בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עלייתן ונפילתן של עטיפות התקליטים הישראליות

התקדים של להקת הנח”ל, הלוח השחור והחלק שעיצב טרטקובר ל”פוזי” והלוגו המחוספס של “בנזין”. תערוכה חדשה מציגה את ההיסטוריה של עטיפות התקליטים שעוצבו בארץ

23תגובות

הפעמון של מתי כספי. המאפרה של “מחכים למשיח”. הקופים על הראשון של “משינה”. הרכבת המטושטשת ב”אפר ואבק”. עטיפות האלבומים של הפופ הישראלי היו תמיד חלק בלתי נפרד מהזהות שלו. כמו המוסיקה עצמה, הן פיגרו אחרי הנעשה בעולם, חיקו את מה שקרה בחוץ וכמעט אף פעם לא הפגינו תעוזה אמיתית ודחף נואש לשבור מוסכמות. ועם זאת – כמו המוסיקאים הישראלים – המעצבים, המאיירים והצלמים שיצרו את עטיפות האלבומים גילו לעתים קרובות יצירתיות מעוררת התפעלות, והעבודה שלהם שיקפה את המציאות התרבותית שבתוכה הם פעלו לא פחות טוב מהמוסיקה.

באוניברסיטת חיפה מוצגת בימים אלה (עד 27 בחודש) התערוכה “התקליט הישראלי – היסטוריה של עיצוב”. התערוכה, שאצרה ד”ר תמר אלמוג, כוללת כ-160 עטיפות תקליטים מהאוסף של ערן דינר, אספן וכותב הבלוג “זה מסתובב”, שעוסק בימי הבראשית של הפופ הישראלי. דינר, שיהיה אחד המרצים ביום עיון לכבוד התערוכה שיתקיים מחר (רביעי) באוניברסיטת חיפה (ביום העיון ישתתפו גם האספן ערן ליטוין, שתרם אף הוא כמה עטיפות, פרופ’ עוז אלמוג, שיזם את התערוכה, ומרצים נוספים), מעיד על עצמו שהצד הוויזואלי מעולם לא משך אותו כמו המוסיקה עצמה, “אבל כשהתחלתי לעבוד על התערוכה הבנתי שיש כאן סיפור מעניין”, הוא אומר, “עם גיבורים שחלקם נשכחו, ועם עלילה שמתארת את פריחתה ודעיכתה של עטיפת האלבום כמדיום אמנותי”. הנה כמה מהתחנות בסיפור המרתק והצבעוני הזה.

בעשרות השנים הראשונות לקיומו של התקליט, עד אמצע המאה העשרים, לא היו עטיפות תקליטים, לפחות לא בצורה המוכרת לנו. “מוזר לחשוב על זה, אבל רוב ימי התקליט לא היו לו עטיפות”, אומר דינר. התקליטים נמכרו בתוך עטיפת קרטון אחידה. “תקליטים, בעיקר של מוסיקה פופולרית, נחשבו מוצר בר-חלוף שמתבלה במהירות, והיצרנים לא ראו צורך בעטיפות ספציפיות מושקעות”, מסביר דינר. “כל זה השתנה עם בוא התקליט אריך הנגן. בארצות הברית זה קרה בסוף שנות הארבעים, ובישראל באמצע שנות החמישים. רק אז התחילו לעצב עטיפה ייחודית לכל אלבום”.

עיצוב עטיפה ייחודית לכל אלבום נהפך לסטנדרט החל באמצע שנות החמישים. “בעשור הראשון, עד אמצע-סוף שנות השישים, העיצוב היה מאוד פשוט ופונקציונלי”, אומר דינר. “פורטרט של האמן בשחור-לבן, לפעמים עם איזה איור נאיבי או טוויסט גרפי אחר, וכל פרטי האלבום (שמות השירים וכדומה) בחזית. בדרך כלל לא טרחו לציין את שמות האנשים שעיצבו את העטיפות, ובמקרים רבים לא היה בכלל מעצב. הצלם היה מצלם תמונת פורטרט, וסדר הדפוס היה מדביק את האותיות. לחלק מהעטיפות האלה יש איזשהו חן נוסטלגי, אבל אפשר לראות שזאת עבודה די חובבנית”.

ניצנים ראשונים של התמקצעות אפשר לראות בעטיפות של תקליטי הלהקות הצבאיות מאמצע שנות השישים. “רואים התקדמות בטיפוגרפיה, ובעיקר בצילומים”, אומר דינר. “זאת הפעם הראשונה שעושים הפקות צילום בשביל עטיפת אלבום”. את עטיפת האלבום “מהנח”ל באהבה” של להקת הנח”ל צילם מולה עשת, מצלמי האופנה והבמה המובילים בישראל, שהביא אתו טכניקות של צילום אנסמבל ששימשו אותו בתיאטרון. “בכל הנוגע לעטיפות, אין ספק שהלהקות הצבאיות הקדימו את כולם”, אומר דינר.

האלבום של “החלונות הגבוהים” מסמל את לידתו של הפופ הישראלי, ולדברי דינר “העטיפה שלו לא פחות מהפכנית מהמוסיקה”. לעיצוב אחראי חובב כרובי, אחד הגיבורים הלא ידועים של עיצוב עטיפות התקליטים (שהיה אחראי בין השאר לעיצוב הלוגו של הגשש החיוור), והצילום הוא של אלונה איינשטיין. “יש בצילום הזה הרבה רבדים של משמעות”, אומר דינר. “אריק איינשטיין הוא הכוכב מבין השלושה – שמוליק קראוס וג’וזי כץ היו כמעט אלמונים אז – אבל דווקא קראוס הוא הדומיננטי בצילום. הוא כאילו מסביר לאיינשטיין משהו. ‘אני אלמד אותך איך עושים את זה באמת’. וג’וזי מסתכלת על אלונה, שהיא אשתו של אריק. הצילום הזה תופס את כל הדינמיקה הפנימית ביניהם, וזאת אחת הדוגמאות הראשונות לעטיפה שמאוד מזוהה עם המוסיקה”.

עיצוב העטיפות, כמו המוסיקה עצמה, השתנה מן היסוד בסוף שנות השישים, עם חדירתן של השפעות מחו”ל אחרי מלחמת ששת הימים. “אבנר כ”ץ היה אחד המעצבים החשובים שהיו אחראים לשינוי הזה”, אומר דינר. “הוא הכניס השפעות של פופ-ארט, ממש אנדי וורהול. שילוב של איור וצילום, הכפלות של צילומים. העטיפה של ‘שלכם שולה חן’ משדרת פופ, סקס, חופש של שנות השישים. זאת תפישה שונה לחלוטין מזו ששלטה כמה שנים קודם לכן”.

“דוד טרטקובר הוא מעצב העטיפות החשוב ביותר שהיה כאן, ולא רק בעיני”, אומר דינר. “הוא האיש שהגדיר את המדיום בשנות השבעים”. טרטקובר חזר ב-1968 מלימודי עיצוב בלונדון, וב-1969 עיצב שתי עטיפות חשובות ומנוגדות באופיין. הראשונה היא העטיפה של ‘השלושרים’, שמעוצבת ברוח התקופה: עליז, סיקסטיזי, חמוד, קצת פסיכדלי. השנייה היא העטיפה של ‘פוזי’ של אריק איינשטיין. “זאת עטיפה מהפכנית”, אומר דינר. “בזמן שכולם מתנסים עם צבעים נשפכים וגודש של פרטים, טרטקובר מציב לוח חלק ושחור עם תמונה קטנה. האמירה, לדעתי, היא ‘עד לכאן היה משהו אחד, ומעכשיו – משהו אחר”. דינר מוסיף שהעטיפה של “פוזי” היתה העטיפה הנפתחת הראשונה בישראל, עם שלל צילומים של איינשטיין ואנשי חוגו בעטיפה הפנימית. “המטרה היא לומר ‘לפניכם מוצר פרימיום’, ולקולאז’ים האלה היה תפקיד ביצירת המיתוס של חבורת לול”, אומר דינר.

בעטיפות התקליטים, כמו במוסיקה, נעשו בישראל הרבה דברים שניסו לחקות את מה שקרה בעולם. דינר אומר למשל שהעטיפה של “Friends”, אלבומם של “עוזי והסגנונות” מ-1970, נראית בעיניו כמו “סוג של סרג’נט פפר, אבל בבת ים”. “הביאו כל מיני חבר’ה מהשכונה שיישבו מאחור”, הוא צוחק. “חברי הלהקה נראים מבואסים כי הצילום הזה נעשה כשהלהקה כבר היתה מפורקת”.

עטיפת האלבום של “מלכת אמבטיה” היתה לא פחות חתרנית מההצגה של חנוך לוין. דוד טרטקובר בחר להציג בה את אחת מביקורות הנאצה שהוטחו בהצגה (“פגיעה ברוחו של עם הנתון במלחמה על קיומו חמורה פי כמה מהטמנת פצצה בסופרמרקט”, מתוך ביקורתו של ראובן ינאי ב”מעריב”). “לקחת טקסט כזה ולמרוח אותו על העטיפה זה כבר שימוש מאוד מתוחכם במדיום של עטיפת האלבום”, אומר דינר. “טרטקובר אמר לי שלדעתו זאת העטיפה החשובה ביותר שהוא עיצב, בגלל שהיא עוסקת, כך הוא אמר, בחיים האמיתיים”.

העטיפה של “מלכת אמבטיה” היתה יוצאת דופן. ככלל, לא היו בישראל עטיפות אלבומים חתרניות או נועזות במיוחד. “אין הרבה תעוזה בתרבות הישראלית, בכל תחומים”, אומר דינר. “תחשוב על קומיקאים. תחשוב על קולנוע. אצל הרוקרים שלנו היה תמיד משהו קצת עצור. אני זוכר שאת העטיפה של ‘אמא אני לא רוצה להיגמל’ חשבתי שאני לא יכול להכניס הביתה. זה היה חלק מהעניין של ‘הקליק’ להציג את עצמם כפורצי גבולות”.

ומה בנוגע לגלאם ולטשטוש של גבולות מיניים? “גם בזה אנחנו לא חזקים. זה נחשב?” אומר דינר ומראה את העטיפה של “עכשיו”, אלבומו של צביקה פיק מ-1982. כן, אפשר לומר שזה נחשב. “זה מהתקופה שהוא הפסיק לחשוב שהוא דייוויד בואי והתחיל להיות קצת גארי ניומן ולעשות ניו וייב”, אומר דינר. “זה היה כישלון טוטאלי”.

כולם מכירים את העטיפה של “רדיו חזק” של “תיסלם”, עם הבחורה הבלונדינית העירומה, אבל העטיפה של “24 שעות”, אלבום הבכורה של “בנזין”, משקפת לא פחות טוב (ועם קצת יותר טעם) את רוח התקופה. “בתחילת שנות השמונים מופיעה תפישה חדשנית של מיתוג ושיווק, בעיקר בזכות הכניסה של רוני בראון לתעשייה”, אומר דינר. “העטיפות של ‘בנזין’ ו’תיסלם’ משקפות את הזהות שחברת התקליטים רצתה להעניק ללהקות. ‘תיסלם’ היו הבליינים העירוניים המתוחכמים, ו’בנזין’ היו בני הפריפריה שבאים לכבוש את העיר הגדולה. הם מצולמים על הגשר, בכניסה לעיר, והעטיפה כאילו אומרת ‘הגענו’. זאת גם התקופה שבה ללהקות מתחילים להיות לוגואים. הלוגו של ‘תיסלם’ יותר נוצץ, והלוגו של ‘בנזין’ מחוספס, לא מושלם, כמו סטמפה כזאת”.

את המוסיקה המזרחית של שנות השבעים והשמונים לא עניינו החידושים בתחום עיצוב העטיפות. זה היה שוק של קסטות, לא של תקליטים, והממדים הזעירים של הקסטה הכתיבו עיצוב פשוט ופונקציונלי. “זה גם היה שוק פופ ער ואמיתי מאוד, שהתבסס על להיטים גדולים שהתחלפו כל שבוע, ולא היו בו תחושה של חשיבות עצמית ותפישה של האלבום כיצירת אמנות”, אומר דינר. “לכן לא היה צורך בעטיפות מושקעות ומתוחכמות, חוץ מאשר במקרים של אלבומים שנתפשו מראש כאלבומי קרוסאובר, כמו ‘נכון להיום’ של זוהר ארגוב או ‘אהבת חיי’ של חיים משה. האלבומים האלה יצאו גם כתקליטים והושקעה בהם מחשבה עיצובית, עם הפקות צילום ומשחקים של טיפוגרפיה”.

לקראת סוף שנות השמונים נכנס הדיסק, ועד תחילת שנות התשעים הוא דחק לחלוטין את התקליט. המעבר הזה שינה כמובן את אופי העטיפות. “הדימויים חוזרים להיות פשוטים, הצילומים חוזרים להיות ביוגרפיים, שם האמן ממלא את כל רוחב הדיסק”, אומר דינר ונותן כדוגמה את העטיפה של אלבום הבכורה של ירמי קפלן. “זה לא היה עובד בגדול”, הוא אומר. “זה היה נראה לא נכון, לא מספיק אמנותי”.

עכשיו גם הדיסק מת. האם זה אומר שעטיפה היא כבר עניין לא רלוונטי? “ברור שהעטיפה הקלאסית, כלומר ויז’ואל אחד שמייצג את המוסיקה, מתמוססת ונעלמת”, אומר דינר. “אבל זה לא אומר שהוויזואליה נעלמת או מאבדת חשיבות. קח למשל את ‘גנגם סטייל’. יש לדבר הזה כל כך הרבה מרכיבים חזותיים: הדמות שלו, הריקוד שלו, הקריקטורה שלו. בעיני זה סוג של עטיפה. בלי העטיפה הזאת ‘גנגם סטייל’ לא היה נהפך למה שהוא. אין לו קיום בלי הוויז’ואל. העידן הדיגיטלי לא הכחיד את העטיפה, הוא שיכלל אותה”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו