שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"לינקולן": הבית הלבן על פי דניאל דיי-לואיס

תחילה חשב דניאל דיי-לואיס שהרעיון לגלם את אברהם לינקולן הוא מגוחך לחלוטין. לבסוף, על הסט, לא היה אפשר להפריד בין השחקן האנגלי-אירי לבין דמותו של הנשיא האמריקאי, גיבור סרטו החדש של ספילברג "לינקולן"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

עכשיו הוא שייך להיסטוריה", אמר אדווין סטנטון, מזכיר המלחמה של אברהם לינקולן, כשמת הנשיא. "ולאולפני הקולנוע", היה אפשר להוסיף.

שורה ארוכה של גלגולים קולנועיים עברה דמותו של אברהם לינקולן. לא מכבר הופיע לינקולן בדמות אמן לחימה מנופף גרזנים ב"לינקולן צייד הערפדים". הגרסה הטרייה ביותר היא סרטו החדש של סטיבן ספילברג, "לינקולן", והשחקן המגלם בו את הנשיא האמריקאי הוא דניאל דיי-לואיס, אף שגדל באנגליה ובאירלנד והידע המוקדם שלו על לינקולן שאף לאפס.

דיי-לואיס, בן 55, כבר זכה בשני פרסי אוסקר לשחקן הטוב ביותר, והופעתו המשכנעת בסרט כלינקולן עדין ומלא רגש, יגע ושמוט כתפיים, זיכתה אותו במועמדות לפרס גם הפעם. הוא אינו מזכיר רוח רפאים כמו הדמות שגילם וולטר האסטון בסרטו של ד"ו גריפית "אברהם לינקולן" מ 1930, אינו נועז ובטוח בעצמו כמו הנרי פונדה ב"לינקולן הצעיר" (1939) וגם אינו מלאכותי ומגושם כפי שהיה ריימונד מאסי, כעבור שנה, ב"אברהם לינקולן באילינוי", סרט שבו הוא מזכיר, בעימותי לינקולן-דגלאס, את המטיף הטלוויזיוני הרולד קמפינג המכריז שוב על סוף העולם.

דיי-לואיס גבוה ורזה, כפות ידיו גדולות וצווארו ארוך. מבחינה פיסית הוא דומה ללינקולן יותר מכל קודמיו כמעט ¬ בהחלט יותר מאשר כריס כריסטופרסון, שבסרט הטלוויזיה מ 1995, "Tad", נאלץ לנעול נעליים בעלות סוליות גבוהות כדי לרומם אותו לשיעור קומתו של לינקולן. אך בפעם הראשונה שדיי-לואיס פותח את פיו בסרט הוא גם קצת מטלטל. לינקולן שלו אינו מדבר בבריטון האדיר של מאסי וגם לא בטונים המהדהדים של לינקולן הרובוטי מדיסנילנד, שנשמע לראשונה ביריד העולמי 1964; קולו גבוה, רציני ונטול גינונים.

ידוע שדיי-לואיס מקפיד לבחור את תפקידיו, ומחכה לפעמים שנים בין סרט לסרט. כשאינו עובד הוא מחלק את זמנו בין אירלנד לבין ארצות הברית עם אשתו, רבקה מילר (בתו של ארתור מילר, שאותה פגש בצילומי "צייד המכשפות") ועם שני בניהם (יש לו בן נוסף, בוגר יותר, מהשחקנית איזבל אדג'ני). זמן מה היה נדמה שהוא פרש לחלוטין מקולנוע והקדיש את עצמו לעיסוק בנגרות ובסנדלרות.

דיי-לואיס מקפיד עוד יותר ביחסו למה שהוא מכנה "העבודה": תהליך ההתכוננות והעבודה על תפקיד. ב"אחרון המוהיקנים" הוא למד בכוחות עצמו לבנות קנו, לירות ברובה בעל בריח צור, ללכוד בעלי חיים ולפשוט את עורם. לקראת סצינת הפתיחה של "כף רגלי השמאלית", סרט המספר על כריסטי בראון, אמן הלוקה בשיתוק מוחין, הוא למד להניח תקליט על פטפון בעזרת בהונותיו; הוא גם התעקש להישאר לשבת בכיסא גלגלים בין הצילומים ולא אכל אלא כשאנשי צוות ההפקה האכילו אותו.

דניאל דיי-לואיס ב"לינקולן"

הוא למד כמובן להתאגרף לקראת "המתאגרף", שבו גילם מתאגרף מקצועי וחבר לשעבר בצבא האירי הרפובליקאי, ובתוך כך נשבר אפו והסב נזק לגבו. כדי לגלם את מנהיג הכנופיה ביל הקצב ב"כנופיות ניו יורק" הוא לקח שיעורי קצבות, וכדי לגלם את אברהם לינקולן הוא כמעט שיכנע את עצמו שהוא אברהם לינקולן.

השדה המגנטי

דיי-לואיס, שבקולו הטבעי העמוק ובמבטאו הבריטי אינו מזכיר את לינקולן כלל, מעדיף שלא להרחיב את הדיבור על שיטת המשחק שלו. גם לו עצמו העניין לא ברור במלואו, הוא אומר, והוא אינו מעוניין להבין אותו לגמרי. "יש כיום נטייה לפרק ולנתח כל דבר", הוא אומר בראיון שהתקיים לא מכבר בניו יורק, "ואני חושב שזה מחבל במטרה".

הוא מוסיף: "זה נשמע יומרני, אני יודע. אני מודע לכל החלק המעשי שצריך לעשות, העבודה השחורה, ואני אוהב את זה: עבודת המחקר לקראת התפקיד, הנבירה בתקווה למצוא איזו פנינה. אבל אני מאמין שיש משהו מסתורי שמדביק את כל המרכיבים, ואני מנסה שלא להפריד ביניהם".

ספילברג, שלא ביים את דיי-לואיס עד כה, אמר על העבודה אתו: "שמחתי שהוא הסכים לעשות את התפקיד. לא שאלתי את דניאל איך הוא עובד. לא רציתי לדעת איך הוא עושה את זה".

אך הם שוחחו רבות על לינקולן, לא רק באתר הצילומים אלא כבר ב 2003, כשספילברג פנה אל דיי-לואיס לראשונה. התסריט אז היה שונה מאוד ¬ עסק פחות בתקופת הנשיאות ויותר במלחמת האזרחים, אומר ספילברג. דיי-לואיס לא רצה בתפקיד. הוא אומר שחשב שהרעיון לגלם את לינקולן ¬ או לפחות הרעיון שהוא יגלם את לינקולן ¬ מגוחך לחלוטין.

כעבור שש שנים חזר ספילברג עם תסריט חדש, פרי עטו של טוני קושנר. התסריט מבוסס באופן רופף על ספרה של דוריס קרנס גודווין "Political Genius of Abraham Lincoln Team of Rivals: The", ועוסק רק בארבעת החודשים האחרונים בחייו של לינקולן; בתקופה זו הוא העביר בקונגרס את התיקון ה 13, המבטל את העבדות. "זה היה בעיני מרתק", אומר דיי-לואיס. "חשבתי שזה רעיון נהדר ¬ בשביל מישהו אחר".

אפילו אחרי שקיבל את התפקיד חשב "שזה רעיון גרוע מאוד", הוא אומר. "אבל אז כבר היה מאוחר מדי. כבר נסחפתי אל תוך השדה המגנטי של לינקולן. יש לו שדה מגנטי חזק מאוד, וזה מעניין כי אנחנו בדרך כלל מתייחסים אליו ממרחק גדול. עשו ממנו מיתוס כמעט עד שניטלה ממנו האנושיות. אבל כשמתחילים להתקרב אליו, הוא נעשה נגיש ומאיר פנים כמעט מיד, כפי שהיה בחיים".

דיי-לואיס לא פיצח קורות עץ וגם לא עשה חישובים בפחם על צדו האחורי של את (כפי שעשה לינקולן בצעירותו) כהכנה לתפקיד, אלא בעיקר קרא. הוא החל בספרה של גודווין, התעמק בכתביו של לינקולן עצמו וקינח בביוגרפיה מאת קרל סנדבורג. הוא גם הקדיש זמן רב לעיון בתצלומיו של אלכסנדר גרדנר, שצילם את לינקולן לקראת סוף ימיו. "התבוננתי בהם כמו שאדם מתבונן בעצמו במראה ותוהה מי האדם שמשיב לו מבט", הוא אומר.

ספילברג (מימין) ודיי-לואיס

ראית את המשחק?

דיי-לואיס הקדיש כשנה בסך הכל למחקר ולהרהור בדמותו של לינקולן. "צריך תמיד לקבל החלטות מעשיות בקשר לדמות שאתה מגלם, לא חשוב איזו דמות זו", הוא מסביר. "אבל אני תמיד מנסה למצוא לי דרך אל הדמות באופן שמאפשר לי לחשוב שההחלטות האלה מתקבלות מעצמן".

הקול היה אחת מההחלטות האלה. יש ראיה היסטורית, בצורת דיווחים של בני תקופתו, לכך שללינקולן היה קול גבוה, ודיי-לואיס פיתח תיאוריה פרטית ולפיה קולות גבוהים נשמעים טוב יותר בתוך קהל, ולכן היה לינקולן נואם מוצלח כל כך.

"כל הדברים האלה הם משתנים, למזלי", הוא אומר בחיוך. "אף אחד לא יכול לומר באופן חד משמעי שלינקולן נשמע ככה או לא נשמע ככה". בהכנות לכל תפקיד שהוא, הוא ממשיך ואומר, הוא מחפש קול ייחודי, ובדרך כלל הוא שומע אותו בשלב מסוים. "הקול היה מבחינתי פריצת דרך אמיתית בעבודה על לינקולן", הוא אומר, ומוסיף שהיכולת לשחזר קול אחרי ששמעת אותו היא אתגר מסוג אחר, וכך גם היכולת לשמור עליו, לפעמים.

כדי לשמור על הקול של לינקולן הוא השתמש בו כל הזמן, בין הטייקים ואפילו בסיום יום הצילומים. ספילברג אמר שאינו זוכר בוודאות אם דיי-לואיס דיבר בקול של לינקולן בשיחותיהם הפרטיות, אך הוסיף: "התחלתי לראות אותו בתור הדמות, פשוט. אני מניח שהוא לא שינה את קולו. למה שישנה?"

ג'ארד האריס (השחקן שגילם את ליין פרייס ב"מד מן") מגלם בסרט את יוליסס גרנט. הוא מספר שכמו בריטים אחרים מקרב השחקנים וצוות הצילום שבאתר הצילומים, הוא התבקש שלא לדבר במבטא בריטי כדי שלא לבלבל את דיי-לואיס, ולכן גם האריס נשאר בתוך הדמות.

"זה היה כמו אלתור ארוך", הוא אומר בשיחת טלפון. "לא היה אפשר לגשת אליו ולהגיד לו משהו כמו, 'היי, ראית את המשחק אתמול?' היה לו חשוב לשמור על הגישה, אם תרצה, ועל הדיאלקט שיצר. אז היינו יושבים ומתבדחים, למשל, על קרב ויקסבורג". הוא מוסיף, "בסוף היום היינו לפעמים חוזרים יחד במכונית, והוא היה נשאר בתוך הדמות אבל מדבר אתי על 'מד מן', למרות שהוא כמובן לא היה יכול להכיר את התוכנית, כי בתקופתו עוד לא המציאו את הטלוויזיה".

קושנר אומר שדיי-לואיס הזהיר אותו שכשיתחילו הצילומים הוא לא ישוחח אתו, אלא רק עם ספילברג. הוא מספר גם על יום אחד בתחילת הצילומים, שבו צילמו את הסצינה שהיא אולי החשובה ביותר בסרט ¬ נאום שלינקולן נושא בפני שרי הקבינט, ובו הוא מסביר את חשיבות התיקון ה 13.

"כולם נשארו שם פעורי פה", הוא אומר. "זה היה אחד הדברים המופלאים ביותר שראיתי בחיי. כדי לעשות את זה אתה צריך להיות שם, באותו רגע. זו לא פסיכוזה; זה ריכוז מתמשך. האם זה הכרחי, העניין הזה שהוא לא יוצא מהדמות? בעיני כן, זה נראה לי הגיוני". הוא מוסיף: "לא ראיתי שחקן גדול שעשה תפקיד חשוב שלא גבה ממנו מחיר כבד. שחקנים הם כמו שה לעולה, סוג של קורבן".

דיי-לואיס אומר שהרגיש "עצב גדול" כשהסתיימה העבודה על הסרט, ושהוא עדיין מרגיש מחובר אליו. "המוח שלי חד-ערוצי, זה ממש עצוב", הוא אומר. "אני לא רוצה להישמע מטורף, אני יודע שאני לא אברהם לינקולן. אני מודע לזה. אבל האמת היא שכל העניין הוא ליצור אשליה, ומסיבה כלשהי, וכמה שזה לא נשמע מטורף, מבחינה מסוימת אני מסוגל לאפשר לעצמי להאמין שאני כן, לפרק זמן מסוים, מבלי לפקפק בזה, וזה הפטנט". הוא צוחק. "אולי זה דבר נורא לגלות על עצמי, התחושה שאני מסוגל לעשות את זה".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ