טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאנה, הצייר שהכניס את השחור לאופנה

בסצינות רחוב חטופות ובהצצות אל רגעים פרטיים, האמנות של אדואר מאנה הוקדשה לבלתי צפוי, שתועד באור עז ובכתמי צל. תערוכה חדשה בלונדון על הצייר הצרפתי החתרני

תגובות

זמן רב היה אדואר מאנה הצייר הצרפתי האחרון שאהב שחור. המוזיאונים מציגים אותו בדרך כלל במדור האימפרסיוניסטים, מנהג שנודעת לו השפעה מוזרה. במוזיאון מטרופוליטן בניו יורק, כשעוברים מהאולמות האינסופיים של רנואר אל האולם של מאנה מזדעזעים; כשחוזרים לאחור מזדעזעים שוב, ולאו דווקא זעזוע הפוך. רנואר האמין ואמר ששחור אינו קיים, שלכל הצללים יש צבע; ואילו מאנה אהב את הניגודים הדקים של השחור. במעבר ממאנה לרנואר המטדורים עזי המבע של הראשון מפנים את מקומם למטרוניתות הפסטליות המחייכות של האחרון; תלבושות דרמטיות, כמו לקראת הצגת תיאטרון או להופעה אחרונה בזירה, מוחלפות בכנות טבעית. אחרי מאנה נעלם השחור, ושב והופיע רק אצל מאטיס.

המבקרים בתערוכה החדשה מיצירות מאנה ברויאל אקדמי בלונדון, “לצייר דיוקן של החיים” ("Portraying Life"), שתימשך עד 14 באפריל, לא יוכלו שלא להתרשם מיד מהשחור הזוהר, המדיף ניחוח ספרדי, המבדיל באופן ברור כל כך בינו לבין הדור שלאחריו. אך לעומת זאת, היבטים מסוימים בציוריו של מאנה נוטעים אותו בחוזקה בתקופתו שלו, והיבטים אלה השפיעו בעוצמה רבה על הדורות הבאים – לא רק בציור.

בני דורו הוקסמו ממה שהמשורר אנגלי ג'ררד מנלי הופקינס כינה לימים "נימור" (כתמי אור וצל) – אפקט השילוב בין אור לצל בכתמי חברבורות ובתנועה מתחת לעצים ובצל אורבני. "כל הדברים המנוגדים, המקוריים, המרווחים, המוזרים; כל מה שהפכפך, מנומש (מי יודע איך?), מהיר, אטי; מתוק, חמוץ; מסנוור, עמום"; רשימת התכונות של הופקינס מתחילה לצוץ בציורים הבוגרים הראשונים של מאנה, ושומרת על נוכחות חזקה באמנות, במוסיקה ויותר מכל בציור, עד סוף המאה.

הנימור מתחיל לצוץ ב"קונצרט בגני טווילרי" המופלא של מאנה מ‑1862, ציור בהיקף אפי ובה בעת מקומי. אדוות אור שעוטפות הכל הופכות את הציור לעבודת חקר של אווירה. הנימור, על הדגשים והצללים הלא צפויים שהוא מספק, ועל העולם המלא הצצות חטופות ובהירות דרמטית, קובע איזו משמעות עשויה להיות ל"ארוחת בוקר על הדשא" .

מחקר מזעזע על זונה

גם ציירים מוקדמים יותר עסקו בנימור, אך העניין שגילה בו מאנה היה אחר. הוא משתמש בו להראות אובייקט בלתי צפוי, ניגוד מטלטל, אירוע גרוטסקי, באמצעות ההופעה הבלתי צפויה של אור ישיר בתוך צל. הוא משלב בין הפרטים הקטנים לבין עמימות מסתורית. הנימור היה בידיו כלי, כמו הופעתה הפתאומית של קבוצת חברים אל האור מתוך צל עמוק, כמו החבורה המוזרה ב"המרפסת" שבמוזיאון אורסיי, או "לסעוד באטלייה" המוצג במינכן. כמו שעשה לימים הצילום - מאנה הקפיא רגע על כל התצורות המוזרות שלו.

בלומברג

הנימור אצלו דומה הרבה יותר לקפיצות המנומרות ביצירה לפסנתר של ידידו, המלחין עמנואל שברייה, יצירה כה מוזרה עד שאני זוכר שחזרתי ועצרתי כשלמדתי אותה בילדותי, משום שלא האמנתי שמלחין משנות ה‑70 של המאה ה‑19 היה מסוגל להתכוון לצלילים האלה. "בר בפולי ברז'ר" של מאנה המאוחר היה תלוי מעל הפסנתר של שברייה; נחמד לחשוב על המוסיקאי התזזיתי מנגן ונושא את מבטו מעלה.

הנימור של מאנה דומה למעברים הנהדרים והבלתי צפויים בין הסולן, השביעייה, המקהלה והתזמורת, בין ההתרחשות בחזית לבין הרקע הסוחף, שברליוז הלחין בסוף המערכה הרביעית של האופרה "הטרויאנים" בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19. הוא גם דומה לסמיכויות המוזרות שיצר פלובר ב"מדאם בובארי", כגון הצהרות האהבה על רגע קריאות הכרוז במכירה חקלאית, ומאוחר יותר, לשינויי הכיוון הקיצוניים בשירתו של מלארמה, ידידו של מאנה - "אחרי הצהריים של פאון" המוקדם, כמו הפרלוד התזמורתי של דביסי, הוא שיר הלל לאור מנומר ולניגודים המוזרים והארוטיים שהוא מייצר.

האמנות של מאנה מוקדשת לדבר הלא נכון במקום הלא נכון, שתועד במפתיע ונלכד באור עז או במבט חסר רחמים. "ארוחת בוקר על הדשא", בשילוב השערורייתי של גברים לבושים ונשים עירומות, זכתה להגנתו של אמיל זולא, שטען שיש לכך תקדימים קלאסיים (אך לא רבים כפי שטען). ציורי נוף של ג'ורג'ונה וציורי פנים של טיציאן עושים שימוש באותם ניגודים. אך המוקד של מאנה הוא הגסות של הניגוד בהקשר עכשווי – הכובע האופנתי המצויץ שעל ראש אחד הגברים הוא הדבר הגס ביותר בציור.

בדומה לכך, ב"אולימפיה" המפואר, מה שהופך את העירום למחקר מזעזע על זונה הוא דווקא הבגדים – הבגדים שהמשרתת לובשת, הסחלב בשערה של הפרוצה, הסרט השחור סביב צווארה, עגילי הפנינה והצמיד, ויותר מכל נעלי הבית – והם שמדגישים את העירום. יש במאה התשע-עשרה עיונים מפורשים יותר בגוף האשה, כגון "מקורו של העולם" (Origine du Monde) של קורבה, אך זהו הציור ה"מלוכלך" מכולם, לכלוך שהושג באמצעים גאוניים.

פרויקט יורק

מאנה שמר על יחס מרוחק לנושאי הציורים, דבר שהקשה גם על הנאמנים שבתומכיו מבני דורו. גוטייה נזעק מהריאליזם ב"ישו המת והמלאכים". זולה, במהלך הגנתו הנלהבת על מאנה, לא לגמרי דייק כשאמר: "מאחר שמאנה הרגיש שאינו מתקדם כשהוא מעתיק את האמנים הגדולים, או כשהוא מצייר את הטבע כפי שהוא נראה בעיני אנשים שאופיים שונה משלו, הוא הבין יום אחד באופן טבעי שעליו לראות את הטבע כפי שהוא באמת, מבלי להתבונן ביצירות של אחרים או להתעמק בדעותיהם של אחרים". הניתוק מהמסורת האמנותית אינו קשור בדיוק בחופש גמור ממנה, אלא הוא נובע מתוך נכונות לבחון את החוקים - ולשבור אותם.

מלכודת בפולי ברז'ר

הדחף הזה, מתברר, הניב שורה של מלכודות ערמומיות שמאנה טמן לצופיו. ציורו החשוב האחרון, "בר בפולי ברז'ר" , גרר ניתוחים רבים, שחלקם גינו את ההשתקפות הבלתי אפשרית בציור, וחלקם דיברו על הפנטסיה המעודנת הנובעת מהדבר הבלתי אפשרי הזה. רק ב-2001, כשחוקר האמנות האוסטרלי מלקולם פארק בנה את מה שמצויר התמונה, הוכח שמתואר בה דבר אפשרי בהחלט. מאנה פשוט השתדל מאוד לגרום לתמונה להיראות בלתי אפשרית, כאילו היא בנויה בחוסר היגיון - כפי שהוא ידע לעשות.

ציור הדיוקנאות, הסוגה העומדת במוקד התערוכה ברויאל אקדמי, נעשה בעייתי עוד יותר עם המצאת הצילום והשפעתו. כפי שציין אחד הצלמים הגדולים המוקדמים, נדאר, באוטוביוגרפיה שלו, המצאת הדיוקן המצולם בסגנון כרטיס ביקור "היתה אסון. היה צריך להיכנע לזה – כלומר ללכת עם העדר – או לפרוש". קרול ארמסטרונג מזכירה לנו בקטלוג הרויאל אקדמי שידידו של מאנה, בודלר, היה נוקב לא פחות ביחסו להשפעת הצילום על החברה, ברשימתו "סלון 1859", שבה דיבר על הרגע שבו "החברה האומללה שלנו, נרקיסים אחד אחד, מיהרה להתבונן בתמונתה הטריוויאלית על פיסת מתכת".

ציורי הדיוקן של מאנה מוקדשים לתמונה שלא מוסכמות הפורמט שולטות בה, וודאי שלא שולטות בה המוסכמות המקובלות של תצלומי הדיוקן החדשים, אלא שולט בה מבטו של הצלם. כמה מהדיוקנאות, כגון “הדיוקן המפורסם של זולא” (,famous one of Zola), דבקים בפורמט הקונבנציונלי שייסד ז’אן אוגוסט-דומיניק אנגר; אך אחרים, כגון “דיוקנו של מלרמה”  או הגברת עם המניפה (La Dame aux Eventails) ממוזיאון אורסיי, חוזרים אל דיוקנאות הפנטסיה של פרגונאר, וכמו שואבים השראה מהדפס צילומי מטושטש. אחרים מתענגים על רושם רגעי, של פנים שהבזיקו לרגע ברחוב, בתנוחה מגושמת, לא מחושבת, באמצע התנועה, כאילו במחשבה שהציור עשוי להשיג באמצעות תנועה מלאת דמיון מה שהצילום, לעת עתה, עוד לא היה מסוגל להשיג מבחינה טכנית. בדיוקן ברתה מוריסו עם זר סיגליות (,Berthe Morisot au Bouquet de Violettes) היאהיא מצוירת בין הבעותתנוחות, כמו נעה באטיות אל חיוך משועשע.

יש בתערוכה סצינות אורבניות מוזרות שהיו גורמות לדיאן ארבוס להתפלא; החבורה של המרפסת, או האם והבת הנפלאות במגושמותן ובהבעתן הזועפת על הרקע הגיאומטרי המוזר ב"תחנת הרכבת" המוצג בימים אלה בוושינגטון הבירה. אלה רגעים שכמו נלכדו בחטף ברחוב, מתוך חלון של כרכרה נוסעת, באמצעי שעדיין לא הגיע לשיא שכלולו. לחלופין, אולי ראתה אותם עין חסרת מנוחה ומלאת רעיונות חדשניים, בעלת זיכרון חזותי מושלם, שזקוקה בבירור לעזרה מכנית. קשה לדעת.

זולא צדק כשביסס את הגנתו על מאנה על חדות העין של הצייר. זו היתה עין צלולה להפליא, שהגיעה לעמדה אירונית וחתרנית בתום שנים ארוכות של התלמדות וכחנית אצל המורה של מאנה, הצייר תומא קוטור (החוקרת ביאטריס פיירוול מספרת שמאנה, במפתיע, היה "הצייר הצרפתי הגדול האחרון שעבר הכשרה אקדמית ארוכה"). אך מה שהעין ראתה לא היה חף לחלוטין מדעות קדומות. זו היתה הבחנה ברגעים החזותיים הפוגעניים ביותר, המזעזעים ביותר, המתמיהים ביותר: פנים ברחוב, פסי רכבת ורמז לקיטור מתאבך, דפוס רגעי של אור מנומר החושף במפתיע אשה עירומה שיושבת עם שני גברים הדורים בקרחת יער, מסתובבת ומחייכת. מה פירוש הדברים האלה?

העין המזועזעת נעצמת, פונה הצדה, פונה בשעשוע אל משהו אחר, אבל אינה אומרת דבר מלבד על האופן שבו האור נופל.

 

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות