בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארול מוריס בעקבות שערוריית המין של המורמוני הכפות

בין סרטים תיעודיים נוקבים שבמרכזם שרי הגנה אמריקאים, יצר ארול מוריס גם את "טבלואיד", סיפורה של פרשה עסיסית שבה הורשעה בלונדינית יפה בחטיפה ואונס של גבר. יוצר התעודה עטור הפרסים מסביר למה

13תגובות

יוצר התעודה האמריקאי ארול מוריס, זוכה פרס אוסקר לסרט תיעודי ב-2003, קרא לפני כמה שנים כתבה על שיבוט כלבים. שמה של אחת, ג'ויס מקיני, מלכת יופי לשעבר, הוזכר בה, ועוד נאמר שם כי היא היתה מעורבת בשערוריית מין בשנות ה-70 ונהפכה ליקירת הצהובונים הבריטיים. "זה מיד לכד את סקרנותי", מודה מוריס בראיון טלפוני. סרטו התיעודי "טבלואיד" מ 2010, שישודר ביום חמישי בערוץ 8, עוסק בסיפורה של מקיני.

השערורייה שבה מדובר כונתה בצהובונים הבריטיים ב 1977 "פרשיית המורמוני הכפות". הכפות היה בחור מורמוני מגודל (כשני מטרים גובהו ו 130 קילו משקלו), קירק אנדרסון שמו, שנמלט או נשלח על ידי קהילתו לאנגליה כדי להינצל מטפריה חושקי טבעת הנישואים, כך לפי משפחתו של אנדרסון לפחות, או אהבתה הטהורה, של מקיני, בלונדינית יפה, מלכת יופי לשעבר, שאוהבת מאוד את המצלמה (גם כיום).

זו מצדה חצתה את האוקיינוס כדי להתאחד עם אהובה, חטפה ¬ אולי בעזרת אקדח ¬ את הבחור (או שהוא הלך אתה מרצונו) וכלאה אותו בבית כפרי בדֶוײן שבאנגליה. במשך שלושה ימים היה אנדרסון קשור למיטה; העיתונות הבריטית תיארה זאת כ"כפיתת נשר".

מקיני אמרה שהכל נעשה מאהבה, ושהיא נסעה להציל את ארוסה שמוחו נשטף על ידי ראשי הכת ובני משפחתו. המורמונים חשבו אחרת, כך גם שלטונות בריטניה, והאמריקאית מצפון קרוליינה מצאה עצמה על דוכן הנאשמים ואחר כך בכלא, באשמת חטיפה ואונס.

העיתונות הבריטית לא ידעה שובע מהפרשייה הזאת. שני עיתונים במיוחד, "הדיילי מירור" ו"האקספרס", נאבקו זה בזה על פרשנות הסיפור. "המירור" הציג את מקיני כחולת מין מטורפת; "האקספרס" ¬ כאשה חסודה מנוצלת. כפי שאומר אחד משני הכתבים של הטבלואידים המתראיינים לסרט כיום, האמת כנראה אי שם באמצע.

סיפור מושלם לצהובון

מקיני, בכל אופן, היא אשה שהתיאור "אי שם באמצע" לא מיטיב להגדיר אותה. את תקופת שהותה באנגליה היא השאירה מאחוריה בעזרת דרכונים מזויפים של שני אנשים מתים, כשהיא לבושה בתחפושת. בעמדת בדיקת הדרכונים של מעבר הגבול אף העמידה פני חירשת-אילמת, כדי שהמבטא שלה לא יסגיר אותה בפני הרשויות. "אל תגיד 'ברחתי', עזבתי", היא אומרת למוריס, שאינו נראה בסרט אלא רק נשמע לפעמים צועק את שאלותיו.

אפשר רק לדמיין אילו גרסאות של שם רב המכר העכשווי "50 גוונים של אפור" היו מתנוססות בעיתונות הצהובה של היום, אילו התרחש מקרה זה כעת. בשנות ה 70 הכותרות נעו מ"פתיינית בגן עדן של רשעות" ל"בלונדינית לא כל כך טיפשה". "זה היה סיפור מושלם לצהובון. היה בו משהו בשביל כל אחד", אומר אחד העיתונאים בסרט, שאורכו כ 90 דקות.

ולא רק סיפור לצהובון; הסרט מעורר שאלות על יחסי נשים-גברים ¬ האם מקיני הואשמה בשל יופיה או אהבתה, או שמא בגלל פשע אמיתי שנעשה? איזו דמוניזציה נעשתה לאשה החושנית, כמה פחד מנשים היה בסיקור המקרה אז ובכנסייה המורמונית, כפי שמסופר בסרט? מנגד, קשה שלא לחשוב שאילו התהפכו היוצרות ¬ האשה היתה נחטפת והגבר היה מחזיק בה שלושה ימים בבית מרוחק ¬ לא היתה מתלווה לסיקור נימה משועשעת, אנקדוטלית, כמו לשערורייה הזאת.

גם עניין הבדלי התרבות ממלא כאן תפקיד ¬- האמריקאית הפרועה והמשוחררת מוצגת בניגוד חריף לבריטיות החנוטה, שמסמלים שופטי בית המשפט בפיאות המסולסלות שלהם. ועוד מוצבת תרבות הצעירים ¬ רוח הזמן של שנות ה 70 ¬ אל מול הזקנים השמרנים.

בנוסף לאלה, כפי ששם הסרט מלמד, מדובר גם בעיתונות ותפקידה בעיצוב המציאות; כיצד היא מציגה אותה, מהי אמת ומה שקר. אלה נושאים שמעסיקים את מוריס לאורך כל יצירתו התיעודית. קשה גם שלא לחשוב מה היה קורה לסיפור הזה בתרבות הסלבריטאית חסרת הגבולות של היום.

אשר למקיני ¬ היא שונאת את הסרט (אבל נהנית מתשומת הלב). אחרי שצפתה ב"טבלואיד" ¬ המתאר את קורותיה עד להווה שבו החליטה לשבט את כלביה בעזרת מדען קוריאני והסתבכה גם בזה ¬ החליטה לתבוע את מוריס. לדבריה, הסרט שלו אינו מייצג אותה נאמנה, אלא כ"מטורפת, זונת סאדו-מאזו ו/או אנסת".

בהיותה טיפוס יצרי, היא אינה מסתפקת בתביעה, אלא מקפידה לבוא להקרנות רבות ככל האפשר ולצעוק נגד הסרט ויוצרו מתוך האולם. ב"ניו יורק טיימס" נכתב כי לפי עדותה, היא השתתפה בהקרנות של הסרט פעמים רבות יותר מהבמאי שלו. "היא הופיעה באוסטין שבטקסס, בסרסוטה בפלורידה, בסיאטל, סן פרנסיסקו ובכמה הקרנות בניו יורק", נכתב שם. "היא זכתה למחיאות כפיים סוערות וגם להטרדות מצד סדרנים. היא הגיעה להקרנות בתחפושת, ובהקרנה אחת, במוזיאון לאמנות מודרנית (מומה), הפתיעה את כולם כשפרצה בצעקות באולם.

"'ישבתי באולם, הקהל החל לצאת, חיכיתי לרגע המתאים, קמתי וצעקתי 'אני ג'ויס מקיני!' הקהל יצא מכליו", צוטטה בעיתון. אפשר להבין מה מוריס מצא בה כגיבורת סרט. אילולא היה עסוק כבר בפרויקטים הבאים שלו, היה יכול ליצור תוספת לסרט מתגובתה עליו.

"התביעה הזאת היא אין-סופית", אומר מוריס. "כמו 'בית קדרױת' של צ'ארלס דיקנס, התביעה שנמשכת לעד. לא ברור מי תובע את מי ומאיזו סיבה".

מקיני עצמה נדמית לפעמים כדמות מרומן של דיקנס.

"בהחלט. היא עיניינה אותי מסיבות רבות. היא מפליאה להתנסח. להקשיב לה זה כמו הזמנה להיכנס לעולם הסוריאליסטי שהיא המציאה לה. עד כמה העולם הזה מחובר למציאות, זו אחת התעלומות של הסרט. בזמן הצפייה עולה השאלה 'למה אנחנו מקשיבים כשאנחנו מקשיבים לג'ויס?' "לא שזה משנה, אבל אני הרגשתי שעשיתי כל שביכולתי כדי להפיח חיים בסיפור שלה ולנהוג בה בהגינות. חשבתי שהיא די מדהימה. עדיין אין זה אומר שמישהו לא יכול לתבוע אותך.

"אם אני מבין את התביעה, ואני לא בטוח שאני מבין אותה, היא חשבה שאני הייתי אמור לעשות סרט שונה לחלוטין, כזה שתוקף את הכנסייה המורמונית. מעולם לא חשבתי לעשות סרט כזה. היא גם לא רצתה שאראיין את הכתבים של הצהובונים הבריטיים".

הסרט נקרא "טבלואיד", צהובון; כלומר, כיוונת לסיפור הרבה יותר רחב מהסיפור שלה. והוא עוסק ביחסים בין המינים, בפערי תרבויות, בשאלות של דת וצביעות וביחסי עיתונות ומציאות.

"אני תמיד מתכוון לספר סיפור הרבה יותר גדול מהסיפור שבמרכז הסרט. אני גם רוצה לדבר על האופן שבו מספרים סיפור. הסרט הוא הרחבה של כל הנושאים האלה. הוא סרט עשיר במידה יוצאת דופן, כי הוא גם עוסק בקושי של גילוי המציאות כאשר מספרים סיפור. הרי לא ברור מה באמת התרחש במה שמכונה 'בית האהבה' בדוײן. נשאלת השאלה אם היא המציאה את כל זה או לא. נותרו הרבה סימני שאלה, משום שרבות מהדמויות בפרשה סירבו לדבר אתי, ובמיוחד הקורבן ¬ קירק אנדרסן המורמוני".

האם זכרת את הסיפור של מקיני מהעבר?

"לא. קראתי כתבה בסוכנות הידיעות אי-פי על כלבים משובטים, ובכתבה הזכירו שג'ויס אולי היתה מעורבת בשערוריית מין בשנות ה 70. השילוב של שני הנושאים האלה פשוט הדהים אותי.

"בהתחלה היא לא רצתה להתראיין. התקשרתי אליה שוב חצי שנה אחר כך והיא פתאום נענתה להצעה. בפעם הראשונה שפניתי אליה היא חיתה בצפון קרוליינה ובפעם השנייה היא כבר חצתה את ארצות הברית וחיתה ליד לוס אנג'לס. אני לא יודע מה קרה בפרק הזמן הזה שגרם לה לשנות את דעתה.
"דיברתי אתה מעט מאוד לפני הפגישה שלנו, כי כך אני נוהג עם כל המרואיינים לכל הסרטים שלי ¬ אני משתדל לא לדבר על הראיונות בפרטים לפני שאני מקיים אותם".

מורשעים חפים מפשע

מוריס, בן 64, קולנוען אמריקאי ממוצא יהודי, הוא לא רק מיוצרי התעודה המוערכים ועטורי הפרסים של ארצות הברית, אלא גם מן המגוונים והפוריים שבהם בבחירת נושאי הסרטים והספרים שלו.

"קו כחול דק", סרטו הנודע ביותר, שביים ב 1988, הביא לשחרורו מהכלא של אסיר חף מפשע שריצה מאסר של 11 שנים בכלא אמריקאי והיה בתא הנידונים למוות. בשנה שעברה פירסם מוריס ספר, "A Wilderness of Error", המחטט בפצע פתוח של עוד מקרה רצח: זה שבו הורשע ג'פרי מקדונלד, רופא צבאי, ברציחת בני משפחתו ב 1970. הסרט שעליו זכה מוריס באוסקר, "ערפל קרב", הוא ראיון עם מי שהיה שר ההגנה האמריקאי בשנות ה 60, רוברט מקנמארה.

הפרויקט הבא של מוריס דומה במידת מה ל"ערפל קרב" ¬ זהו סרט תיעודי על דונלד רמספלד, שהיה שר ההגנה האמריקאי הן תחת הנשיא ג'רלד פורד בשנות ה 70 והן בממשל של ג'ורג' בוש בשנים 2001 2006. "כבר צילמתי 35 שעות של ראיונות אתו", הוא אומר.

האם רמספלד שינה את דעותיו על צדקת יציאתה של ארצות הברית למלחמה בעיראק ובאפגניסטאן?

"זאת אפשר יהיה לראות בסרט עצמו. אבל מה שמעניין הוא ש'ערפל קרב' שימש השראה לסרט 'שומרי הסף' (מוריס הזכיר את הסרט הישראלי של דרור מורה לפני שנודע על מועמדותו לפרס אוסקר, ר"ק). אני גאה בהשפעה הזאת. אני אוהב מאוד את 'שומרי הסף'. הוא סרט חשוב ביותר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו