בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מייסד חב"ד, בין מלחמות נפוליאון למלחמות היהודים

שני ספרים מאת יהושע מונדשיין משרטטים את דיוקנו של מייסד חב”ד, רבי שניאור זלמן מליאדי, על רקע של מלחמה ושלום ברוסיה הצארית

53תגובות

המאסר הראשון: מאסרו הראשון של האדמו”ר רבי שניאור זלמן בעל ה”תניא”, מאבקי המתנגדים והחסידים בווילנא, המלשינויות ומאסריו של הגר”א מווילנא, לאור תעודות ומסמכים, חדשים גם ישנים, מאת יהושע מונדשיין, 2012, 682 עמודים


המסע האחרון: מאתיים שנה למסעו של האדמו”ר רבי שניאור זלמן בעל ה”תניא” בעיצומה של מלחמת נפוליאון, תקע”ב־תשע”ב, לאור מסמכים ותעודות, חדשים גם ישנים, וגם סיפורים ושמועות, דרושים ומאמרים, 2012, 380 עמודים


בשבוע שעבר התקיים בירושלים כנס אקדמי בינלאומי מטעם “מרכז זלמן שזר”, במלאות מאתיים שנים למותו של רבי שניאור זלמן מליאדי ‏(רש”ז‏), מייסדה של חסידות חב”ד ‏(כ”ד בטבת תקע”ג‏). זו אפוא הזדמנות לסקור את ספריו החדשים של אחד החוקרים החשובים של חב”ד ואיש החסידות, הרב יהושע מונדשיין, שעבד עד לא מכבר במחלקת כתבי היד והארכיונים של הספרייה הלאומית. הוא פירסם בהפרש זמנים קצר שני כרכים עבי כרס בעלי שמות חידתיים למי שאינו מצוי בתחום: “המאסר הראשון” ו”המסע האחרון”. ספרים אלה אינם נענים לתבנית הרגילה של ספרי מחקר. אין בהם תיזה ואין בהם סיפור בעל התחלה, אמצע וסוף. אך יש בהם שפע של מידע חדש ומתועד היטב, כתבי יד שהועלו מתהום הנשייה ומסמכים ארכיוניים שלוקטו בעמל ובוארו היטב.

“המאסר הראשון” ראשיתו בפרסום קודם מלפני עשרים שנה ‏(כרם חב”ד, ד, 1992‏), שהורחב כאן מאוד. על סמך תעודות רבות, חדשות גם ישנות, מונדשיין דן ברדיפת החסידים, ששורשיה בווילנה של שנות השבעים של המאה ה–18. שיאן של רדיפות אלה היה במלשינות כזב, שהוגשה במאי 1798 לשלטונות והביאה למאסרו הראשון ‏(מתוך שניים‏) של רש”ז, שגר אז בעיירה לוז’ני. באמצעות המסמכים הרבים מבקש מונדשיין להוכיח “שמניעיה ומהותה ‏(של רדיפת החסידים‏) היו אינטרסנטיים־אישיים, חפים מריחה של תורה” ‏(פתח דבר‏). הצהרה קצרה זו מקפלת בתוכה עמדה היסטוריוגרפית וכחנית, שבה מחזיק מונדשיין כנגד עמדתם של היסטוריונים אחרים, באשר למקומו, המרכזי או השולי, של מי שכונה בהערצה “הגאון ר’ אליהו” או “הגאון מווילנה” ‏(הגר”א‏) ברדיפת החסידים על ידי מתנגדיהם.

הדעה הרווחת בקרב היסטוריונים, כמו שמעון דובנוב, מרדכי וילנסקי ועמנואל אטקס, היא שהגר”א היה הרוח החיה ברדיפת החסידים, והוא פעל כך מתוך עמדה רעיונית־תורנית שראתה בחסידות תנועת כפירה חדשה, השואבת את כוחה מן השבתאות. ואילו מונדשיין גורס, זה שנים, שהגר”א נגרר אחר פעלתנותם של אישים מהנהגת “הקהל”, שראו בחסידות תנועה המאיימת על הסדר הישן ועל מעמדם הכלכלי והחברתי. הללו, שנאבקו בחסידים מאבק פוליטי, כדרך שנאבק כל ממסד בתנועת מחאה עממית, הציגו לגר”א מצג שווא והסיתו אותו להשתלח בחסידים. כל מי שמכיר את הדינמיקה של היווצרות מחלוקות בישראל ואת התנהלותם בדורנו של אנשי חצר סביב “הגדולים” - מהרבנים ש”ך ואלישיב ועד הרבי מלובאוויץ’ בימי מחלתו, או, להבדיל, הרב עובדיה יוסף - יבין היטב לאיזו מציאות מונדשיין מרמז.

תמונה היסטורית זו נוחה מאוד לחסידים, שכן היא מציגה את גדול מתנגדיהם ככלי משחק ביד עסקנים ואת ההתנגדות לחסידות כריקה מתוכן רעיוני של ממש. מונדשיין אינו מכחיש את התנגדותו של הגר”א לחסידות, אך חשוב לו להציגו כמי שלא היה שותף בפועל לרדיפות, שבעיקרן התרחשו לאחר מותו. הצלחתו בכך, שוברה בצדה. היא אולי מנקה את הגר”א מאשמת הרדיפה הברוטלית, אך בפועל מקטינה את דמותו ומציגה אותו כחסר דעה עצמאית, כמי שמשמש כלי משחק בידי פרנסים מושחתים וכמי שמנותק מסביבתו ומדופק החיים.

כדי לבסס את טיעוניו מציג מונדשיין את התעודות ההיסטוריות הרלבנטיות, וקורא למעיין להלך עמו, עקב בצד אגודל, בנבכי העבר. וכך אנו מעיינים בתיק המסמכים ברוסית של “המאסר הראשון”, שנפתח בהלשנה, שהוגשה על ידי יהודי מווילנה ושמו הירש בן דוד נגד “הרב זלמן בן ברוך” ‏(מונדשיין מצביע על מסמכים שקובעים כי איש כזה לא היה ולא נברא; אף כי רש”ז הודה בחקירתו שהוא מכיר אדם מוויטבסק - אך לא מווילנה - בשם זה‏). לדברי המלשין, רש”ז ממריד נגד השלטון, שכן הוא מכנס אליו צעירים יהודים ומורה להם להושיט עזרה לצרפתים ‏(די היה בכך להקפיץ את פקידי הצאר‏). נוסף לכך, הוא וחסידיו מנהלים חיי הפקר, “שותים אוכלים ומסתובבים באפס מעשה”, מרמים את זולתם ואת בני משפחותיהם. הירש ממליץ לקיסר לגייס את רש”ז ותלמידיו לצבא, “או שמא להגלותם לערבה להתיישבות של קבע, ושם תהיה להם ארץ הקודש המובטחת והמיוחלת, וגם שור הבר ודג הלווייתן יהיו להם שם”.

מכתבי ההלשנה עשו רושם, ובתוך זמן קצר נפתחה חקירה על אותה קבוצה המוכרת כ”כת הקארלינים” ‏(כך כונו אז החסידים, על שם המרכז החסידי הגדול שהיה בקארלין הסמוכה לפינסק‏). החקירה, שנערכה בוודאי בסיועם של יהודים, העלתה ממצאים מעניינים על החסידים ומנהגיהם, שלא היו שונים בהרבה משל עמיתיהם המתנגדים ‏(בין המנהגים המייחדים את החסידים מוזכרות הטבילה במקווה לפני התפילה, תפילה ארוכה שכוללת כוונות מיוחדות, והנסיעה לצדיק כדי להתוודות על חטאים‏). התיעוד הרוסי מעיד שפקידי השלטון לא נתנו אמון רב בפרטי המלשינות, אך ניצלו את ההזדמנות כדי להבין טוב יותר את טיבה של החסידות החדשה, שהלכה והתעצמה לנגד עיניהם. בסוף ספטמבר נעצר רש”ז בעיירתו לוז’ני, יחד עם כמה מחסידיו שבווילנה, ונשלח לעיר הבירה פטרבורג לחקירה מקיפה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והסיפורים ישירות אליכם

התשובות שחיבר רש”ז בכתב ידו לשאלות שהוצגו לו בחקירה ‏(המסמך המקורי מועתק בספר בשלמותו, מבואר וגם מובא צילומו‏) הן מהמסמכים החשובים והמרגשים ביותר בחקר החסידות. מעבר לנקודת המבט האישית של רש”ז, באשר לרקע ההיסטורי של החסידות, טיבה ותעודתה, הוא מעיד שעניינם של החוקרים היה בחסידות כתנועה ולא ברבי האיש, שמלכתחילה נתפש כחף מפשע. הרוסים הוטרדו מהאפשרות שהחסידות מייצגת זרם דתי חדש, שקרוב לכתות הסתרים ‏(כמו הבונים החופשיים או האילומינטים‏), שנפוצו אז באירופה וזוהו עם ערכי המהפכה הצרפתית, אך בעקבות החקירה נחה דעתם.
היות ורש”ז כתב את עדותו בעברית רבנית נשלחו דבריו לווילנה לתרגום לצרפתית. מדוע דווקא צרפתית? לא רק מפני ששפה זו היתה שגורה על לשונם של האליטות הרוסיות, אלא “מפני שהיא ‏(עדות רש”ז‏) לא נכתבה בשפה הפשוטה שבה משתמשים כל היהודים המקומיים, אלא בלשון העברים המלומדת, הידועה רק לאנשים מעטים, ומי שיכולים לתרגמה לרוסית אינם נמצאים כלל”. סיכומו של דבר, הצאר פאוול עצמו הורה לשחרר את האסירים, שכן לא נמצא בהתנהגותם מאומה שמזיק למדינה ולא שום שחיתות, אך ליתר ביטחון - להשאירם תחת מעקב. פקודת הצאר ניתנה ב–16 בנובמבר 1798, הוא י”ט בכסלו תקנ”ט, ויום זה נהפך לחגם של חסידי חב”ד מני אז ועד היום ‏(השחרור עצמו היה למעשה רק למחרת‏).

פרק מעניין בספר קשור לנושאו העיקרי בעקיפין, אך חשיבותו רבה לחוקרי תולדות “היישוב הישן”. זה אוסף נדיר, שהוחרם בווילנה בבית אחד החסידים שנאסרו עם רש”ז, ובו כשבעים חשבונות וקבלות, שנשלחו לאנשי קהילת וידז שברוסיה הלבנה, תמורת תרומות ששלחו לארץ־ישראל בשנים 1793–1796. כספים אלה ‏(“החלוקה”‏), שנאספו בערי הגולה, היו בבחינת תרופה מצילת חיים, פשוטו כמשמעו, ובלעדיהם לא יכלו יושבי הארץ לשרוד, ובהלשנה הואשם רש”ז באחריות למפעל זה, שמוציא כספים מרוסיה ומעבירם לחו”ל. בתשובתו ציין הרבי כי זה מנהג עתיק, שבאמצעותו מסייעים יהודים לאחיהם העניים. אין מדובר בהברחת כסף, אלא במצוות צדקה, שהיא חלק מהדת היהודית המוכרת על ידי השלטון: “כך הוא הדת שלנו, לפרנס ולכלכל עניי א”י שיתפללו שם בעד כל ישראל” ‏(עמ’ 78‏). אלפי מכתבים כאלה נשלחו באותן שנים, אך רק בודדים דוגמת אלה השתמרו.

נושא מרתק שטמן מונדשיין בספר ‏(עמ’ 352–376‏) קשור במאסריו של הגר”א. זו פרשה נשכחת שאין עמה נחת, ורבו בה השמועות והאגדות על העובדות. היא קשורה בחטיפתו של נער ושמו נוימן, בנו של אחד מראשי ה”קהל” של וילנה, שהמיר דתו והתנצר. הגר”א, שהואשם יחד עם אבי הנער ועם פרנסים נוספים במעורבות בחטיפה, נאסר בראשית פברואר 1798 ונחקר במשך כחודש, אך שמר על “זכות השתיקה” וכמעט שלא השיב לחוקריו. בספטמבר 1789 נכלא הגר”א שוב, ב”אגף תורני” שסודר למענו, אך לא ידוע כמה זמן ישב בפועל במאסר. ב–1791 שוב הושם הגר”א במעצר בית, ובעקבות פסק הדין אולץ להישבע שלא היה לו שום חלק בחטיפה. התיעוד לפרשה זו הובא לראשונה בשנת 1942 על ידי ההיסטוריון ישראל קלויזנר. מונדשיין דן מחדש בפרשה ומתפלמס בלהט עם יריב ישן שלו, דב אליאך, שלפני עשר שנים פרסם ספר שערורייתי בן שלושה כרכים על הגר”א ובו טען, בין היתר, כי החסידים הם שגרמו למעצרים אלה והחרם על החסידים מעולם לא בוטל. מונדשיין חושף את מגמתיותו וסלפנותו של אליאך ומוכיח שמן המסמכים שעליהם הסתמך אליאך אין כל עדות שהחסידים היו מעורבים בפרשה זו.

בפרק אחר מהדיר מונדשיין תעודות ישנות וחדשות שעוסקות בפולמוסי החסידים והמתנגדים בווילנה, שהגיעו לשיאן לאחר מות הגר”א ‏(סוכות 1797‏). מתיעוד זה נחשף דיוקנה של פוליטיקה קהילתית מכוערת, שבה יד איש באחיו ואין אף צד שנקי ממנה. דימויה של וילנה כ”קהילה קדושה” מעולם לא היה רחוק יותר מהמציאות.

לסיום מקדיש מונדשיין פרק מיוחד לדמותו הטרגית של מי שכונה “הרב מוולפה” ‏(עמ’ 575–617‏). אישיות צבעונית זו, שבמקורות חסידיים הוגדרה “נופל” ‏(מונח שמתאר אדם “משלנו”, שסר מן הדרך ו”נאחז בסבך”‏), מסתירה בצל כנפיה סיפור דרמטי ומושכח שאופייני לסערות אותו הדור.

משלל התעודות והאגדות עולה כי מדובר בר’ חיים בן קארפל מקארלין, תלמיד חכם ואב”ד בקהילת וולפה שבצפון־מזרח פולין, שהיה לתלמידו של המגיד דב ממזריץ’, אך הסתכסך עם חבריו, הלשין עליהם לגר”א, ניסה להרוויח כסף ממלשינותו ובסוף ימיו אף הידרדר לשכרות. מונדשיין דן במסורות המעורפלות והמנוגדות בעניינו ומנסה להסיר את הלוט מעליו. אמנם דמותו נשארת עדיין עלומה, ובמיוחד פרק “הנפילה” שלו, אך כתיבתו של מונדשיין מלווה בפולמוס עוקצני ותוקפני עם הרב דוד קמנצקי, חוקר נודע מאסכולת “הליטאים” ובר־פלוגתא ותיק שלו, שפירסם גם הוא מאמר בנושא. קמנצקי מואשם בבורות, בהתנשאות, בזיוף ובסילוף, ובמה לא? אפשר להניח בוודאות שעדיין לא נאמרה המלה האחרונה בפולמוס זה וקמנצקי ימצא את הדרך להשיב את חורפו דבר. והרי לפנינו דוגמה עסיסית ומאירת עיניים להתמשכות הפולמוס ההיסטורי בין חסידים לבין מתנגדים גם בימינו, גם אם בדרכים שונות מן העבר.

הספר “המסע האחרון”, שנדפס על נייר משובח ובפורמט אלבומי, שונה מקודמו. בעוד הראשון התמקד בכינוס של תיעוד מפוזר הקשור במאסרו של רש”ז, ספר זה מוקדש בעצם לתעודה אחת, סביבותיה ונספחיה. במרכזו עומד מכתב ארוך יחסית, שחיבר בנו בכורו של רש”ז, דב בער, המכונה “האדמו”ר האמצעי”, זמן קצר לאחר מות אביו בדצמבר 1812. במכתב תיאר הבן בפרוטרוט את נתיב הבריחה של אביו, שעה שברח מעיירתו ליאדי שברוסיה הלבנה מאימת חיילי נפוליאון שפלשו לרוסיה. “יציאת ליאדי” זו - בראש חודש אלול תקע”ב ‏(ראשית אוגוסט 1812‏) - היתה למעשה שיירה גדולה של בני משפחה וקרובים, שלוותה בחיילים רוסים שאיבטחו את שלום הנוסעים. שלטונות רוסיה גמלו בכך לרבי על שירותי המודיעין הטובים שסיפק להם, וכפי שנכתב בתעודת המעבר שסופקה להם: “מפני שהוכיחו את דבקותם במולדת על ידי גילוי מקומם של צבאות האויב”. מטבע הדברים, ואף שאנשי צבא ושלטון בכל מקום נדרשו לעזור לו, היה זה מסע תלאובות שנמשך כחמישה חודשים. בסופו מת רש”ז, הרחק מביתו ומחסידיו, בכפר הנידח פיינה שבעמקי רוסיה ונקבר בעיר האדיץ’.

המכתב הזה מלא וגדוש בידיעות היסטוריות וגיאוגרפיות, הן על המסע עצמו הן על השקפתו הפוליטית של רש”ז, שתיעב את נפוליאון וראה בערכי המהפכה הצרפתית סכנה של ממש למסורת הדתית. בשל השיבושים הרבים שנפלו במכתב, מאז נדפס לראשונה ב–1876, היו שהטילו בו ספק וטענו לשכתובים מאוחרים שלו. עתה זה נוסח מבורר ומדויק, הן על בסיס ניתוח פילולוגי־היסטורי של כתבי יד ישנים וחדשים הן על בסיס אימות מקיף של מסלול הבריחה הגורלית ותחנותיה, כפי שעולה מתיעוד רוסי רשמי.
לאחר שמתגברים על מכשולי הנוסח והלשון המפותלת, התעודה עצמה היא מסמך מרגש ומפתיע, שבו מרבה הבן לצטט את אביו. כך למשל בערב ראש השנה תקע”ב ‏(אוגוסט 1811‏), שעה שהתחולל קרב בורודינו המפורסם, שבעקבותיו נפתחה לצרפתים הדרך למוסקבה, קרא הרבי הזקן לבנו ואמר לו: “צר לי מאוד בני על אודות מלחמת מזייסק ‏(=מוז’אייסק‏) בימים האלה. ה’ ייתן לטוב, כי השונא מתגבר ולדעתי ייקח גם ‏(את‏) מאסקווע. ובכה בדמעות שליש... ‏(ולמחרת‏) קרא אותנו ואמר לנו בדברי חדווה ונחמה בזה הלשון: היום ראיתי בתפילתי שנשתנה שינוי טוב למעליותא, ושלנו נצח. וגם שייקח מאסקווע, אבל לא יהיה לו תקומה, וריווח והצלה יעמוד לנו”.

מתברר כי לא רק שרש”ז היה מעודכן בתמונת המלחמה המתהווה - באמצעות הקצינים שליוו את השיירה - אלא שהזדהה באופן רגשי ועמוק עם הצד הרוסי. “שלנו נצח”, פירושו גם שהצד “שלנו”, כלומר הרוסים, ינצחו בקרב, וגם שאנו מייצגים את הנצח, בעוד הצד שכנגד, הצרפתים, הוא בן חלוף. בהמשך התבטא רש”ז בצורה נחרצת אף יותר: הוא מבין שמוסקבה תיפול בידי הצרפתים, “אבל מיד תהיה מפלתו נפילה שאין למטה הימנה”.
עוד סיפר הבן כי אביו חזר וטען שלדת היהודית אין “קיום חזק ‏(אלא‏) רק תחת ממשלת אדוננו הקיסר ‏(הרוסי‏) ירום הודו דווקא, כי הוא מאמין באחדות ה’ וחפץ בעבדי ה’ באמת ובתמים”, על אף שנאת היהודים הרווחת בקרב המוני העם. מהערכה זו, באשר למחויבותו של הצאר לדת ולעובדיה, נבעו יחסי האמון והקירבה העמוקים שחשו חסידי חב”ד לרוסיה ולעם הרוסי. יחס חיובי זה - שהשתנה כמובן בימי רדיפת הדת בברית המועצות - ניכר עד עצם היום הזה.

לאחר הדיון בנוסח המכתב נפנה המחבר לתכניו, ומצייר פרקים ססגוניים, שמשקפים את יכולותיו כבלש, המצליח למצוא חומרים מפתיעים ולקשרם אלה באלה. כך למשל הובאו כאן ה”פספורט” של הרבי, שהוחתם בנקודות הביקורת שבהן עברה השיירה; מכתבי אשת רש”ז, שפנתה ל”אגודה לעזרת נפגעי האויב” ‏(שהוקמה ברוסיה לאחר המלחמה‏) וביקשה פיצוי על נזקי הרכוש שנגרמו למשפחה; ומכתבים נוספים של הבן דב בער, כולל כתב חידה מ–1814 בעניין סיבוך מינהלי כלשהו של שטח בית הקברות שבו נטמן רש”ז. מונדשיין הצליח לפענח את מסתריה של תעודה זו, שעוסקת בין השאר בעניינים אזוטריים של מחלקת היערות במשרד האוצר הרוסי, ולזהות את הדמויות שנזכרות בה, כולל שמו של סגן המושל הכללי של פולטבה והאחראי הראשי על היערות באותו מחוז.

בחלק השני כינס מונדשיין בעיקר מקורות פנימיים ומאוחרים, כמו שמועות וסיפורים שהועברו בקרב חסידי חב”ד מדור לדור, אך ערכם ההיסטורי מוגבל, גם לדעת מונדשיין. חשיבותם של מקורות אלה היא חינוכית ופולקלורית, אך יש בהם כדי לשקף את עולם הדימויים החב”די. כך למשל, יחסו השלילי של רש”ז לנפוליאון. סיפור אופייני ‏(ומאוחר‏) הוא, שאחד מצדיקי הדור טען כלפיו כי פוניה ‏(כינוי גנאי לרוסים בכלל ולצאר בפרט‏) הוא גנב, נואף ורוצח, ועל כך השיב רש”ז, כי אמנם נכון הדבר, אך פוניה אינו מעלים על “אחד” ‏(כלומר על אחדות הבורא‏), בניגוד לנפוליאון המשכיל והרציונליסט.

פרק מעניין אחר מסכם את הידוע על פעולות הריגול של חסידי חב”ד בשירות הרוסים. אין זו מלחמה מיסטית של תפילות, אלא מעשים של ממש. כמה חסידים - החשוב בהם היה משה מייזילש, שידע צרפתית ורוסית - פעלו כמרגלים בקרב הצרפתים והעבירו לרוסים מודיעין חיוני. עוד נדונים כאן מקורות מרתקים ולא מוכרים, כגון “נבואה” על מות נפוליאון, שיוחסה בטעות לרש”ז אך באופן אירוני נכתבה דווקא על ידי אחד מגדולי מתנגדיו, הרב אביגדור מפינסק; או קונטרס “שיר ותפילה”, שנדפס בשקלוב ב–1814 וכולו שיר הלל פטריוטי לצאר אלכסנדר הראשון. חיבור זה יוחס לחסיד חב”ד, אך מונדשיין שולל זאת. גם אני סבור כי אין מדובר בטקסט חסידי אלא בשיר משכילי אופייני, ויפה לצטט כמה שורות מתוכו שלועגות למפלתו של נפוליאון והן בנויות על פי קינה ידועה לתשעה באב: “בצאתך מפאריז - בשר ויין / בצאתך ממוסקבה - אף לחם אין; בצאתך מפאריז - מספוא ושעורים / בצאתך ממוסקבה - בשר חמורים; בצאתך מפאריז - חמאה וביצים; בצאתך ממוסקבה - בלי חפצים”, וכן הלאה.

לבסוף דן מונדשיין באירועי המלחמה עצמה ככל שהם נוגעים ליהודים: חורבנה של רוסיה הלבנה וקהילות ישראל בתוכה, ההישגים הפוליטיים שזכו להם יהודי רוסיה בעקבות המלחמה והכרת התודה של הצאר אלכסנדר ‏(כאן הוא נסמך על ממצאיו של בנימין לוקין, מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים‏), ועוד. חלק זה, שנסמך על ידע רב בהיסטוריה כללית ‏(וחבל שמונדשיין, שלא כהרגלו, לא ציין את הספרות המשנית שממנה נטל‏), גדוש גם בחומר ויזואלי באיכות מעולה. עשרות תמונות צבע של אישים ואתרים הקשורים במלחמות נפוליאון ברוסיה, למן הפלישה וההרס העצום שחוללה המלחמה ועד התבוסה הצרפתית המשפילה - ציורים ותחריטים מאותה תקופה וגם צילומי המקומות הנזכרים כפי שהם נראים בימינו. מונדשיין אינו טולסטוי ואין כאן תיאורים נוסח “מלחמה ושלום”, אך עד היום כמעט שלא נכתב בעברית מאומה על תקופה זו מנקודת מבטם של היהודים.

בפרק מיוחד מגיש מונדשיין “ביאור מילולי וציורי” לאירועים שנזכרו במכתב האדמו”ר האמצעי שבו נפתח הספר, והמעיין רואה במו עיניו את חציית נהר הניימאן בידי צבא נפוליאון, את תמונותיהם ואנדרטאותיהם של כל ראשי רוסיה ומפקדי צבאה - למן הגנרל נברובסקי שנפל ליד לייפציג ועד הגנרל האגדי קוטוזוב שהביס את שאריות צבאו של נפוליאון בקרב הידוע בברזינה - את אתרי הקרבות ואת כלי המלחמה.

היסטוריונים ואנשי אקדמיה בוודאי ימצאו עניין רב בספרים אלה, גם אם אינם כתובים בדרך שהורגלו לה. בראש וראשונה פונים ספריו אל קהל החסידים המשכיל, זה שיש לו עניין בהיסטוריה “כפי שהיתה” ולא כפי שסיפרו לו בגן או בעלוני פרשת השבוע. חסיד שכזה ייווכח לדעת כי אין להבין את סיפורו של רש”ז בלי להתמצא היטב בהיסטוריה ובגיאוגרפיה של רוסיה הצארית, במנגנוניה השלטוניים ובהווי חייה של חברת הרוב שבתוכה פעלו היהודים, ובהם גם החסידים.

בין “המאסר הראשון” ל”מסע האחרון” מתבקש שיבוא גם ספר נוסף, “אמצעי”. מונדשיין מבטיח בספרו כי הכרך הבא של מפעלו יעסוק במאסר השני של רש”ז ‏(1800‏). המלה “אמצעי” אולי לא תופיע בו, אך הוא בוודאי יהיה השלמה מתבקשת לטרילוגיה תיעודית חשובה זו על חייו של מייסד חב”ד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו