בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסובלנות של מישל דה מונטיין

כבן דורו שייקספיר, ניסה דה מונטיין להקיף ביצירתו את כל ההיבטים של המצב האנושי, וכצאצא של יהודים אנוסים הטיף למתינות וסקרנות אינטלקטואלית

תגובות

מישל דה מונטיין, המסות. ספר ראשון. תירגמה מצרפתית אביבה ברק ‏(הומי‏), הוצאת שוקן, המפעל לתרגום ספרי מופת, 2007, 460 עמודים

מישל דה מונטיין, המסות. ספר שני, חלקים א’, ב’. תירגמה מצרפתית אביבה ברק ‏(הומי‏), הוצאת שוקן, המפעל לתרגום ספרי מופת, 2012, 630 עמודים

שני יוצרי ענק ניצבים בסוף הרנסנס וראשית העת החדשה: שייקספיר האנגלי ומונטֵיין הצרפתי. לכאורה כל הקבלה ביניהם היא מופרכת: מכאן מחזאי ומשורר שיצר דמויות בלתי נשכחות, אך ידוע לנו מעט מאוד על חייו האישיים, ומכאן מחבר פרוזה הגותית ואוטוביוגרפית, שעליו ועל חייו אנחנו יודעים הרבה, אולי אף יותר מדי, כפי שטענו מבקרים צרפתים איסטניסטים.

המסות של מונטיין והתיאטרון של שייקספיר עוסקים בכל ההיבטים של מה שמונטיין כינה “המצב האנושי “l’humaine condition”. בין המכתמים הלטיניים הרבים שרשם על קירות ספרייתו היתה גם המימרה הידועה: “שום דבר אנושי אינו זר לי”. מונטיין עסק, כמו שייקספיר, במשמעות החיים והמוות, האהבה והידידות, הקנאה והבגידה, השלטון הראוי והעריצות. היום אפשר לראות דברי שבח כאלה בפרסומות המלוות ספרים שיישכחו מחר. אך התכונה המשותפת ליצירתם של מונטיין ושייקספיר היא עמידתם המופלאה במבחן הזמן. מאות השנים המפרידות בינינו לבינם לא פגעו ברלוונטיות של כתביהם.

מונטיין המציא סוגה ספרותית שהלמה את מזגו. המסה, essai, מלשון ניסיון, ניסוי, התאימה לכתיבה בלתי מחייבת, אסוציאטיבית, העוברת בקלות מנושא לנושא, רצופה ציטטות לטיניות ואנקדוטות, ויודעת לרגש ולשעשע את הקורא. הסיפורים שאובים מסופרי העת העתיקה, מתקופתו של מונטיין ואף מניסיונו האישי.

“המסות”, שתורגמו לאנגלית תשע שנים אחרי מות המחבר, זכו להצלחה רבה באנגליה, והמסה נהפכה לז’אנר מקובל בספרות האנגלית עד היום. עתה, עם הופעת הכרך השני של “המסות” בעברית בתרגומה המופתי של אביבה ברק, יכול גם הקורא העברי לגלות את מונטיין הכמעט שלם. הכרך הראשון יצא ב–2007, ובעוד שנה־שנתיים ייצא גם הכרך השלישי והאחרון, שכבר תורגם.

הוצאת שוקן ראויה לכל שבח על המאמצים שהשקיעה במהדורה העברית: תרגום מאות הציטטות מלטינית לעברית והוספת הערות נחוצות, אינדקס, מבוא לכרך הראשון מאת פרופ’ נדין קופרטי־צור, ואחרית דבר לכרך השני מאת ז’ראלד נקם, חוקרת מונטיין ידועה. חבל רק שבעקבות ההחלטה לחלק את הכרך השני לשני ספרים נמצאות כל ההערות בסוף הספר השני, דבר המכביד על הקורא.

מדובר באוסף רשימות קצרות וארוכות על נושאים שונים ומשונים. בפנייה לקורא, מצהיר המחבר על רצונו לכתוב בתום לב ולהציג את עצמו ללא כחל וסרק, כשהוא מייצג כל אדם. הוא נשמע לדרישתו של סוקרטס, שאותו הוא מרבה להזכיר ברשימותיו: “דע את עצמך”. אך אין זו ידיעה שיטתית.

אין צורך לקרוא את “המסות” קריאה רצופה. אולי מוטב לפתוח ב”ארוחת טעימות”: לקרוא תחילה את הפרקים הידועים והנגישים ביותר, כגון המסות על הדמיון, המוות, הידידות, הקניבלים, השכרות או למצוא פשוט מסות בעלות שמות מסקרנים.

בחלק השני של הכרך השני נמצא גם “גוף זר”: כמאתיים עמודים המוקדשים לפירוש של חיבור מאת התיאולוג והפילוסוף הקטאלוני רמון דה סבון. את “האפולוגיה של רמון סבון” כתב מונטיין אחרי שתירגם את הספר לצרפתית לפי בקשת אביו. הוא צירף פירוש זה לטקסט של “המסות”, והוא מהווה את החלק הפילוסופי והדתי המרוכז ביותר של היצירה. אחרית הדבר של ז’ראלד נקם מתייחסת בעיקר ל”אפולוגיה” הזאת.

מונטיין ‏(בשמו המלא Michel Eyquem de Montaigne‏) נולד באחוזת משפחתו לא רחוק מהעיר בורדו ב–1533 ומת באותה אחוזה ב–1592. סבו היה סוחר יין ודגים מלוחים שהתעשר וקנה אחוזה לבנו פייר, אביו של מונטיין. פייר היה חייל, ראש העיר של בורדו במשך תקופה מסוימת ומעריץ גדול של החינוך ההומניסטי, שלא זכה ליהנות ממנו בעצמו. הוא דאג להשכלה מעמיקה לבנו מישל, שהתחנך תחילה בבית, אחר כך בבית ספר בבורדו, ולמד משפטים, כנראה בטולוז. האב קנה לו משרה בפרלמנט ‏(בית המשפט‏) של בורדו, שהרי משרות במערכת המשפט ובמינהל הציבורי נמכרו אז באופן גלוי בכסף.

מונטיין העריץ את אביו וכתב מסה “על אהבת אבות לילדיהם”, אך אין מסה מקבילה על אִמהות. מצד אמו היו למונטיין שורשים יהודיים. אבי סבו של מונטיין, מאיר פאזגון, סוחר בסמרטוטים מסרגוסה, אולץ להתנצר בשלהי המאה ה–15 וקיבל שם נוצרי: חואן לופז דה וילאנואבה. המשפחה עברה לצרפת, התעשרה ודאגה לשוות צליל צרפתי לשמם. לופז נהפך ל”דה לופ”, ווילאנואבה הפך ל”וִילֶנֶב”. הכסף איפשר להם לרכוש השכלה ולקנות משרות לבניהם.

אמו של מונטיין, אנטואנט דה לופ, לא התאימה לסטריאוטיפ של אם יהודייה. מן המסמכים שהשתמרו, חוזים וצוואות, מצטיירת דמות של אשה קשה, שתלטנית ומרירה, שראתה בבנה היורש איש מפונק שידע ליהנות ממנעמי האחוזה שטיפחה, אך לא הכיר לה תודה על עמלה. מונטיין מזכיר את אמו פעמיים ב”מסות”. הוא אינו מתייחס למורשת היהודית שלו, אך מדגיש את סלידתו מפני כפייה דתית וזוועות האינקוויזיציה ‏(שניים מבני המשפחה המורחבת הועלו על המוקד בספרד‏).

התייחסות ישירה ליהודים מוצאים ביומן המסע בארצות אירופה שכתב לא לפרסום, ושנתגלה רק כעבור מאתיים שנה. שם סיפר מונטיין על ביקור בבית כנסת באיטליה, ועל טקס ברית מילה שנכח בו. מונטיין התנגד לשימוש בעינויים, כמקובל בתקופתו, כדי לסחוט הודאות מחשודים, וגילה רגישות מפתיעה בזמנו לא רק לסבלם של בני אדם, אלא אף לסבלם של בעלי החיים הנופלים טרף לתאוות הצייד של האצילים. בשעה שבני תקופתו התייחסו לילידי אמריקה, העולם החדש שנתגלה בפניהם, כאל יצורים חסרי נשמה, צייר מונטיין לראשונה, בפרק על הקניבלים, תמונה של פראים אציליים, המקיימים אורח חיים טבעי והרמוני.

האם אכזרי יותר לאכול מבשרו של אדם שהומת מאשר לקרוע בעינויים או לשרוף על המוקד את בשרו של אדם חי, כפי שנהוג באירופה? שאל מונטיין. הוא פגש אינדיאנים מברזיל שהובאו לצרפת, וניסה לשוחח אתם בעזרת מתורגמן. דבריהם נראו לו דברים של טעם, אך לא היה בכך כדי לשנות את הזלזול של בני התקופה באנשים השונים מהם. מונטיין מסיים את המסה על הקניבלים: “כל זה טוב ויפה, אלא מאי? הם אינם לובשים אברקיים! ‏(המכנסיים של אותה תקופה‏)”.

בספר השלישי חזר מונטיין לסוגיה זו והביע זעזוע מפני הכיבוש האכזרי באמריקה הלטינית: הספרדים והפורטוגלים ניצלו את טוב לבם ותמימותם של הילידים כדי לשעבד אותם ולהתעלל בהם.

בכל התחומים הצטיין מונטיין במתינות, בסובלנות ובסקרנות אינטלקטואלית. הוא שלל קנאות, אמיתות מוחלטות ואמונות טפלות. ספקנותו התבססה על הוגי העת העתיקה. בספר השני הוא מצטט את פליניוס: “אין ודאות אלא בכך שמאומה אינו ודאי, ואין דבר עלוב או יהיר מן האדם” ‏(עמ’ 322‏). ספקנותו של מונטיין הקיפה את כל ההיבטים של החיים. היא התמצתה בסיסמתו: je–Que sais?, כלומר “מה אני יודע?”, שהרי דמיוננו מטעה אותנו, חושינו מוליכים אותנו שולל. המנהג והמסורת שולטים בנו, אך דבר אינו קבוע. האדם הוא מטבעו יצור חמקמק המשתנה כל הזמן ונמצא בתנועה מתמדת.

הספקנות גם מבטלת הייררכיות קבועות והבחנות מלאכותיות בין גבוה לנמוך. כך יכולה הפילוסופיה של מונטיין לעסוק גם ברגיל ובטבעי, במקום להמריא לנושאים נשגבים.
כיאה ל”נוצרים החדשים” היה מונטיין הקתולי זהיר מאוד, נמנע מפני כל ביטוי של כפירה גלויה, והצליח לחמוק מפני עימות עם הממסד הדתי. למרות זאת התייחסה אליו הכנסייה הקתולית בחשדנות רבה, ופסקל, במאה ה–17, אף שהושפע ממנו, ראה בו הוגה מסוכן שאין לסמוך עליו. הכנסייה החרימה את “המסות” במשך מאות שנים, עד לאמצע המאה ה–20!

האם יש לייחס את סובלנותו ואת ספקנותו של מונטיין לשורשיו היהודים? דומה שאין צורך בגורמים גנטיים כדי להסביר את התכונות הללו. מונטיין חי בתקופה חשוכה של מלחמות דת עקובות מדם בין קתולים לבין פרוטסטנטים, שנמשכו עשרות שנים ותמו רק אחרי מותו. המלחמות לוו במעשי זוועה שהגיעו לשיאם בטבח שעשו הקתולים בפרוטסטנטים בליל הקדוש ברתלמי ‏(1572‏), תחילה בפאריס, ואחר כך התפשט הפוגרום גם לערים אחרות. הקרע בין הדתות עבר אפילו בתוך משפחת מונטיין: אמו ואחד מאחיו היו פרוטסטנטים. מונטיין עצמו, בשתי כהונותיו כראש העיר בורדו, ובתפקידו כיועצם של המלך אנרי השלישי ושל אנרי שליט מחוז נַבַרה, הטיף למתינות ועשה כמיטב יכולתו כדי לפשר בין הנִצים.

הקיצוניים משני הצדדים תקפו אותו, אך הוא זכה להערכה רבה של אנרי מנברה הפרוטסטנטי, שהיה למלך צרפת בשם אנרי הרביעי, אחרי שעבר לקתוליות. הוא מי ששם קץ ב–1598 למלחמות הדת, והעניק חופש פולחן לפרוטסטנטים.
היתה למונטיין ילדוּת נפלאה ולכן ידע עד כמה חשובות השנים הראשונות לעיצוב האישיות. אביו ביקש להעניק לו חינוך מקורי. כדי להקל על השכמת הילד בבוקר, שכר מנגנים שהעירו אותו בצלילים נעימים. כדי שייטיב ללמוד לטינית, שפתם של המשכילים, שכר לו מורה שלא ידע צרפתית, וכך אילץ את הילד, וגם את המשפחה והמשרתים, לשוחח בשפה הלטינית. מאות הציטטות הלטיניות ב”מסות” אינן הפגנה של למדנות לשמה. בשביל מונטיין זו בעצם השפה הראשונה, ויש שהוא מתחיל משפט בצרפתית וגומר אותו בלטינית.

גם יוונית למד בעזרת חידונים ושעשועים. הלימודים, סבור מונטיין, צריכים לעודד את הסקרנות והיצירתיות של הילד, ולא להתבסס על שינון עקר שימלא את ראשו קש וגבבה. הוא מתנגד כמובן לעונשים גופניים, וגישתו לחינוך נשמעת מודרנית מאוד.

האירוע המרכזי בחייו של מונטיין היה פגישתו בשנת 1557, במסדרונות הפרלמנט של בורדו, עם אטיין דֶה לָה בּוֹאֶסִי ‏(Etienne de La Boetie‏), משפטן מבריק שהיה מבוגר בשנים אחדות ממנו. לה בואסי כתב בעודו סטודנט חיבור מקורי ונועז בגנות שלטון יחיד בשם “השעבוד מרצון”, וחיבר גם שירים. מונטיין מצא בו נפש תאומה. ידידותם נפלאתה מאהבת נשים.

לה בואסי היה נשוי, מונטיין התחתן רק אחרי מות חברו. בתקופתם, קשר אינטלקטואלי אמיץ היה אפשרי רק בין גברים. לא היו בסביבתם נשים משכילות שיכלו להגיע לדרגתם של שני העילויים מבורדו. האם היתה ביניהם גם משיכה מינית? איננו יודעים, אך בכנותו האופיינית מציין מונטיין שלה־בואסי היה מכוער. באותה כנות מספר מונטיין על עוגמת הנפש שגרמה לו קומתו הנמוכה שלו.

הידידות הנדירה ארכה רק שנים מעטות. בשנת 1563 חלה לה־בואסי במחלת מעיים ומת בייסורים קשים כעבור שבועות מספר. מונטיין ליווה אותו בימיו האחרונים. עם מותו של החבר חשך עליו עולמו. במסה מפורסמת על הידידות ‏(ספר ראשון, פרק 28‏) הוא מבקש לנתח את הקשר החד פעמי הזה: “מה שבדרך כלל קרוי בפינו ידידים וידידות אינו אלא היכרויות וחברויות שנוצרו בדרך מקרה או לצורך כלשהו ‏(...‏). בידידות שאני מתאר כאן, הנשמות מתלכדות ונטמעות זו בזו ‏(...‏). אם יפצירו בי לומר על מה ולמה אהבתיו, חש אני שלא אוכל להשיב אלא: כי היה זה הוא, כי היה זה אני”.

שנתיים אחרי מות ידידו, נכנע מונטיין ללחצי משפחתו ולפי ביטויו “הובל לנישואין”. הוא נשא אשה ונולדו להם שש בנות, מתוכן רק אחת הגיעה לבגרות. מונטיין אינו מתייחס כמעט למשפחתו, ובתחום היחסים בין המינים דעותיו שמרניות. מי שהצליח בצורה מופלאה להתעלות מעל מוסכמת תקופתו, נשאר בן זמנו בדעותיו על הנישואין ועל נשים וגברים. ובכל זאת בספר השלישי, במסה חושפנית, שבה הוא מספר על חוויותיו המיניות, כותב מונטיין, אחרי שהדגיש את ההבדלים בין המינים: “אני אומר שזכרים ונקבות הותכו באותה תבנית: מלבד החינוך והמנהג, ההבדל ביניהם אינו גדול”.

בערוב ימיו זכה מונטיין למעריצה: אשה צעירה ומשכילה בשם מארי דה ז’אר דה גורניי, שקראה את “המסות” ונעשתה חסידה נלהבת של מחברן. הם נפגשו ואחרי מותו התמסרה לפרסום המהדורות החדשות של כתביו.

תחושת המוות לא הניחה למונטיין. פרק אחד בספר הראשון נקרא “לעסוק בפילוסופיה משמעו ללמוד למות”. מותו של לה־בואסי, מות אביו הנערץ חמש שנים אחר כך, ומחלת הכליות שתקפה אותו בגיל 45 הטילו צל כבד על חייו. המחלה שירש מאביו היתה כרוכה בכאבים עזים. היא המחישה למונטיין עד כמה הנפש תלויה בגוף, ועד כמה שיקולינו מושפעים ממחלות ומיחושים. במסה “התִרגול” בספר השני הוא מספר בפרוטרוט על חוויה דמוית מוות שאירעה לו, עת הופל מסוסו ואיבד את הכרתו.

בשנת 1571, אחרי שמכר את משרתו, פרש מונטיין מפעילות ציבורית והסתגר בספרייתו במגדל שבאחוזתו, בחברת יותר מאלף ספריו. גם בעשרים השנים שבהן חיבר את “המסות”, הוא לא התנזר לחלוטין מן החיים. הוא יצא למסע באירופה שנמשך יותר משנה, כיהן ארבע שנים כראש העיר של בורדו, ושימש כיועצם של מלכים ושליטים. אך עיקר פעילותו התרכזה ב”חיק המוזות”.

רוב המבקרים סבורים שהדחף הראשון לכתיבה היה רצונו הנואש להמשיך את השיח שנקטע עם לה־בואסי. תחילה כתב בעיקר הערות בשולי הספרים שקרא, ובהדרגה נעשו המסות אישיות יותר. בכל מהדורה ‏(הראשונה פורסמה ב–1580‏) הוסיף תוכן וציטטות. רוב רובן של הציטטות הן בלטינית, אך יש מובאות באיטלקית, בעיקר אחרי מסעו לאיטליה.

מונטיין ממעט לצטט מכתבי הקודש, ומהתנ”ך אהוב עליו ביותר, כפי שאפשר לנחש, קהלת. אמנם העולם הוא “הבל הבלים, הכל הבל” ו”בני היזהר עשות ספרים הרבה אין קץ”, אך מונטיין גבר על אימרותיו של החכם מאדם ו”המסות” שלו זכו לשם עולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו