טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצלחת כישלון המחאה

תגובות

הבחירות הללו עמדו בסימן הצלחתה של המחאה החברתית של קיץ 2011 - וגם בסימן כישלונה. בלי להבין את כפל המשמעות הזה, נתקשה להבין את מערכת הבחירות המוזרה ומלאת ההפתעות הזאת - וגם את מה שצפוי בעקבות הבחירות.

אין שום דבר חריג בכפילות הזאת. מעצם טיבן תנועות מחאה מצליחות רק באופן חלקי, כי הן אינן מפלגות, והמפלגות הקיימות מנסות תמיד להפיק מהמחאות הון פוליטי בעת בחירות.

כך, למשל, תנועת הפנתרים השחורים התפרצה, כמו כל מחאה חברתית, בתקופת הרגיעה (1971- 1973), והצליחה לזעזע את המערכת הפוליטית. הפנתרים מחו נגד אפליית המזרחים ביטאו את זעמם על הממסד שקלט אותם ושם אותם בפריפריה החברתית, הכלכלית, הגיאוגרפית והתרבותית. "ישראל השנייה" קראו להם, או עדות המזרח, כדי לסמן את נחיתותם. אף שהיא היתה מורכבת רק מכמה אלפי מפגינים צעירים וחסרי ניסיון, מחאת הפנתרים קצרה הצלחה אדירה בשינוי השיח הציבורי על המזרחים והצליחה לשנות גם אתהמדיניות הכלכלית ולהפוך את ישראל ממדינת סעד למדינת רווחה.

ואולם, הצלחת הפנתרים סייעה לליכוד לגייס את זעם המזרחים בלי לייצג את האינטרסים שלהם: המזרחים הפריפריאליים הצביעו לליכוד כדי להפיל את המערך שקיפח אותם, אבל נתקעו ב"ימין", והקול המזרחי דוכא שוב ושוב, על ידי הימין והשמאל, כאילו הוא שד שאסור לו לצאת מהבקבוק. מצבם הכלכלי של חלק מהמזרחים השתפר מאז שנות ה-70 - גם בזכות מדיניות הרווחה שהנהיגה מפא"י, וגם בזכות עליית הליכוד לשלטון - אבל חלק גדול מהם נתקעו בפריפריה ומצבם נותר קשה. במקביל אבדה הלגיטימציה לדבר בשם קיפוח המזרחים - ראו מקרה ש"ס.

אזכור הפנתרים השחורים כאן איננו מקרי. הבחירות הנוכחיות התנהלו בסימן השיח שנוצר אז - של שמאל-ימין וההגמוניה האשכנזית המשתיקה כל קול החושף אותה. האיבה לש"ס היתה למכנה המשותף מהבית היהודי ועד מרצ. קואליציה מקיר לקיר. כאן נעוץ אחד הכישלונות הבולטים של המחאה החברתית - חוסר היכולת לשלב בין שיח השוויון והצדק החברתי לבין הצורך באפליה מתקנת לקבוצות החברתיות שהמשטר מקפח: המזרחים בפריפריה, החרדים, הערבים, האתיופים, חלק מדוברי הרוסית, ומעל כולם - הפלסטינים בשטחים. שלטון הטייקונים לא יכול היה להתקיים בלי להפריד ולסכסך ביניהם, והשיח האוניוורסלי בעד צדק ושוויון איננו מספיק, כי צדק ושוויון הניתנים רק לחלק מהאוכלוסייה הופכים מיד לאי-צדק ולאי-שוויון.

בעיני, הכישלון החמור ביותר הוא בשימור השיח של שמאל-ימין, המשתיק כל דיון ענייני על כל השאלות שעומדות על הפרק, לרבות השאלות המדיניות. אבל בראש וראשונה השיח "שמאל-ימין" משתיק את הסוגיות הנוגעות למדיניות כלכלית וחברתית, כי העניים נמצאים בשני הצדדים שלו ואינם מצליחים להתאחד נגד שלטון ההון. מאז 1977, השליטו הליכוד והעבודה את הדיכוטומיה שמאל-ימין כדי לשמר את כוחם ולמנוע כניסת מתחרים לזירה.

וזה מה שהיה לנו בבחירות הללו: אף שסדר היום החברתי-הכלכלי עמד ברקע של כל מערכת הבחירות (החל מהחיבור בין נתניהו לליברמן ופרישת כחלון ועד למינויו ברגע האחרון) - אין שפה פוליטית חדשה. חזרנו לדבר על גושי שמאל וימין כששניהם מפורקים, מפולגים ומסוכסכים, והציבור חש שכל המלים שאומרים הפוליטיקאים ריקות. סימנים ללא מסומן. שלום, ביטחון, צדק, שוויון. הכל כלול והכל חלול. מדברים על שותפים טבעיים, בית פוליטי. אבל הרי פוליטיקה היא ההיפך מהטבעי, מדובר בשינוי המציאות, באינטרסים, בעמדות, במחלוקות, בבניית קואליציות המתמודדות עם הבעיות המרכזיות במדינה, עם גיבוש מדיניות וביצועה. כל אלה נעדרו מהבחירות, ולכן גם ביום שאחרי הבחירות, כשהתוצאות כבר ידועות - כל השאלות עוד לפנינו, והציבור לא ישותף באופן שבו יוכרעו. דמוקרטיה כאילו.

ובכך התבטא גם כישלונה של המחאה החברתית: באי-יכולתה ליצור שפה פוליטית חדשה, המחברת בין שאלת הצדק החברתי לבין המשטר המקפח קבוצות שונות בגלל זהותן. באי-יכולתה להתגבר על משטר ההפרדות של הפחד ומשול. זה המשטר שבנתה מפא"י והליכוד שיכלל תוך כדי בניית שלטון ההון והטייקונים. שפת הקרטל שמאל-ימין עדיין כאן, לאליטות האשכנזיות יש מפלגות רבות, למעט אלה של העניים ביותר, המופרדות ומסומנות כאחר הנחות, העצלן והנצלן שאינו מקיים את חובותיו - "החרדיות והערביות".

כשאריה דרעי סימן את הלובן של הימין הוא הותקף על ידי כולם, ונסוג. אבל בחירות אלה עמדו בסימן הלובן. זאת היתה בדיוק הביקורת כלפי הנהגת רוטשילד בקיץ 2011. הלובן שלה, השתלטנות שלה, חוסר הייצוג לפריפריות, והרצון לשמר את כוחו של המעמד הבינוני, קרי האשכנזים החילונים. דובריהם אכן נכנסו לכנסת הזאת. אבל כל האחרים לא. אינני מאמין שהם יילכו בשקט הביתה. למיטב הערכתי, הם עוד ישובו לרחובות, ומתישהו יצליחו לתרגם את המחאה לשפה פוליטית. יהיו עוד בחירות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות