מה שלא ידענו על מרילין מונרו - קולנוע - הארץ

מה שלא ידענו על מרילין מונרו

יומנים ומכתבים של הכוכבת האגדית, שנמצאו בעיזבון, שימשו ליצירת הסרט התיעודי החדש "באהבה, מרילין". הבמאית האמריקאית ליז גרבוז מספרת על הניסיון לקלף ממונרו את המיתוס

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נירית אנדרמן

האחראי לשעבר על הליהוק באולפני פוקס המאה ה-20, בן ליון, נזכר ביום אחד ביולי 1946. "המזכירה שלי התקשרה ואמרה, 'מר ליון, יש פה אשה שרוצה לפגוש אותך אבל לא נקבעה לה פגישה'. אמרתי לה, 'לא צריך לקבוע פגישה כדי לפגוש אותי, הכניסי אותה'. רגע לאחר מכן נכנסה למשרד שלי הצעירה המדהימה ביותר שראית מימיך: בשיער זהוב, שמלה יפה, בת 22. שאלתי אותה, 'מה החלום שלך?' והיא ענתה, 'להיות כוכבת קולנוע'. אמרתי, 'אם את עומדת להיות כוכבת, אנחנו חייבים לשנות את שמך. בשבילי, את מרילין'. והיא אמרה, 'זה שם מקסים'. קצת התקשינו למצוא לה שם משפחה, אבל אז היא פנתה אלי ושאלה, 'מר ליון, האם אני יכולה להשתמש בשמה של סבתי, מונרו?'"

קטע ארכיון של הראיון הזה עם בן ליון, בשחור-לבן, מופיע בחלקו הראשון של הסרט התיעודי "באהבה, מרילין". מיד לאחר אותה פגישה החלה מונרו להופיע בתפקידים זעירים בסרטים של פוקס. אבל בעוד שצעירות אחרות במעמדה התמסרו לחיי הזוהר ההוליוודיים ולשגרת בילויים נהנתנית וסוערת, מספר שם ליון, מונרו העדיפה להתמקד בעבודה קשה. לדבריו, בכל יום היא השקיעה שעות ארוכות בשיעורי דרמה, ריקוד, פיתוח קול, סיף ואפילו רכיבה על סוסים. "יום אחד שאלתי אותה, 'מרילין, למה את עובדת כל כך קשה?' והיא אמרה לי, 'מר ליון, אני עובדת קשה כי יום אחד ההזדמנות עלולה להקיש על הדלת, ואז ¬ אני רוצה להיות מוכנה'", הוא מספר.

מונרו. העזה להיאבק בשיטה ההוליוודית

מיד לאחר מכן מופיעה על המסך השחקנית אומה תורמן. שיערה הבלונדיני מהודק לאחור, ידיה לופתות את כתפיה, עיניה הכחולות מישירות מבט נחוש לפנים והיא קוראת קטעים מיומן שכתבה מונרו באותם ימים. "אני חייבת להתאמץ לעשות את כל אלה: לטפל היטב בכלי העבודה שלי, לטפל באישיות וגם בגוף. לנסות למצוא מישהו יצירתי, ללמוד ממנו ריקוד, תנועה, אם אפשר לקחת לפחות קורס אחד בספרות באוניברסיטה, להמשיך להביט סביבי, להתבונן, אבל לא רק בעצמי אלא גם באחרים. בכל".

תשוקה תמידית לצמוח

"באהבה, מרילין", סרטה התיעודי של הבמאית האמריקאית ליז גרבוז ("בובי פישר נגד העולם") שיצא אתמול לבתי הקולנוע בישראל, הוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו האחרון. הסרט מבוסס על רשימות, מכתבים ויומנים של מונרו, שנמצאו בשנות ה-90 בשני ארגזים מעיזבונו של מי שהיה המורה הנערץ שלה למשחק, לי סטרסברג. תוכן המסמכים הללו נחשף רק לאחרונה, וגרבוז החליטה להיעזר בהם כדי לנסות לקלף ממונרו, ולו לרגע, את המיתוס שנדמה כי כבר השתלט לחלוטין על דמותה.

"אני עצמי מעולם לא התעניינתי במיוחד במרילין מונרו, אבל כשנקרתה בדרכי ההזדמנות לקרוא את המסמכים הללו, הרגשתי שתמיד התייחסתי אליה במובן צר מאוד, ושלמעשה היה עוד הרבה מה לגלות עליה", אומרת גרבוז בראיון טלפוני. "הפתיע אותי למשל לגלות שהמחשבות שלה היו מאוד מעניינות ומודרניות".

יותר מ-1,000 ספרים כבר נכתבו על מרילין מונרו, וגם סרטי תעודה לא מעטים ניסו לפענח את תעלומת חייה. אף על פי כן, גרבוז לא היססה. "הופתעתי מאוד לגלות שמבין סרטי התעודה שנעשו עליה, אף אחד לא התייחס לקריירה שלה, לשאפתנות שלה, למאבק שלה על הקריירה ולעניין שלה במשחק. הסרטים התיעודיים עליה הוקדשו בעיקר לאובססיה סביב תיאוריות הקונספירציה הקשורות במוות שלה ולשערוריות המין שנקשרו בשמה", היא אומרת. "אני מסכימה עם גלוריה סטיינם, שאמרה שכל כך הרבה נכתב על מותה של מונרו ועל תיאוריות הקונספירציה סביב מותה, אבל מעט מדי נכתב עליה עצמה ועל למה עשתה כל מה שעשתה.

"אני חושבת שכאשר מסתכלים על המניעים של מונרו, על האמביציה שלה ועל הדמות הקולנועית הנהדרת שהיא יצרה לעצמה - דמות שהתבססה על דברים שקרו באותה העת באירופה וחרגה לחלוטין מהקונפורמיזם של שנות ה 50 באמריקה - מגלים שהדמות הזאת היתה יצירה מדהימה. ומכיוון שהבחינה הזאת של דמותה מעולם לא נעשתה בסרט תיעודי, החלטתי שהמסמכים שנמצאו מספקים הזדמנות נפלאה לעשות זאת".

אומה תורמן מתוך הסרט "באהבה, מרילין". להקריא מתוך היומנים האישיים

הדבר המרכזי שמשך את לבה כאשר ישבה וקראה את הטקסטים שהותירה אחריה מונרו היה התשוקה התמידית של השחקנית ההוליוודית להתפתח, להשתנות, לזוז מהמקום שהיא נמצאת בו. "היא סבלה מחוסר ביטחון עמוק, אבל זה הזין בין היתר את האמביציה שלה להשתפר עוד ועוד", אומרת גרבוז. "כך, למשל, היא החלה את דרכה כדוגמנית אבל רצתה להיות שחקנית, היא התחילה בתפקידים קומיים אבל רצתה לעבור לתפקידים דרמטיים. היא תמיד דחפה את עצמה לאתגרים חדשים.

"דבר נוסף שעניין אותי היה האופן שבו היא ניהלה את המתח התמידי ששרר בין חייה הפרטיים לחייה הציבוריים, בין עבודתה למשפחתה, בין להיות אשה נשואה לבין להיות סמל מין. אבל אף אחד מאלה מעולם לא גרם לה לוותר על עבודתה, והיא תמיד המשיכה לטפח את הקריירה שלה ולדחוף אותה קדימה, למרות מה שבני הזוג שלה או אנשים אחרים בחייה אולי רצו. גיליתי שמרילין מונרו היתה מלאת מוטיבציה להצליח. היא היתה שאפתנית ומודרנית מאוד בגישה שלה כלפי עבודתה".

מופע בורלסק לילי

הסרט "באהבה, מרילין" מספר כיצד יצרה מונרו, בעזרת המורה למשחק שעבדה אתה בשנותיה הראשונות בתעשיית הקולנוע, את הדמות הסקסית שאיפשרה לה בהמשך לכבוש את הוליווד. הוא מתאר כיצד אימצה לה את הקול הלחשני, כיצד נעזרה בספר פיסיולוגיה כדי לעצב את ההליכה הסקסית המלווה בטלטול הישבן, שנעשתה כה מזוהה עמה, וכיצד שכבה עם שורה ארוכה של גברים בתפקידים בכירים בהוליווד, בתקווה שזה מה שיביא לה את התפקידים הרציניים, הגדולים והמוערכים שעליהם חלמה.

הפריצה הגדולה שלה היתה בתחילת שנות ה-50. היא אירעה בזכות הופעותיה בסרטים "ניאגרה", "גברים מעדיפים בלונדיניות" ו"איך להתחתן עם מיליונר", אבל לא פחות מכך בזכות סדרה של צילומי עירום שלה, שפורסמו ב-1953 בגיליון הראשון של המגזין "פלייבוי". נדמה כי התצלומים הללו הרשימו את המנהלים של אולפני פוקס הרבה יותר מהשאפתנות הגדולה של מונרו ומהעבודה הקשה שלה. גם לאחר שהיא נהפכה לכוכבת של ממש, הם התעקשו לספק לה במשך שנים בעיקר תפקידים של בלונדינית לא חכמה במיוחד.

"בזכות הדמות שהיא יצרה בעצמה, היא זכתה בפרסום עולמי", אומרת גרבוז. "הדמות הזאת היתה שילוב גאוני בין מיניות לנשיות, מה שהתקבל כמדהים ופרובוקטיבי באמריקה; אבל כאשר היא רצתה לגלם דמויות אחרות, ולא שוב את הבלונדינית הטיפשה - תפקיד שהיא הפכה להיות כל כך מזוהה עמו ושהניב לה הרבה כסף - היה לה קשה מאוד להיחלץ ממנו. אני חושבת שהיא נהנתה לעשות קומדיה פיסית, אבל בשלב מסוים רצתה לגוון ולגלם תפקידים שונים. עם זאת, היא היתה קשורה בחוזה עם אולפני פוקס, והם לא היו מעוניינים לתת לה תפקידים אחרים".

מונרו אמנם ניצלה את המראה ואת הנשיות שלה כדי להזניק את הקריירה שלה ולהתפרסם, אבל "באהבה, מרילין" מדגיש גם את המכשולים שהציבה לפניה הוליווד הפטריארכלית ואת האופן הגס והאכזרי שבו ניצלה אותה לצרכיה. כך למשל קרה בעת צילומי סצינה אחת, מפורסמת במיוחד, בסרטו של בילי ויילדר "חטא על סף ביתך" (1955).

"לבשתי שמלה לבנה ללא שרוולים. כשהרכבת התחתית עברה, עלה גל של אוויר קר", כתבה מונרו ביומנה על צילומי הסצינה הזאת. "זה גרם לשמלה שלי להתעופף, להתרומם לגובה המותניים ולחשוף את הרגליים שלי ואת התחתונים הלבנים שלבשתי. קהל התקבץ מסביב, אף על פי שהשעה היתה שתיים או שלוש בלילה. זה היה בעיקר קהל של גברים, שאיכשהו שמעו על הצילומים הליליים שלנו".

הבמאית ליז גרבוז. דמות חריגה בשנות ה-50 הקונפורמיות

צילומי ארכיון מראים קהל גדול, של כ-1,500 גברים ועוד כ-150 צלמים גברים, שהתקבצו במקום ונעצו מבטים בכוכבת הסקסית, שנאלצה להמשיך בעבודתה כרגיל. "בהתחלה זה היה תמים וכיפי", ממשיכה מונרו לתאר ביומנה, "אבל בילי ויילדר התעקש לצלם את הסצינה שוב ושוב, והקהל מחא כפיים ושאג 'עוד! עוד! מרילין, תני לנו עוד!' ג'ו (דימאג'יו, בעלה באותה תקופה, נ"א) התרגז, במיוחד כשהצלם התקרב והתמקד באיבר המין שלי. הקריאות והשריקות של קהל הגברים התעצמו, זה היה ממש כמו במופע בורלסק. מה שאמור היה להיות סצינה כיפית, נהפך לסצינת סקס".

מונרו ידעה ליהנות מהגוף שלה ומהתגובות שעוררה בזכותו, מציינת גרבוז, והשקיעה בכך לא מעט מאמץ, אבל זה היה מקרה קיצוני. "בגלל הקהל ומכיוון שבילי ויילדר צילם את הסצינה הזאת כל כך הרבה פעמים, העניינים שם קצת יצאו משליטה", היא אומרת.

"דבר משמעותי נוסף שתרם לחוסר הנוחות בצילומי הסצינה הזאת היה העובדה שהם מעולם לא התכוונו לשלב בסרט את הסצינה כפי שהיא צולמה שם באותו לילה. חוקי המוסר של הוליווד באותה העת כלל לא איפשרו להראות בסרט את הלבוש התחתון של אשה, כך שהצילומים הליליים הללו, שנעשו ברחוב, היו לא יותר מאשר צעד של יחסי ציבור לאולפנים ולסרט. היה ברור לחלוטין שיהיה עליהם לחזור ולצלם את הסצינה הזאת שוב. ובאמת, בסצינה הסופית, שנכנסה לסרט, רואים רק את החלק התחתון של רגליה. כך שזה היה תעלול לצורך יחסי ציבור. אבל נראה שמרילין כלל לא היתה מודעת לכך. מנהלי האולפנים פשוט הוליכו אותה שולל במקרה הזה".

יותר ממרילין אחת

לצורך צילומי הסרט גייסה גרבוז שורה מרשימה של שחקנים עכשוויים. הם קוראים בסרט את הדברים שכתבה מונרו לאורך השנים במחברותיה, וכן דברים שרבים אחרים כתבו עליה, וכך מסייעים ליצור את פסיפס המידע שבאמצעותו משרטט הסרט את דמותה. בין היתר מופיעים בסרט אומה תורמן, גלן קלוז, הופ דייוויס, ויולה דייוויס, בן פוסטר, לינדזי לוהאן, פול ג'יאמטי, אלן בורסטיין וג'נט מקטיר.

"כאשר יש לך מסמכים (שאת רוצה לשלב בסרט), עולה מאליה השאלה איך את רוצה להפיח בהם חיים", אומרת גרבוז. "אני חושבת שמה שהכריע את הכף מבחינתי היה העובדה שבעבר, בכל פעם ששחקנית מסוימת ניסתה להיכנס לנעליה של מרילין ולגלם את דמותה, אי אפשר היה להימנע מלערוך השוואה בין השתיים. ומובן שבהשוואה הזאת החיקוי אף פעם לא הצליח להשתוות למקור. היא כל כך מפורסמת ומוכרת, שאף אחת לא באמת יכולה להיכנס לנעליה, והתוצאה היתה שבסופו של דבר הקהל היה מודע לכך שהוא מתבונן למעשה במישהי אחרת.

"לכן החלטתי לקחת הרבה שחקנים, כדי שאיש מהם לא יידרש לגלם אותה ממש, אלא שהם יעוררו אנרגיות שונות ויפיחו חיים בחלקים מסוימים מדמותה. מעבר לכך, השחקנים הללו הם במובן מסוים מי שקיבלו לידיהם את המורשת שמרילין הותירה אחריה. בשבילם, לעולם שלה היתה משמעות מיוחדת, ואני חושבת שזה מסייע לנו להבין אותה".

כאשר מונרו הבינה שמנהלי אולפני פוקס אינם מוכנים לתת לה את התפקידים שרצתה, וכאשר גילתה שאף כי סרטיה הכניסו לכיסיהם מיליונים רבים הם מסרבים לשלם לה משכורות זהות לאלה של כוכבות גדולות ומוערכות יותר, כמו אליזבת טיילור ¬ היא החליטה להתקומם. היא קמה ועזבה את הוליווד, ויתרה על החוזה שלה עם פוקס ויצאה לניו יורק כדי ללמוד משחק אצל סטרסברג, שנהפך עד מהרה למורה נערץ וחבר קרוב. יחד עמו ועם ידיד אחר, מרלון ברנדו, היא אף גילגלה רעיון להקים חברת הפקה עצמאית, שתבטל את התלות שלהם באולפנים הגדולים ותאפשר להם להתנהל ביתר חופשיות בתעשיית הסרטים.

גם אם תיאור תשוקתה של מונרו להיהפך לשחקנית רצינית ומוערכת יוצר לעתים תחושה של לאות בסרט "באהבה, מרילין", וגם אם מתברר בו שהכתבים שהותירה אחריה כנראה לא היו מרתקים במיוחד, זהו בכל זאת מסמך קולנועי מעניין, בזכות קטעי הארכיון הנפלאים שבו ושרטוט דמותה של מונרו כמי שהעזה בסופו של דבר לקום ולהיאבק בשיטה ההוליוודית. למרבה הצער, מותה המוקדם מנע ממנה, וגם מאתנו, לגלות אם היא באמת יכולה היתה ליהפך לשחקנית דרמטית רצינית וטובה, כפי שתמיד חלמה.

"כל שאנחנו יכולים לעשות כדי לענות על השאלה הזאת הוא להתבונן בעבודתה ולהקשיב למה שאומרים אנשים שראו אותה משחקת", מציינת גרבוז. "ב'אקטורס סטודיו' (בית הספר למשחק שבו למדה מונרו אצל סטרסברג, נ"א) יצא למרילין להופיע לפני עמיתיה בסך הכל פעם אחת לפני מותה. היא גילמה שם את הדמות הראשית במחזה 'אנה כריסטי' (מאת יוג'ין אוניל), ואנשים שראו אותה מספרים שהיא היתה מדהימה. לי סטרסברג אמר שהיא היתה אחת השחקניות הכי מוכשרות שיצא לו לעבוד אתן. מובן שכולם הושפעו מהכוכבות שלה, ולכן יש לבחון את הדברים הללו בזהירות הראויה; ובכל זאת, יש כמה רגעים בסרטים 'תחנת אוטובוס' (1956) ו'יוצאי הדופן' (1961) המעידים על יכולת המשחק שלה. היא מציגה שם מנעד רגשי מרשים למדי, שבהחלט נראה מבטיח, אבל כמובן אין לדעת. בעיני, בכל אופן, היא היתה פרפורמרית מרשימה".

המיתוס שנוצר סביב מרילין מונרו, מאמינה גרבוז, מושפע ממותה הטרגי. "אני חושבת שהמוות שלה הפך אותה למפורסמת עוד יותר מכפי שיכלה להיות לו המשיכה לחיות", היא אומרת. "אני חושבת שהמיתוס הזה שילב טרגדיה, פוטנציאל וקונספירציה, והשילוב הזה משפיע על האופן שבו אנו זוכרים אותה.

"מה שרציתי לעשות בסרט הזה הוא לחשוף את מה שהיא עשתה במשך 16 השנים שבהן היא עבדה קשה. ואני חושבת שהסרט מפיח חיים באשה הזאת ומפשיט אותה מהמיתולוגיה שלאורך השנים נכרכה סביב דמותה ועטפה אותה. היא היתה אשה שאפתנית מאוד, שתמיד עבדה על עצמה, ניסתה לשנות ולשפר את עצמה, אף פעם לא היתה מרוצה מכפי שהיתה, חיפשה תמיד אהבה ורצתה שהיא תהיה מספקת ושלמה - אבל לא הצליחה למצוא אותה בין היתר בגלל דמותה הציבורית. אני חושבת שהסרט הוא על האשה הזאת, על אשה אמיתית שהיתה לה קריירה מעניינת, שהיא שונה מאוד מהמיתוס של הכוכבת הצעירה שנפלה קורבן באופן טרגי לנסיבות חייה".


תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ