בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוד חיי הנצח מסתתר עמוק בים

מדען יפני עם אובססיה למדוזה קטנה ולמועדוני קריוקי מבטיח להביא את בשורת חיי הנצח לבני האדם. למרות שלא מגיע להם

78תגובות

אחרי יותר מ–4,000 שנה, כמעט מאז תחילת הזמן המתועד, כשאותנפישתים סיפר לגילגמש שהמפתח לאלמוות טמון באלמוג בקרק עית האוקיינוס - האדם גילה לבסוף את חיי הנצח ב–88’. הוא אכן נמצא על קרקעית האוקיינוס. הוא התגלה במקרה על ידי כריסטיאן זומר, סטודנט גרמני לביולוגיה ימית שהיה אז בתחילת שנות ה–20 לחייו. הוא העביר את הקיץ ברפּאלו, עיר קטנה בריביירה האיטלקית, שם, בדיוק מאה שנים קודם לכן, הגה פרידריך ניטשה את “כה אמר זרתוסטרה”: “הכל הולך, הכל חוזר; גלגל ההוויה סובב לנצח, הכל מת, הכל פורח שוב...” ‏(עברית: אילנה המרמן‏).

זומר ערך מחקר על הידרתים, חסרי חוליות קטנים, שבהתאם לשלב שבו הם נמצאים במחזור החיים שלהם, נראים כמו מדוזה או אלמוג רך. כל בוקר, זומר יצא לשנרקל במימי הטורקיז שלרגלי הצוקים של פורטופינו. הוא סרק את קרקעית הים בחיפוש אחר הידרתים ואסף אותם בעזרת רשת פלנקטון ‏(רשת צפופה בצורת קונוס‏). בין מאות האורגניזמים שאסף היה גם מין זעיר ויחסית לא מוכר שהביולוגים כינו Turritopsis Dohrnii. היום הוא מוכר יותר בכינוי “המדוזה בת האלמוות”.

זומר החזיק את ההידרתים שלו בצלחות פטרי ועקב אחר הרגלי הרבייה שלהם. אחרי כמה ימים הוא הבחין ש–Turritopsis Dohrnii מתנהג בצורה מאוד משונה, שהוא לא הצליח למצוא לה הסבר גשמי. אם לנסח זאת בפשטות, הוא סירב למות. נראה שבמקום להזדקן הוא רק נהיה צעיר יותר ויותר, עד שהגיע לשלבי ההתפתחות המוקדמים ביותר, ואז החל את מחזור החיים מחדש.

התפתחות זו נראתה לזומר תמוהה, אבל הוא לא הבין מיד את חשיבותה ‏(חלף כמעט עשור לפני שהמושג “אלמוות” החל לשמש בתיאור מין זה של מדוזות‏). אולם כמה ביולוגים בג’נובה, שהתגלית של זומר עוררה את סקרנותם, המשיכו את חקר המין, וב–96’ פירסמו מאמר שנקרא “להשיב לאחור את מחזור החיים”. המדענים תיארו בו כיצד - Turritopsis Dohrnii בכל שלב התפתחות - יכול להשתנות חזרה לפוליפ, שלב החיים המוקדם ביותר של האורגניזם, “ובכך לחמוק ממוות ולהשיג אפשרות לחיי אלמוות”. ממצא זה סתר על פניו את החוק הבסיסי ביותר של הטבע: אתה נולד, ואז אתה מת.
אחד ממחברי המאמר, פרדיננדו בוארו, השווה את הטוריטופסיס לפרפר, שבמקום למות - חוזר להיות גולם. מטאפורה נוספת היא של תרנגולת שהופכת שוב לביצה, שממנה נולדת תרנגולת נוספת. האנלוגיה האנתרופומורפית היא של אדם זקן אשר הופך צעיר יותר ויותר עד שהוא שב להיות עובר. מסיבה זו, Turritopsis Dohrnii מכונה לעתים קרובות גם “מדוזת בנג’מין באטן”.

אולם המאמר “להשיב לאחור את מחזור החיים” לא זכה לתהודה מחוץ לעולם האקדמי. אפשר היה לצפות כי לאחר שגילתה את קיומם של חיי נצח, תשקיע האנושות משאבי ענק בניסיון להבין כיצד המדוזה בת האלמוות עושה את התכסיס שלה. אפשר היה לצפות שחברות ביו־טכנולוגיה רב־לאומיות יתחרו על זכויות הפטנט של הגנום שלה; שקואליציה עצומה של חוקרים תחפש את המנגנונים שבעזרתם התאים הופכים צעירים יותר ויותר; שחברות תרופות ינסו ליישם את הלקחים שנלמדים ממנה ברפואה האנושית; שממשלות יחתמו הסכמים בינלאומיים שיקבעו את השימוש העתידי בטכנולוגיית ההתחדשות. אך דבר מכל זה לא קרה.

התקדמות מסוימת כן נעשתה ברבע המאה שחלפה מאז התגלית של כריסטיאן זומר. אנו יודעים כעת, לדוגמה, שההתחדשות של Turritopsis Dohrnii ויצורים אחרים מסוגה, נגרמת כתוצאה מלחצים סביבתיים או פגיעה פיזית. אנו יודעים כי בעת תהליך ההתחדשות, האורגניזם עובר טרנסדיפרנציאציה תאית, תהליך יוצא דופן שבו תא מסוג אחד הופך לתא מסוג אחר - תא עור לתא עצב, למשל ‏(התהליך מתרחש גם בתאי גזע אנושיים‏). אנו יודעים גם כי בעשורים האחרונים, המדוזה בת האלמוות מתפשטת במהירות ברחבי האוקיינוסים, בתהליך שמריה פיה מילייטה, מרצה לביולוגיה ימית באוניברסיטת נוטרדם, מכנה “פלישה שקטה”. המדוזה “תופסת טרמפ” על ספינות מטען שמשתמשות במי ים לזיבורית. הטוריטופסיס נצפה עד כה לא רק בים התיכון, אלא גם לחופי פנמה, ספרד, פלורידה ויפן. נראה שמדוזה זו יכולה לשרוד, ולשגשג, בכל אוקיינוס בעולם. ניתן לדמיין עתיד רחוק שבו כל שאר המינים בעולם ייכחדו, אבל האוקיינוס יהיה מורכב ברובו מהמדוזה בת האלמוות, מעין תודעת ג’לטין עצומה המתקיימת לנצח.

אחרי כל זה, אנחנו עדיין לא מבינים איך היא הופכת לאחור את תהליך ההזדקנות. ישנן כמה סיבות לבורות שלנו בנושא, כולן חלקיות בצורה מרגיזה. ראשית, יש מומחים מעטים בלבד בעולם שמקדישים את זמנם לניסויים הדרושים. “קשה מאוד למצוא מומחה ממש טוב להידרתים”, אומר ג’יימס קרלטון, מרצה למדעים ימיים בוויליאמס קולג’ ומנהל תוכנית וויליאמס־מיסטיק ללימודים ימיים. “במקרה הטוב יש אחד או שניים בכל מדינה”. הוא מתייחס לכך כדוגמה לתופעה שהוא מכנה “חוק הגודל”: אורגניזמים קטנים נחקרים פחות מאורגניזמים גדולים. יש באופן משמעותי יותר מומחים לסרטנים מאשר להידרתים.

אולם הסיבה המתסכלת ביותר למחסור שלנו בידע לגבי המדוזה בת האלמוות היא בעלת אופי טכני יותר. מתברר שקשה במיוחד להרבות את הסוג הנדון במעבדה. נדרשת תשומת לב קפדנית וכמות עצומה של עבודה מפרכת ורפטטיבית; ואפילו אז, רק בתנאים טובים במיוחד, מרביתם עדיין לא מובנים דיים לביולוגים, הטוריטופסיס יביא צאצאים לעולם.

מדוזות בשבי

למעשה, רק מדען אחד מצליח לגדל פוליפים של טוריטופסיס במעבדתו באופן קבוע. הוא עובד לבדו, ללא מימון גדול או צוות, במשרד צפוף בשירהאמה, עיירת חוף מנומנמת במחוז ואקאיאמה שביפן, ארבע שעות נסיעה דרומה מקיוטו. שמו של המדען הוא שין קובוטה, וכיום הוא מציע את ההזדמנות הטובה ביותר שלנו להבין זן ייחודי זה של אלמוות ביולוגי.

ביולוגים ימיים רבים מסרבים להתחייב להצהרות גרנדיוזיות שכאלה לגבי ההבטחה הטמונה בטוריטופסיס לקידום הרפואה האנושית. “זו שאלה לעיתונאים”, ענה בוארו ‏(לעיתונאי‏) ב–2009. “אני מעדיף להתמקד במדע מעט יותר רציונלי”.

אולם לקובוטה אין הסתייגויות שכאלה. “היישום של ‏(מנגנוני‏) הטוריטופסיס בבני אדם הוא החלום הנפלא ביותר של המין האנושי”, הוא אמר לי בפעם הראשונה שהתקשרתי אליו. “ברגע שנגלה איך המדוזה מתחדשת, נוכל להשיג דברים מדהימים. לדעתי אנו נתפתח להיות בני אלמוות בעצמנו”.

החלטתי להזמין כרטיס טיסה ליפן.

אחת מהאטרקציות המרכזיות של שירהאמה הוא חוף בצורת סהר המכוסה חול לבן. “שירהאמה” משמעותה “חוף לבן”. אולם בעשורים האחרונים החוף הולך ונעלם. בשנות ה–60, כששירהאמה חוברה לאוסאקה ברכבת, העיר הפכה ליעד תיירותי פופולרי, ומגדלי מלונות הוקמו לאורך כביש החוף. הפיתוח המוגבר האיץ את הסחיפה, והחול המפורסם החל להיסחף לים. מחשש שעיירת החול הלבן תאבד את החול הלבן שלה, כך מספר בכיר בעירייה, החל מחוז ואקאיאמה ב–89’ לייבא חול מפרת שבאוסטרליה, אשר נמצאת במרחק של יותר מ–7,500 ק”מ ממנו. במשך 15 שנה, שיראהמה פיזרה 745 אלף מטר מעוקב חול אוסטרלי לאורך החוף שלה, ושימרה כך את הלובן הנצחי שלו - לפחות לעת עתה.

שיראהמה מלאה בפלאי טבע נצחיים שנכשלים במבחן הזמן. מהחוף ניתן לראות את האי אנגצו, קשת עשוית אבן חול שנראית כמו דונאט שחציו טבול בכוס חלב. בשקיעה נאספים תיירים בנקודה על כביש החוף שבה, בימים מסוימים, הקשת יוצרת מסגרת סביב השמש השוקעת. קשתות הן תופעה גיאולוגית זמנית; הסחיפה יוצרת אותן, והסחיפה בסופו של דבר היא הגורמת להן לקרוס. מחשש לאובדן אנגצו, מנסה הממשל המקומי לבלום את הידרדרותו בחיזוק הקשת במלט ובטון. פיגום גדול ניצב כעת תחת הקשת, ומהחוף ניתן לראות פועלי בניין, כתמים זעירים לנגד הים המנצנץ, עובדים על הסלע.

ביופיו של אנגצו מתחרים הסנדאנבקי, סדרת צוקים במורד החוף הצוללים 50 מטר לתוך הים הגועש. תחת הסנדאנבקי נמצאת מערה ששימשה את הפיראטים המקומיים כמחבוא סודי לפני יותר מאלף שנה. כיום הצוקים הם ממקומות ההתאבדות המפורסמים בעולם. שלט על קצה הצוק מנסה להזהיר את המהרהרים במותם: “המתינו רגע, פרח מת לעולם לא ילבלב”.

אולם שיראהמה ידועה יותר מכל בזכות האונסן, מעיינות מי מלח חמים, שלפי האמונה המקומית, הטבילה בהם מאריכת חיים. יש מעיינות גדולים ומוסדרים בתוך כפרי הנופש, מעיינות קטנים יותר, הפתוחים לציבור, ומרחצאות עתיקים בבקתות צפופות לאורך דרך החוף המתפתלת. ניתן לזהות ממרחק רב שמתקרבים לאונסן, בגלל ריח הגופרית העז הבוקע ממנו.

 

בכל בוקר מבקר שין קובוטה, בן 60 כיום, במורונויו, אונסן פשוט החביב על תושביה הוותיקים של העיר, שההיסטוריה שלו הולכת 1,350 שנה אחורה. “האונסן מעורר את המטבוליזם שלך ומנקה את העור המת”, אומר קובוטה. “הוא תורם רבות לאריכות ימים”. ב–8:30 הוא נוסע רבע שעה במעלה החוף, חולף על פני החוף הלבן, שם הקרקע מצטמצמת לצוק המשתרע כמו אצבע רועדת ומפרידה בין מפרץ קניאמה למפרץ טנאבה. מאחורי הצוק נמצאת מעבדת סטו לביולוגיה ימית של אוניברסיטת קיוטו, מבנה בטון טחוב בן שתי קומות. למרות שיש בו כמה כיתות, עשרות משרדים ומסדרונות ארוכים, הבניין נראה לעתים קרובות נטוש לגמרי. המדענים המעטים שבצוות המעבדה מעבירים חלק ניכר מזמנם בצלילה במפרץ, אוספים דגימות. אולם קובוטה מבקר במשרד שלו מדי יום. אין לו ברירה, אחרת המדוזה בת האלמוות שלו תגווע ברעב.

אוכלוסיית המדוזות בנות האלמוות היחידה בעולם החיה בשבי נמצאת בצלחות פטרי המפוזרות באקראי על מדפי מקרר קטן במשרדו של קובוטה. כמו מרבית ההידרתים, לטוריטופסיס שני שלבי חיים עיקריים, פוליפ ומדוזה. הפוליפ נראה כמו עלה שמיר, עם זנבות המסתעפים ומתפצלים ומסתיימים בניצנים. הניצנים לא הופכים לפרחים, אלא למדוזות. למדוזה כיפה בצורת פעמון וזרועות מתפתלות. קל לראות שמדובר במדוזה, למרות שזה לא הסוג שאנו רגילים לראות בחוף. אלה שייכות לקבוצה טקסונומית אחרת, “מדוזות סוכך” ‏(Scyphozoa‏), הנוטות לחיות את מרבית חייהן כמדוזות. להידרתים שלב קצר יותר בצורת מדוזה. מדוזה בוגרת מפיקה ביצים או זרע, אשר מתערבבים ליצירת הזחלים שמהם נוצרים פוליפים חדשים. במינים אחרים של הידרתים, המדוזה מתה אחרי ההשרצה. מדוזת הטוריטופסיס, לעומת זאת, שוקעת לקרקעית האוקיינוס, שם הגוף שלה מתקפל לתוך עצמו - ולובש את המקבילה המדוזית לתנוחת עובר. הכיפה סופגת מחדש לתוכה את הזרועות, ומתנוונת עוד יותר עד שהופכת לגוש ג’לטיני. במשך כמה ימים, גוש זה מגדל מעטה חיצוני. אז בוקעות ממנו שלוחות הנראות כשורשים. שלוחות אלה מתארכות והופכות לפוליפ. הפוליפ החדש מפיק מדוזות חדשות, והתהליך מתחיל מחדש.

קובוטה מעריך שבגן החיות שלו יש לפחות מאה פריטים, בערך שלושה בכל צלחת פטרי. “הן מאוד זעירות”, אמר קובוטה, האב הגאה. “מאוד חמודות”. היא חמודה, המדוזה בת האלמוות. מדוזה בוגרת מגיעה לגודל של ציפורן זרת גזוזה, בערך. מאחוריה משתרכות עשרות זרועות דמויות שערות. למדוזות הנמצאות במים קרים יותר יש פעמון בצבע שני בהיר, אבל בדרך כלל צבעה לבן שקוף, קווי המתאר שלה כה עדינים שתחת המיקרוסקופ היא נראית כמו רישום בקו יחיד. את מרבית זמנה היא מעבירה בציפה נינוחה במים. היא לא ממהרת לשום מקום.

ב–15 השנים האחרונות, קובוטה השקיע לפחות שלוש שעות ביום בטיפול בחיות שלו. לאחר שהתלוויתי אליו במשך שבוע, אני יכול להעיד שמדובר בעבודה מפרכת ומייגעת. כשהוא מגיע למשרדו, הוא מוציא כל צלוחית פטרי מהמקרר, זו אחרי זו, ומחליף את המים. אז הוא בוחן כל פרט ופרט תחת המיקרוסקופ. הוא מוודא שהמדוזות נראות בריאות: שהן שוחות בחן; שהפעמונים שלהן אינם עכורים ושהן מעכלות את המזון שלהן. הוא מאכיל אותן בציסטות של ארטמיה - ביצי סרטנים זעירים מאגם סולט לייק שביוטה. גם את הציסטות הזעירות הללו, אשר בקושי נראות בעין בלתי מזוינת, מתקשה לעתים קרובות המדוזה לעכל. במקרים כאלה נדרש קובוטה, המציץ דרך עדשת המיקרוסקופ, לחתוך את הביצה לחתיכות בעזרת שתי מחטים, כמו שאב חותך את ההמבורגר לחתיכות בגודל שבנו הפעוט מסוגל לבלוע. מטלה זו גורמת לקובוטה לחרוק בשיניו ולצקצק בלשונו.

“תאכלי לבד!” הוא צועק על מדוזה אחת, “את לא תינוקת!” ואז צוחק מכל הלב. הצחוק המתגלגל והמידבק שלו הופך את פניו העגולות לעגולות עוד יותר. הקמטים בפניו הופכים למעגלים המקיפים את פיו ועיניו.

הטיפול במדוזה בת האלמוות הוא עבודה במשרה מלאה. כשהוא נוסע לוועידות אקדמיות בחו”ל, קובוטה נדרש לשאת איתו את המדוזות במקרר נייד ‏(בשנים האחרונות הוא הוזמן להרצות בקייפ טאון שבדרום אפריקה, שיאמן שבסין, קנזס בארצות הברית ופליימות שבאנגליה‏). הוא גם נוסע לעתים לקיוטו, לפגישות מנהליות שהוא מחויב לקיים, אבל הוא חוזר בערב הנסיעה - מסע הלוך ושוב של שמונה שעות - כדי לא לפספס האכלה.

הטוריטופסיס הוא לא מושא המחקר היחיד שלו. הוא כתב שפע של מאמרים אקדמיים וכתבות, ופירסם 52 מאמרים ב–2011 לבדה, מרביתם מבוססים על תצפיותיו בחוף הפרטי שמול מעבדת סטו ובנמל קטן שעל כביש החוף. אחר הצהריים, כשקובוטה מסיים לטפל במדוזות שלו, הוא יורד לחוף עם מחברת, ומציין כל אורגניזם שנסחף לחוף. זהו מחזה יוצא דופן, אדם בודד בכפכפים, פוסע בצעדים זעירים לאורך רצועת חוף של 350 מטר, כפוף ושערו מתבדר ברוח, בוחן בקפדנות את החול. הוא משווה את הנתונים שלו ומפרסם אותם במאמרים הנושאים שמות כמו “תיעוד דגים שנסחפו ליבשה בחוף קיטהאמה” ו”הופעה ראשונה של מיני ביתוטיארה במפרץ טנאבה”. הוא חבר פעיל בתריסר אגודות מדעיות וכותב טור “מדוזת השבוע” בעיתון המקומי. קובוטה מספר שהוא הציג בפני קוראיו כבר יותר ממאה מיני מדוזות.

לנוכח ההתמקדות הכפייתית של קובוטה בעבודתו, אין זה מפליא לגלות שהוא מזניח תחומים אחרים בחייו. הוא לעולם לא מבשל ובדרך כלל מביא אוכל קנוי למשרד. במעבדה, הוא לובש חולצות טריקו - עם תמונות של מדוזות עליהן - ומכנסי טרנינג. הוא זקוק לתספורת והמשרד שלו מבולגן. לא נראה שהוא סידר אותו מאז החל לטפח את הטוריטופסיס שלו. הדלת נפתחת ללא יותר מאשר חריץ המאפשר לאדם בגודלו של קובוטה להיכנס. את הדלת חוסם ארון בגובה החזה, עליו ניצבים כמה מאות פריטים שקובוטה אסף בחופים: צדפים, נוצות, זרועות סרטנים וחלקי אלמוגים. שולחן העבודה שלו קבור תחת ערימת ספרים פתוחים. 50 מברשות שיניים דחוסות בכוס שעל כיור האלומיניום המחליד. על הקיר תלויות תמונות ממוסגרות, מרביתן של מדוזות, כולל אחת המצוירת ביד ילדותית בעפרונות צבעוניים. שאלתי את קובוטה, לו יש שני בנים בוגרים, אם אחד מילדיו אחראי לציור. הוא צחק והניד בראשו לשלילה. “אני לא אמן מוצלח במיוחד”, אמר. עקבתי אחר מבטו אל שולחן העבודה, שם ניצבה קופסת עפרונות צבעוניים.

המדפים שמכסים את הקירות מלאים עד אפס מקום בספרי עיון וכתבי עת, לצד כמה ספרים באנגלית: “חולית” של פרנק הרברט, כל כתבי אריסטו, “חייו ומותו של צ’רלס דרווין”. קובוטה קרא לראשונה את “מוצא המינים” בבית הספר התיכון. היתה זו אחת מהחוויות המעצבות של חייו. לפני כן הוא חשב להיות ארכיאולוג כשיהיה גדול. כבר אז ריתק אותו מה שהוא מכנה “מסתורין החיים האנושיים” - מאיפה באנו ומדוע? - והוא קיווה למצוא את התשובות לכך בציביליזציות העתיקות. אולם אחרי שקרא את דרווין הוא הבין שעליו להביט אל העבר הרחוק יותר, אל העידנים שלפני שחר הקיום האנושי.

קובוטה גדל במצויאמה שעל האי הדרומי שיקוקו. למרות שאביו היה מורה, הוא לא הצטיין במיוחד בתיכון המקומי, שם הוא למד דור אחד אחרי ‏(חתן פרס נובל לספרות‏) קנזאבורו אואה. “לא למדתי”, הוא אמר. “רק קראתי ספרי מדע בדיוני”. אולם כשהוא התקבל למכללה, סבו קנה לו אנציקלופדיה ביולוגית. היא ניצבת על אחד מהמדפים במשרד שלו, לצד דיוקן של הסב.

“למדתי המון מהספר הזה”, אמר קובוטה. “קראתי את כולו”. הוא התרשם במיוחד מהעץ הפילוגנטי, תרשים המינים שדרווין כינה עץ החיים. דרווין כלל את אחת מהדוגמאות המוקדמות ביותר לעץ החיים ב”מוצא המינים” - זהו האיור היחיד בספר. היום מאכלסים היונקים והציפורים את הזלזלים והניצנים החיצוניים ביותר של העץ, בעוד שבסיס הגזע כולל את מרבית מערכות החיים הפרימיטיביות: ספוגיים ‏(Porifera‏), תולעים שטוחות ‏(Platyhelminthes‏) וצורבים ‏(Cnidaria‏). “מסתרי החיים לא נחבאים ביצורים הנעלים יותר”, אמר לי קובוטה. “הם מסתתרים בשורשים. ובשורשי עץ החיים נמצאות המדוזות”.

בלי לב, עם סוד

עד התקופה האחרונה, הרעיון שלבני האדם יהיה משהו בעל ערך ללמוד ממדוזה נתפס כמגוחך. אחרי הכל, לפריט ממוצע במערכת הצורבים אין, לכאורה, הרבה במשותף עם בני האדם. אין לו מוח, לדוגמה, או לב. יש לו פה אחד שדרכו נכנסים ויוצאים המזון והפסולת - או במילים אחרות, הוא אוכל מפי הטבעת שלו. אולם פרויקט הגנום האנושי, שהושלם ב–2003, מלמד אחרת. למרות שההערכה היתה שהגנום שלנו מכיל יותר מ–100 אלף גנים לקידוד חלבונים, מתברר שהמספר קרוב יותר ל–21 אלף. המשמעות היא שיש לנו מספר דומה של גנים כמו לתרנגולות, לתולעים הנימיות ולזבובי הפירות. מחקר נפרד, שהתפרסם ב–2005, מצא שלצורבים גנום מורכב יותר משהעריכו בעבר.

“יש דמיון גנטי מדהים בין המדוזה לאדם”, אמר קווין ג’יי. פטרסון, פליאוביולוג מולקולרי שהיה מעורב במחקר, כשביקרתי אותו במשרדו בדרטמות. מנקודת המבט הגנטית, מלבד העובדה שיש לנו גנום כפול, “אנחנו נראים כמו מדוזה ארורה”.

לעובדה הזאת יכולות להיות השלכות על הרפואה, בייחוד בתחומים של חקר הסרטן ואריכות הימים. פטרסון חוקר כיום את התחום microRNA ‏(שנקראים לרוב miRNA‏), גדילי חומר גנטי זעירים ששולטים בהתבטאות הגנים - האופן שבו גן מיתרגם לתוצר גנטי. miRNA משמש ככפתור הפעלה וכיבוי של גנים. במצב כבוי, התא נותר במצב פרימיטיבי, לא מובדל. כשהכפתור מופעל, התא לובש את הצורה הבוגרת שלו: הוא יכול להפוך לתא עור, לדוגמה, או תא של זרוע ציד. miRNA ממלא גם תפקיד מרכזי בחקר תאי הגזע - הוא אחראי למנגנון הקובע את האופן שבו תאי גזע מתבדלים זה מזה. מרבית סוגי הסרטן, כך גילינו באחרונה, מתאפיינים בשינויים ב–miRNA. חוקרים אפילו חושדים ששינויים ב–miRNA הם הסיבה לסרטן. אם “מכבים” את ה–miRNA של תא, התא מאבד את זהותו ומתחיל להתנהג באופן כאוטי. במילים אחרות, הוא הופך לסרטני.

ההידרתים מספקים הזדמנות מושלמת לחקור את התנהגות miRNA משתי סיבות. הם אורגניזמים פשוטים להפליא, וה–miRNA ממלאים תפקיד חיוני בהתפתחות הביולוגית שלהם. מכיוון שיש מומחים כה מעטים להידרתים, הבנתנו את המינים הללו מוגבלת מאוד.

“ייתכן שהאלמוות נפוץ בהרבה משאנו חושבים”, אומר פטרסון. “יש ספוגים שאנו יודעים שמחזיקים מעמד עשרות שנים. זחלי קיפודי ים מסוגלים להתחדש וליצור עוד ועוד קיפודי ים בוגרים”, הוא אמר והמשיך: “ייתכן שזו התכונה העיקרית של חיות אלה, שהן אף פעם לא באמת מתות”.

פטרסון עוקב בקפידה אחר עבודתו של דניאל מרטינז, ביולוג ממכללת פומונה ואחד המומחים הגדולים בעולם להידרתים. המכונים הלאומיים לבריאות בארצות הברית העניקו למרטינז מלגת מחקר לחמש שנים בסך 1.26 מיליון דולר לחקור את ההידרה - מין המזכיר פוליפ, אבל לא מתפתח למדוזה. גופו עשוי כמעט כולו מתאי גזע המתחדשים ללא הרף. כדוקטורנט, הציב מרטינז לעצמו משימה להוכיח שההידרה היא בת תמותה. אולם המחקר שלו ב–15 השנים האחרונות שיכנע אותו שההידרה למעשה יכולה לשרוד לנצח והיא “באמת בת אלמוות”.

“חשוב לזכור שאנחנו לא מתעסקים פה עם משהו שונה לחלוטין מאיתנו”, אמר לי מרטינז. “גנטית, ההידרה אינה שונה מבני האדם. אנחנו וריאציות על אותו נושא”. או כפי שניסח זאת פטרסון: “אם אני רוצה לחקור סרטן, הדבר האחרון שאותו אני אחקור יהיה הסרטן, אם אתה מבין למה אני מתכוון. אני לא אחקור גידולים בבלוטת התריס אצל עכברים. אני אעבוד על ההידרה”.

 

לטענתו, ההידרתים עשו עסקה עם השטן. בתמורה לפשטות - בלי ראש או זנב, ללא ראייה, אוכלים מפי הטבעת שלהם - הם זכו בחיי אלמוות. יצורים פשוטים ומשונים אלה עשויים לשמש הזדמנות ללמוד איך להיאבק בסרטן, בזקנה ובמוות. אך מרבית המומחים להידרתים מתקשים להשיג מימון. “מי יסתכן עם מדען שלא עובד עם יונקים, בטח ובטח עם כזה שעובד על מדוזות?” אמר פטרסון. “סוכנויות המלגות מדברות ללא הרף על כוונתן להיות יצירתיות ולרענן עצמן, אבל אתה עדיין תקוע כמובן עם המון ביורוקרטיה... התקציב מוגבל”.

אפילו חלק מעמיתיו של קובוטה נזהרים כשהם דנים ביישומים הרפואיים האפשריים של חקר הטוריטופסיס. “קשה לחזות באיזו מידה או מהירות Turritopsis Dohrnii יוכל להועיל במאבק במחלות”, כתב לי סטפנו פיראינו, עמית של ברדיננדו בוארו, בדואר אלקטרוני. “להארכת תוחלת החיים האנושית אין כל משמעות, היא חסרת כל היגיון אקולוגי. מה שאנחנו צריכים להתמקד בו הוא שיפור איכות החיים בשלבים האחרונים”.

מרטינז אומר שההידרה, המין שאותו הוא חוקר, מציע תקווה רבה יותר. “טוריטופסיס הוא מגניב”, הוא אמר לי. “אל תבין אותי לא נכון. זה מעניין שהוא עושה את הדבר המשונה וייחודי הזה, ואני תומך במחקר נוסף שלו. אבל אני לא חושב שזה ילמד אותנו רבות על בני האדם”.

קובוטה לא מסכים. “המדוזה בת האלמוות היא המין הפלאי ביותר בממלכת החיות”, הוא אומר. “אני מאמין שהמסתורין של חיי האלמוות ייפתר בקלות וניתן יהיה ליישם אותו לחיים עילאיים לבני האדם”.

קובוטה יכול להתעודד מהעובדה שרבות מפריצות הדרך הגדולות ביותר ברפואה האנושית מקורן בתצפיות על חיות אשר, באותה תקופה, נראו כבעלות דמיון מועט, אם בכלל, לבני האדם. באנגליה של המאה ה–18, נשים חולבות שנחשפו לאבעבועות בקר תרמו לגילוי העובדה שהמחלה חיסנה אותן מאבעבועות שחורות. הבקטריולוג אלכסנדר פלמינג גילה במקרה את הפניצילין כשעובש גדל באחת מצלחות הפטרי שלו. בתקופה האחרונה חוקרים בוויומינג שעבדו על תולעים נימיות גילו גנים הדומים לאלה שהסרטן עוצר את פעולתם בבני האדם. הם מקווים שהגילוי יכול להיות המוקד של תרופות חדשות לסרטן. אחד מהחוקרים בוויומינג אמר בהודעה לעיתונות שהוא מקווה שהם יוכלו “לתרום לארסנל המגוון של גישות לטיפול וריפוי סוגים רבים של סרטן”.

אז קובוטה ממשיך לאסוף מידע על האורגניזם הפשוט שלו, כל יום בחייו.

פזמון מדוזת השני

יש תצלום נוסף על המדף במשרדו של שין קובוטה, לצד הדיוקן של סבו. בתמונה נראית כיתה של סטודנטים מהקמפוס של אוניברסיטת אהימה שבמצויאמה. התמונה בת 40 שנה, אבל קל לזהות את קובוטה בן ה–20 - הפנים העגולות, העיניים המחייכות, השיער השחור הפרוע. הוא נאנח כשאני שואל אותו על התצלום. “הייתי כל כך צעיר אז”, הוא אמר. “אני כל כך זקן עכשיו”.

אמרתי לו שהוא לא נראה כה שונה מהצעיר בתמונה. ייתכן שהוא שוקל כמה קילוגרמים יותר, ותווי פניו כבר פחות נעריים, אבל נותרה בו האנרגיה השופעת של תלמיד תיכון, ושערו עדיין שחור. “כן”, הוא אומר, אבל השיער שלו לא היה שחור כל הזמן. הוא מסביר שלפני חמש שנים, כשהגיע לגיל 55, הוא חווה מה שהוא מגדיר כ”בהלה”.

זו היתה תקופה לחוצה בחייו של קובוטה. הוא נפרד מאשתו, ילדיו עזבו את הבית, ראייתו הידרדרה והוא החל לאבד שיער. הדבר בלט בעיקר באזור הרקות שלו. הוא תלה את האשמה במשקפיו, אותם הוא הרכיב עם גומייה סביב הראש. הוא נדרש להם בכתיבה, אבל לא כשהביט דרך המיקרוסקופ, אז בכל פעם שהוא שם והסיר את משקפיו, הגומייה שחקה את שיער הרקות. כשהשיער צמח מחדש, הוא היה לבן. הוא הרגיש כאילו הזדקן לגמרי בתוך שנה אחת. “זה הדהים אותי לגמרי”, הוא אמר. “נהייתי זקן”.

אמרתי לו שהוא נראה הרבה יותר טוב עכשיו, צעיר בהרבה מגילו.

“זקן מדי”, הוא אמר בזעף. “אני רוצה לשוב להיות צעיר. אני רוצה להיות נס, להפוך לבן אלמוות”.

כדי להסיח את דעתו מכיוון מחשבה זה, הוא הוציא כוס פטרי מהמקרר. הוא הניח אותה תחת המנורה כדי שאוכל לראות את הטוריטופסיס הערפילי מרחף בפנים. הוא לא זז, ממתין.

“הבט”, הוא אמר. “אגרום למדוזה הזאת להתחדש”.

הדרך האמינה ביותר לגרום למדוזה בת האלמוות להצעיר את עצמה, הסביר לי קובוטה, היא להטיל בה מום. עם שני דוקרני מתכת דקיקים, הוא החל לחורר את המזוגלאה של המדוזה, הרקמה הג’לטינית שמרכיבה את פעמון היצור. אחרי שקובוטה דקר אותה שש פעמים, המדוזה התנהגה כמו כל קורבן דקירה - היא שכבה על צדה והחלה לרעוד. זרועות הציד שלה הפסיקו לנוע, והפעמון שלה התקמט. אולם קובוטה, במה שנראה כמו אקט סדיסטי, לא עצר. הוא דקר אותה 50 פעמים בסך הכל. המדוזה הפסיקה לזוז מזמן. היא שכבה ללא תזוזה, נחה, המזוגלאה שלה קרועה, הפעמון מכווץ. קובוטה נראה מרוצה.

“התחדשי! הצעירי!” הוא צעק על המדוזה. אז החל לצחוק.

בדקנו את קורבן הדקירה כל יום במשך שבוע כדי לעקוב אחר הטרנספורמציה שלה. ביום השני, גוש הג’לטין שהאוויר יצא ממנו נצמד לתחתית צלחת הפטרי; זרועות הציד של המדוזה התכופפו פנימה. “היא עוברת טרנסדיפרנציאציה”, אמר קובוטה. “מתרחשים בה שינויים דינמיים”. ביום הרביעי הזרועות נעלמו, והאורגניזם כבר לא היה דומה כלל למדוזה; הוא נראה יותר כמו אמבה. “קציצה”, כינה אותה קובוטה. בסוף השבוע, שלוחות החלו לנבוט מהקציצה.

מבחינה מסוימת, השיטה הזאת היא רמאות, מאחר שמצוקה גופנית מעוררת את תהליך ההצערה. אולם התהליך קורה גם באופן טבעי כאשר המדוזה מזדקנת או חולה. במאמרו האחרון על טוריטופסיס, תיעד קובוטה הצערה טבעית של מושבה אחת במעבדתו בין 2009 ל–2011. הרעיון שלו היה לבחון באיזו מהירות המין מתחדש כאשר מניחים לו לנפשו. בשנתיים הנדונות, המושבה נולדה מחדש עשר פעמים, בפרקי זמן של אפילו חודש. במסקנות המאמר, שהתפרסם בכתב העת “Biogeography”, כתב קובוטה “הטוריטופסיס יישמר לנצח בשיטה הנוכחית... ויתרום לכל מחקר המיועד לכולם בעתיד”.

היו לו עוד תגליות משמעותיות בשנים האחרונות. הוא גילה, לדוגמה, שמצבים מסוימים מונעים הצערה: רעב, פעמון גדול מדי ומים בטמפרטורה הנמוכה מ–22 מעלות. הוא גם התקדם בפתרון המסתורין הגדול מכל. הסוד לחיי האלמוות של המין, סבור כעת קובוטה, נחבא בזרועות הציד שלו. אולם הוא נדרש למימון נוסף למחקר שלו, כמו גם לסיוע של גנטיקאי או ביולוג מולקולרי, כדי לגלות איך המדוזה בת האלמוות עושה את התכסיס שלה. בכל מקרה, הוא סבור שאנו קרובים לפתרון המסתורין של המין - זה עניין של כמה שנים, אולי עשור או שניים. “בני האדם הם כה אינטליגנטים”, הוא אמר לי, כאילו שהוא מנסה לפוגג את חששותַי. אולם אז הוא הוסיף אזהרה. “כדי שנוכל להשיג חיי אלמוות”, אמר. “עלינו להתפתח קודם. הלב לא טוב”.

שיערתי שהוא טוען טענה ביולוגית - שלאיבר אין יכולת לחיים אינסופיים, ואנחנו צריכים לעצב לבבות מלאכותיים חדשים כדי לחיות חיים ארוכים ומלאכותיים. אבל אז הבנתי שהוא לא מתכוון לכך מילולית. בהתייחסות ללב, הוא התכוון לנפש האנושית.

“בני האדם חייבים ללמוד לאהוב את הטבע”, הוא אמר. “האזורים הכפריים מוזנחים. ביפן הם נעלמו. מטרופולינים גדולים צצו בכל מקום. אנחנו נמצאים בזבל. אם זה ימשיך, הטבע ימות”.

האדם, הוא הסביר, אינטליגנטי מספיק להשיג אלמוות ביולוגי. אולם איננו ראויים לכך. הופתעתי לגלות תחושה שכזו באדם שהקדיש את חייו להשגת האלמוות. “השליטה העצמית שונה מאוד בבני האדם”, הוא המשיך. “כדי לפתור בעיה זו, נדרש שינוי רוחני”.

לכן, בשנים שחלפו מאז “הבהלה” שלו,החל קובוטה בקריירה שנייה. מלבד היותו חוקר, מרצה ונואם, הוא גם כותב שירים. שיריו של קובוטה שודרו בטלוויזיה הלאומית, ניתן למצוא אותם במכונות קריוקי ברחבי יפן והם הפכו אותו למעין סלבריטאי במדינה.

סייעה לו העובדה שביפן, האומה עם האוכלוסייה המבוגרת ביותר, המדוזה בת האלמוות זכתה למעמד בולט בתרבות הפופולרית. המוניטין שלה צמח ב–2003, כששודרה הדרמה הטלוויזיונית “14 חודשים”, בה הגיבורה שתתה שיקוי שהופק מהמדוזה בת האלמוות והפך אותה לצעירה יותר. מאז הופיע קובוטה באופן קבוע בתוכניות טלוויזיה ורדיו. הוא הראה לי סרטונים מתוך הופעותיו האחרונות בטלוויזיה ותירגם אותם עבורי. במארס, “תוכנית הבוקר מספר 1”, תוכנית מלל יפנית, הקדישה פרק לשירהאמה. אחרי קטע על האונסן, המנחים ביקרו את קובוטה באקווריום של מעבדת סטו. שם הוא דיבר על הטוריטופסיס. “גם אני רוצה להפוך להיות צעיר”, צעק אחד המנחים.

ב”מעבדת האהבה”, תוכנית מדע, קובוטה דן בניסויים האחרונים שלו בעת שהוא אוסף דגימות מהחוף של שירהאמה. “אני מקנאה במדוזה בת האלמוות!” התלהבה המנחה. ב”מזינים את גופינו”, תוכנית דומה, קובוטה פנה למצלמה: “המדוזה בת האלמוות היא הנפלאה ביותר בין החיות”. לאחר מכן שודר ראיון עם תאומים בני מאה.

אולם שום הופעה בטלוויזיה אינה מושלמת ללא שיר. בהופעותיו הוא הופך להיות מד”ר שין קובוטה, ביולוג ימי משכיל במקטורן ועניבה, לאיש המדוזה בת האלמוות. לאלטר אגו שלו, גיבור העל, יש תלבושת משל עצמו: חלוק מעבדה לבן, כפפות שני, משקפי שמש אדומים וכובע גומי אדום, שעוצב בדמות מדוזה, עם זרועות ציד מגומי. בסיוע של אחד מבניו, בעל שאיפות מוזיקליות, קובוטה כתב עשרות שירים בחמש השנים האחרונות והוציא חמישה אלבומים. רבים משיריו הם שירי הלל לטוריטופסיס. ביניהם אפשר למנות את “אני מדוזת השני”, “חיים לנצח”, “מדוזת השני - העדה הנצחית”, “מדוזה מתה לחיות”, והשיר הקליט ביותר שלו, “פזמון מדוזת השני”:

שמי הוא מדוזת השני
מדוזה זעירה זערורית
אבל יש לי סוד ייחודי
שאף אחד אחר לא יכול להחזיק

שירים אחרים מעלים על נס צורות חיים ימיות אחרות: “אנו הספוגים - שיר הספוגיים”, “ויוה! מגוון הצורבים”, ו”דוקרת צוללת ממבו תולעת שיער הסוס”. שיר נוסף נקרא “אני הוא שין קובוטה”:

שיראהמה, ואקאיאמה
אני חי ליד אקווריום
נהנה ממחקר ביולוגיה ימית
כל יום, אני הולך על החוף
נעזר ברשת פלנקטון
מחפש יצורים מופלאים
מחפש מדוזות לא מוכרות
מקדיש את חיי ליצורים קטנים
מסייר בחופים כל יום
כפכפים לרגלַי תמיד
פריט הכרחי להיכנס איתו לים
מדוזת השני מתחדשת
מדוזת השני היא בת אלמוות

בת אלמוות שקל להרוג

“הוא חשוב לאקווריום”, אמר לי אקירה אסאקורה, מנהל מעבדת סטו. “אנשים באים בגלל שהם רואים אותו בטלוויזיה ומתעניינים במדוזה בת האלמוות ובחיים הימיים בכלל. הוא נואם מאוד מוצלח, עם טווח ידע מאוד נרחב”.

טיולי בית ספר של ילדים הלומדים מדע מגיעים באופן קבוע לפגוש את איש המדוזה בת האלמוות. בשבוע שלי בשירהאמה, ביקרה אותו קבוצה של 150 בני 10 ו–11 שהכינו הרצאות ומצגות על טוריטופסיס. הקבוצה היתה גדולה מכדי להיכנס לסטו, אז הם ישבו על רצפת אולם הנשפים במלון מקומי. אחרי שהילדים הציגו את ההרצאות שלהם ‏(“יש לי מאניה למדוזות!” הצהירה אחת הילדות‏), קובוטה עלה לבמה. הוא דיבר בקול רם, מלא חיות, פונה לילדים ומתבל את דבריו בשאלות. כמה מיני בעלי חיים יש בכדור הארץ? כמה מערכות? קליפ הקריוקי של “פזמון מדוזת השני” הוקרן על מסך גדול, והילדים המצחקקים הצטרפו לשירה.

קובוטה לא מתאמץ כך רק להנאתו, אף על פי שברור שהוא נהנה מכך מאוד. הוא גם לא רואה בעבודתו החינוכית כמשנית למחקר שלו. להפך, הוא משוכנע שזהו חלק מהותי מפרויקט חייו.

“אנו חייבים לאהוב את הצמחים - בלי צמחים אין לנו חיים. אנחנו חייבים לאהוב את החיידקים - בלי תהליך ההירקבות גופנו לא יכול לשוב לאדמה. אם כולם ילמדו לאהוב את היצורים החיים, נחיה בלי פשע. בלי רצח. בלי התאבדות. יש צורך בשינוי רוחני. והדרך הפשוטה ביותר להשיג זאת היא בשירה.

“ביולוגיה הופכת למומחיות”, הוא אמר, מקרב את כפות ידיו זו לזו. “אבל השירים...” הוא הרחיק ידיו זו מזו, מדמה את העולם כולו.

כל לילה, אחרי שקובוטה גומר לעבוד, הוא אוכל משהו ופונה לבר קריוקי. הוא שר קריוקי לפחות שעתיים ביום. יש ברשותו ספר קריוקי ובו 1,611 עמודים, גודלו כספר טלפונים והכתב בו צפוף אפילו יותר. מטרתו היא לשיר לפחות שיר אחד בכל עמוד. כל פעם שהוא שר שיר, הוא מסמן אותו בספר. בדפדוף בכרך, גיליתי שהוא הגשים את מטרתו בקלות.

“כשאני שר קריוקי”, הוא אמר. “חלק אחר של המוח נמצא בשימוש. זה טוב להירגע, לשיר מהלב. זה טוב לעשות רעש”.

שמו של בר הקריוקי האהוב עליו הוא קיבראשי, שבתרגום חופשי משמעותו “פנאי”, אבל התרגום המילולי שלו הוא “אוויר צח”. קיבראשי נמצא בקצה רחוב מגורים, הרחק מכביש החוף ושאר האזורים המסחריים המרכזיים של העיר. הוא נתן לי הוראות מדויקות, ובכל זאת התקשיתי למצוא אותו. הרחוב היה שקט וחשוך. כבר הגעתי למסקנה שטעיתי בדרך ועמדתי לשוב כשראיתי שלט קטן מקושט במיקרופון מואר. פתחתי את הדלת ונכנסתי למקום שנראה כמו סלון - ספות, שולחנות קפה, כדים עם פרחים מפלסטיק, דגי זהב באקווריומים קטנים. בר נמוך וצר ניצב לאורך אחד הקירות. קליפ קריוקי של בלדה יפנית עדינה ניגן משתי טלוויזיות התלויות מהתקרה. קובוטה עמד כשפניו לאחת מהן, מיקרופון בידו, מתנדנד מצד לצד, שר מכל הלב במצו־בריטון האלגנטי שלו. הברמנית, בשנות ה–70 לחייה, ישבה מאחורי הבר, משחקת באייפון שלה. לא היה עוד איש בחדר.

שרנו שעתיים. אלביס פרסלי, ביטלס, ביסטי בויז ואינספור בלדות ושירי ילדים יפניים. לבקשתי, קובוטה שר משיריו, שבעה מהם הופיעו בספר הקריוקי שלו. מכונת הקריוקי של קיבראשי היא חלק מרשת בינלאומית של מכונות קריוקי, והמחשב מציג סטטיסטיקות של כל שיר, בהן כמה אנשים ביפן בחרו בו בחודש האחרון. נראה שאיש לא בחר את שיריו של קובוטה.

“לרוע המזל, לא רבים שרים אותם”, הוא סיפר לי. “הם לא פופולריים, כי קשה לאהוב את הטבע, לאהוב חיות”.

בבוקר האחרון שלי בשירהאמה, קובוטה התקשר לבטל את הפגישה האחרונה שלנו. היה לו זיהום חיידקי בעין והוא לא היה מסוגל לראות ברור מספיק דרך המיקרוסקופ. הוא הלך לראות מומחה. הוא התנצל שוב ושוב.

“בני האדם הם כל כך חלשים”, הוא אמר. “החיידקים הם מאוד חזקים. אני רוצה להיות בן אלמוות!” הוא צחק מקרב לב.

מתברר שגם הטוריטופסיס היא מאוד חלשה. למרות שהיא בת אלמוות, קל מאוד להרוג אותה. הפוליפים של הטוריטופסיס חסרי הגנה פחות או יותר בפני טורפיהם, שהעיקריים שבהם הם חלזונות הים. המדוזה גם נחנקת בקלות מחומר אורגני. “הן פלא של הטבע, אבל הן לא מושלמות”, הודה קובוטה. “הן עדיין אורגניזמים. הן לא קדושות. הן לא אלוהים”.

גם האלמוות שלהן, במידה מסוימת, הוא שאלה של סמנטיקה. “המילה ‘אלמוות’ היא מטעה”, אומר ג’יימס קרלטון, מרצה למדעי הים בוויליאמס. “אם השימוש ב’אלמוות’ משמעותו העברת הגנים, אז כן, הן בנות אלמוות. אולם אלה כבר לא אותם תאים. התאים הם בני אלמוות, לא בהכרח האורגניזם עצמו”. אם להשלים את האנלוגיה לבנג’מין באטן, דמיינו אדם, שאחרי ששב להיות עובר, הוא נולד מחדש. התאים אולי מוחזרו, אבל בנג’מין הישן נעלם. במקומו יש איש חדש עם מוח חדש, לב חדש, גוף חדש. הוא יהיה שיבוט.

אולם איננו יכולים לדעת באמת מה המשמעות שיש לכך על בני האדם עד שייעשה עוד מחקר. אחרי הכל, זו השיטה המדעית: אבודים במבוך, עלינו לנסות כל נתיב, גם הלא סביר ביותר, או שנסתכן בכך שהמינוטאור יטרוף אותנו. קובוטה, מצדו, חושש שהידע על המדוזה בת האלמוות יילמד מהר מדי, לפני שהאדם יהיה מוכן להשתמש במדע האלמוות בצורה מוסרית. “אנחנו חיות מאוד משונות”, הוא אמר. “אנחנו כל כך חכמים ומתורבתים, אבל הלבבות שלנו נורא פרימיטיביים. אם הלבבות שלנו לא היו פרימיטיביים, לא היו מלחמות. אני חושש שאנחנו ניישם את המדע מהר מדי, כמו שעשינו עם פצצת האטום”.

נזכרתי במשהו שהוא אמר מוקדם יותר, כשצפינו בקליפ של שירו “הפלאנטה החיה - הקשר בין היער, הים ואזורי הכפר”. הוא תיאר את השיר כאודה ליופיו של הטבע. הקליפ צולם בידי שכנו בן ה–88, עובד בדימוס בחברת הגז של אוסאקה. מילותיו של קובוטה הולבשו על סדרת תמונות. בין השאר הופיע שם האנגצו, הקשת שלו מכוסה טחב ועצי אלון וברוש מזדקרים ממנו. הר ספיקו המשונן והר טקאנה המשתפל בעדינות; הצוקים של סנדאנבקי; החוף הפרטי של מעבדת סטו; מפל; נחל; אגם; היערות שלאורך הצוקים הסמוכים לעיר, עציהם כה צפופים ואפלים שנראה כי מאחוריהם מסתתרת רק חשכה.

“הטבע כל כך יפה”, אמר קובוטה, מחייך בעגמומיות. “אם בני האדם ייעלמו, כמה שלו הכל יהיה”.

 

נתנאל ריץ’ הוא סופר. ספרו השני,“Odds Against Tomorrow”, יתפרסם באפריל
תרגום: אסף רונאל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו