ציורים השאירה אנג’ליקה אחריה. פאר חושב שמדובר בכ–200. בארץ יש 20 ציורים. אחרים נשארו בבולגריה ובגרמניה. כנראה שיש ציורים נוספים שמסתובבים בכל מיני בתי מכירות פומביות באירופה.

הציורים מהבוידם עברו רסטורציה מסיבית. מאיה דרסנר, משמרת תמונות שמן במוזיאון תל אביב עבדה על הציורים של אנג’ליקה לקראת התערוכה. “הם היו במצב גרוע ביותר”, היא אומרת. “בלי רסטורציה אי אפשר היה להציג אותם. הצבע התקלף ונפל תוך כדי נגיעה. בחלק מהם היו חורים בבד ובאחרים היו חסרים קטעים מסוימים. זו היתה עבודת הצלה. אם הם היו נשארים בבוידם עוד כמה שנים, אי אפשר היה להציל אותם”.

אבי אמסלם

על איכויותיה האמנותיות של אנג’ליקה הדעות חלוקות. אחרי מותה, היא נוטלת חלק במלחמת האסכולות של ירושלים ותל אביב. צלמונה, נציג הירושלמים, אומר שהיא לא היתה אמנית גדולה, שזהרה, שזכתה בפרס ישראל, ואחיה בצלאל, חשובים ממנה. לוריא ואסכולת תל אביב, נדהמים מהקביעה. “היא יודעת לצייר, להעמיד אור, צל ותלת ממד, ויש לה משיכות מכחול ברורות ומסודרות”, אומר לוריא. “היא היחידה שלא בגדה באבא שלה מבחינה אמנותית. אבא שלה תיעב אמנות מודרנית. הוא אמר: ‘מה זו אמנות קוביסטית? רמאי אחד מחביא אדם אחר בתוך קוביות ואלף שוטים קופצים בשמחה וצועקים: מצאנו את הבן אדם’.

“ליליק ‏(שם החיבה של הבן, בצלאל‏) לא היה אמן גדול. הוא היה מעצב קירות דקורטיביים, חנוכיות ומאפרות. הטרגדיה שלו היתה שהוא היה ילד פלא וזה נגמר מהר מאוד - גם הילד וגם הפלא. זהרה נהפכה לסוג של גרפיקאית. קוריוז. שולחנות עם פרספקס ומתחת עלי שלכת. היא לא סללה שום דרך”.

היא זכתה בפרס ישראל.

“לא הגיע לה מעולם. ב–55’ האומה הצעירה הרגישה שהגיע הזמן לגאול את כבודם של שץ ושל אסכולת ירושלים, כי בשנות ה–50 אסכולת תל אביב טענה שבצלאל זה קלמרים, אלבומי צילומים עם תבליטי נחושת של קבר רחל וגמלים מעץ זית. זה השם שיצא לשץ. אנג’ליקה המשיכה לצייר קלאסי עד יום מותה. הבת הדחויה היתה היחידה שלא בגדה במורשת המשפחתית”.

זה עדיין לא אומר שהיא היתה אמנית גדולה.

“היא לא היתה אמנית גדולה, אבל אחיה היו הרבה פחות גדולים ממנה. אחת התגליות של הפרויקט הזה, לדעתי, היא ששץ כלל לא התנכר אליה ולא קרע אותה מלבו, אלא שלח לה כסף, כתב לה מכתבים וקיבל אותה בירושלים”.

במשפחתו של בוריס שץ לא נותרו צאצאים. לבצלאל וזהרה לא היו ילדים. ולדימיר נפטר בלא משפחה משל עצמו. מי שמופקד על מורשת המשפחה ועל בית שץ בירושלים, שהוא היום ארכיון ומוזיאון משפחתי ‏(שבו אנג’ליקה אינה מוזכרת‏), הוא ג’ימי לבינסון ‏(48‏), איש איכות הסביבה והנין של אחותו של בוריס שץ. “אני התוודעתי לסיפור של אנג’ליקה רק כשדן פאר פנה אלי”, הוא אומר. “לי ולאחַי ‏(הבמאי מיכה לבינסון, המוזיקאי פרופ’ גדעון לבינסון ועודד לבינסון איש גל”צ‏) לא היה קשר איתה.

משפחת אנג'ליקה שץ

“הורי הכירו אותה. אמי פגשה אותה כמה פעמים. אני זוכר שבילדותי אבא שלי עמד על כך שליליק ילך להלוויה שלה. אני ואחי היינו בקשר עם זהרה וליליק, אבל הנושא של אנג’ליקה מעולם לא עלה. ידענו באופן מעורפל שהיתה אחות מנישואים ראשונים של שץ. גם בשבילי זה היה גילוי שהיא חיה ויצרה בתל אביב. כשדיברתי עם אמי, היא אישרה זאת. כששאלתי אותה, ‘למה לא סיפרת?’ היא אמרה: ‘כי לא שאלת’”.

אנג’ליקה זכתה לגלגול חיים חדש. דן פאר מכנה זאת צדק היסטורי. לוריא רואה בכך אות משמים או צירוף מקרים מטורף: “יש שתי נשים בחיי. לשתיהן הקדשתי כמה שנים ולשתיהן קוראים אנג’לה. האחת היא אנג’לה קונטריני, נערת ליווי ונציאנית מהמאה ה–17, פילגשו של ג'ובני קונטריני, שעליה כתבתי את הדוקטורט. בעבודתי חשפתי את הפורטרט שלה מתחת לציור אחר - פורטרט מזויף של ויולה, פילגשו של טיציאן. האנג'לה השנייה היא אנג’ליקה שץ”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו