בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הקריה בשנות כינונה": כמעט בירת ישראל

ניר מן מתאר את התהליך המשונה שבו הוחלט להציב את אחד המקומות האסטרטגיים ביותר בישראל דווקא בלב המטרופולין

30תגובות

הקריה בשנות כינונה, 1955–1948
ניר מן. הוצאת כרמל, 297 עמ’, 119 שקלים


ב–16 בדצמבר 1947, כשבועיים אחרי שעצרת האו”ם קיבלה את תוכנית חלוקת הארץ, התפנו הבריטים מגוש דן. באותו יום הניפו חיילי “ההגנה” את דגל ישראל במחנה שרונה, “שהטיל חיתתו על תושבי תל אביב בשנות המאבק המזוין לעצמאות”. כך התחיל עידן חדש בתולדות המחנה הזה, השוכן בלב העיר העברית הראשונה. תפקידו הראשון בעידן העברי היה מכובד ביותר - להיות מקום מושב ארעי לממשלה ולמשרדיה. ספרו של ניר מן סוקר את ההיסטוריה המקומית של הקריה, והוא נעים לקריאה וממוסמך היטב. מן מתייחס בו לעיצוב דפוסי הממשל של המדינה הצעירה מזווית אחרת וחדשה.

באוקטובר 1947, עוד לפני שהתקבלה החלטת החלוקה, הקימו מוסדות היישוב את “ועדת המצב”, שמטרתה היתה לכונן מערכת שלטונית למדינה היהודית העתידית. בראשה עמד יו”ר הנהלת הסוכנות דוד בן גוריון - עדות לחשיבותה. אחד מתפקידיה היה לאתר מקום משכן למשרדי הממשלה העתידית. עצם הניסיון מעיד על כך שירושלים לא נראתה מובנת מאליה למשכן השלטון העברי המחודש. הוועדה שקלה הצעות שונות. עיריית חיפה הציעה לבנות קריית ממשלה “בחלק הגבוה ביותר של הר הכרמל”, וטענה “כי בשעה שד”ר הרצל קרא לחיפה בשם עיר העתיד, ‏(הוא‏) לא הוציא מכלל אפשרות היותה לבירת ישראל בעתיד”. בן גוריון העלה הצעה משונה: להפוך את כורנוב ‏(העיר הנבטית ממשית שבנגב‏) למקום מושבה של הממשלה.

בראשית פברואר 1948 החליטה ועדת המצב כי שרונה תהיה “מקום מושבה הארעי של הממשלה” וקבעה את שמה החדש - “הקריה”, שם שלא השתנה עד היום. היו בה כל סמלי השלטון והריבונות של המדינה הצעירה, ובהם לשכות נשיא המדינה, ראש הממשלה ושר החוץ ומועצת המדינה הזמנית. ב–16 במאי 1948, יומיים אחרי הכרזת המדינה, נערכה הישיבה הראשונה של הממשלה הזמנית - אחרי יותר מאלפיים שנה. היא התקיימה באחד מחדרי משרד ראש הממשלה שבשרונה, ו”הארץ” תיאר את אולם ישיבת הממשלה הספרטני, שהתאים לאווירת אותם ימים: “אולם הישיבות הוא נרחב למדי, אך מחוסר כל ריהוט מלבד וילונות על החלונות ועל דלת המרפסת וכן שולחן ארוך ורחב מכוסה מפה ירוקה וכיסאות עץ פשוטים”.

זו אינה המציאות היחידה המנוגדת לימינו. הממשלה הזמנית ישבה בקו החזית ממש, תחת ההפצצות של חיל האוויר המצרי, ולשריה לא היה מקלט אטומי־כימי־ביולוגי עמוס בכל טוב ‏(וגם: בממשלה הזמנית היו 13 שרים בלבד, בלי סגנים ומשנים‏). בישיבת הממשלה שהתקיימה ב–1 ביוני הופצצה תל אביב ובן גוריון כתב: “באחת עשרה ‏(בבוקר‏) ישיבת ממשלה. באותה שעה ‏(היתה‏) הפצצה אדירה - כמעט על גג המשרד. גם פצצות ‏(...‏) גם פצצות מתוך האווירון. כנראה יש להם ריגול - כי ברור שהתכוונו למשרד הביטחון והמטה ‏(הכללי‏)”.

בגלל ההפצצות ההולכות ונמשכות הציע שר התחבורה דוד רמז לראש הממשלה לנצל את תקופת ההפוגה הראשונה ‏(שהתחילה ב–13 ביוני‏) ולפזר את משרדי הממשלה בשרונה. תשובת ראש הממשלה היתה חד משמעית: “אני רואה פסיכוזה של הפצצות. יש לי ניסיון בזה יותר מאשר כולכם - חייתי את העניין בלונדון. ההפצצות אינן כה איומות והפיזור אינו מועיל”. כדי לשמש דוגמה אישית - מושג שהיה אז בתוקף - המשיך בן גוריון לעבוד במשרדו גם כשהבניין הותקף בצרורות של מקלעי מטוסים מצריים.

ביולי 1949 הוקמה ועדה כדי לדון בעתיד הקריה. ראש הממשלה דרש מחבריה במפגיע להשאיר את בניין לשכת ראש הממשלה “עם לוח זיכרון שביום זה וזה התכנסה בו ממשלת ישראל הראשונה”. בן גוריון “הורה להתייחס לבניין כאל מונומנט להנצחה בפנתיאון התקומה הלאומי”. חברי הוועדה ההמומים ראו את דרישותיו כגחמה. יעקב בן־סירה, חבר הוועדה שכיהן כמהנדס עיריית תל אביב, שאל אם הוראת ראש הממשלה להפוך את בניין לשכתו למוזיאון היא בחזקת “פקודה”, וכדי לרצותו המליץ “להציע לראש הממשלה בניין אחד בקריה, ברחוב צדדי, להשאירו כמזכרת היסטורית”. חבר ועדה נוסף, האדריכל אריה שרון, טען שצריך להשפיע על ראש הממשלה לוותר על דרישתו; יש להסביר לו “שלארכיטקטים נראה שהבניין הוא לא מקום היסטורי”. בן גוריון לא היה מוכן לוותר על דרישותיו והבניין נשאר על כנו.

בימיה הראשונים לא היתה למדינה עיר בירה. כמה מסמכים בני התקופה התייחסו למחנה שרונה כאל “בירה” במשמעות המוגדרת - לציין “את ייעודו הפונקציונלי של המתחם כמקום ריכוזם של מוסדות השלטון הממלכתיים”. בישיבת ממשלה שדנה בקביעת השם של הקריה הציע אחד משרי הממשלה ‏(לא מזוהה‏) לקרוא לקריה “בירה”, ובהצבעה קיבלה ההצעה קול אחד בלבד - כנראה של אותו מציע.

בדצמבר 1949, בעקבות אשרור עצרת האו”ם את החלטתה בנוגע לבינאום ירושלים, הצהיר בן גוריון כי ירושלים היא “חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ובירתה הנצחית”. המערכת הפוליטית פעלה במהירות. ב–11 בדצמבר החליטה הממשלה להעביר לירושלים את הכנסת ‏(שמשכנה הארעי היה בבית האופרה בתל אביב‏) ואת משרדי הממשלה. יומיים אחר כך אישרה הכנסת את החלטת הממשלה. בעיתון “דבר” נכתב בהתרגשות כי עם החלטת הממשלה והכנסת, “עטרת הכבוד הוחזרה לירושלים, בירת ישראל”. החלטת ההעברה לא הפכה את ירושלים לבירה באופן רשמי כי הכנסת לא חוקקה חוק מיוחד, ו”מעריב” הגדיר את ירושלים “בירה דה־פקטו”.

כל המנגנון הממשלתי “גויס להובלת תכולת משרדי הממשלה מהקריה בתל אביב במשאיות עמוסות לעייפה בריהוט ובציוד משרדי”. בקריה נשארו שני משרדים בלבד: משרד הביטחון ומשרד החוץ, “בגלל התהודה המדינית המיוחדת והחשש שדיפלומטים זרים יסרבו לעלות לירושלים”. משרד החוץ נשאר בקריה עוד כמה שנים והועבר לירושלים ב–1953.

בשלהי 1952 נקבע אופי הקריה כמשכן מערכת הביטחון. מי ששיחק תפקיד מרכזי בקביעה זו היה ישראל רוקח, שכיהן כראש עיריית תל אביב שנים רבות. שאיפתו הגדולה היתה לנטוע גן גדול לאורך הים, וכדי לממשה צריך היה לפנות מחנה צבאי שהיה שם. למרות מאמציו נדחו בקשותיו על ידי גורמי הצבא עד שמעמדו הפוליטי השתנה. בדצמבר 1952 הצטרפה מפלגתו - הציונים הכלליים - לממשלה חדשה ורוקח מונה לשר הפנים. ניר מן, מחבר הספר, כותב: ‘וכך, בזכות ההבנות הקואליציוניות הצליח רוקח להשיג את מבוקשו למען תושבי עירו בסוגיית מחנות הצבא בעיר, כשראש וראשון להם הוא פינוי מחנה יונה ‏(המחנה הצבאי בגן העצמאות‏)”.

ניר מן טוען כי החלטת הממשלה היתה “נקודת ציון מכרעת בתהליך העברת המטכ”ל לקריה” ‏(המטכ”ל היה אז ברמת גן‏). בפרספקטיבה היסטורית אפשר לראות בהחלטה זו בכייה לדורות. פרנסי הציבור העדיפו צורך עירוני משני - נטיעת גן העצמאות - על אינטרסים ציבוריים חיוניים - הרחקת האיום הביטחוני מהמטרופולין המרכזי של המדינה. להוותנו, הסכנה הזו אקטואלית תמיד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו