טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קריאה חדשה ביומנה של נערה

תגובות

אנה פרנק היא היוצרת והגיבורה של הספר הידוע ביותר על השואה בארץ ובעולם, ומן הסתם אחת הנשים המפורסמות מתקופה זו. היומן שכתבה במחבוא ברחוב פרינסחראכט 263 באמסטרדם בין יוני 1942 לאוגוסט 1944, עובד למחזה ולסרט, רחובות נקראו על שמה. בעברית ראה היומן אור לראשונה לפני שישים שנה, ב-1953, תחת הכותרת "יומנה של נערה". היה זה תרגום של הגרסה הראשונה, שפורסמה בהולנד כשש שנים קודם לכן בשם "הבית האחורי" (Het Achterhuis).

אנה פרנק נתפשה כשונה לא רק מגיבורות השואה שאחזו בנשק בגטו או ביער, אלא גם מנשים אחרות שהתנגדו ברוחן, ומנערים ונערות שכתבו אז יומנים. החברה המתגבשת בישראל אימצה אל חיקה את הנערה שמתה בברגן בלזן, והפכה אותה למקור לגאווה לאומית ואת סיפורה לציוני, כמעט בכוח. "יומנה של נערה" היה לרב-מכר. קטעים ממנו פורסמו ב"מעריב", הספר נשלח במתנה למנויי "דבר השבוע". במשאל של "מעריב לנוער" הגיע היומן למקום השני ברשימת בספרים הנקראים ביותר על ידי תלמידי התיכון.

ב-1957 העלה תיאטרון הבימה את "יומנה של אנה פרנק" - גרסה עברית בתרגומו של נסים אלוני למחזה שכתבו פרנסיס גודריץ' ואלברט הקט, ושהצליח מאוד בניו יורק. גם בישראל זה היה סיפור הצלחה.

עיתונאי "מעריב" שמואל שניצר, מתרגם היומן לעברית, כתב אז שדמותה המצטיירת ממנו היא "אמיצה וחזקה", אבל על הבמה היא "מפוחדת, היסטרית, חלשה", ובהתאמה הועצמו בדמות האב ב"קווי גבורה ולווית-עוז". שניצר לא אהב את זה, אבל הסביר שכנראה זה הכרחי בעיבוד סיפור למחזה מצליח. הוא צדק: התאמה לסטריאוטיפים מקובלים בחברה כנראה חיונית להצלחה מסחרית. שאיפות שלא תאמו את הנורמות הוצנעו, אף על פי שאלה ברורים מאוד: "אני רוצה להתקדם", כתבה אנה פרנק באפריל 1944, "לי דרוש משהו מלבד בעל וילדים".

באותה שנה סיפרה כיצד קילפה תרמילי אפונה: "אני כמעט מתה מטמטום. עם כל חוט שאני תולשת גוברת בי ההחלטה שלעולם, לעולם לא ארצה להיות רק עקרת בית!" אמנם הדברים שכתבה היו קשורים ליחסיה עם אמה, אך הם גם חושפים תודעה פמיניסטית של מתבגרת, שעמדה על זכותה לפעול מחוץ לגבולות המגדר - לא רק בבית, לא להסתפק רק בלידת ילדים, גידולם וחינוכם.

הפער בין דמותה האמיתית לדמות שניסו לשוות לה ניכר גם במאמץ להציגה כגיבורה ציונית: העיתונאים הדגישו את יהדותה, ואת העובדה שפעם אפילו קראו לה חנה, אף אל פי שהיא הצהירה ש"משאלתי הראשונה אחרי המלחמה היא להיות הולנדית!" ודיברה בביטול על חלומה של אחותה: "הייתי רוצה לנסוע לשנה לפאריס, ואחר כך לשנה ללונדון, כדי להשתלם בשפות וללמוד תולדות האמנות. השווי-נא זאת למרגוט - היא רוצה להיות מיילדת בארץ ישראל!".

בתמונה בהצגה בהבימה הדליקו המסתתרים נרות חנוכה במחבוא, אך על חג זה מיעטה לכתוב, אם בכלל. זה לא הפריע לעיתונאים להתרגש. אמנם ההתפעמות הכללית עוררה ביקורת, משמאל ומימין - שרה נשמית-שנר מבית לוחמי הגטאות חשבה שהישראלים יצאו מפרופורציה כשנהו אחרי סנסציה של הגויים, ד"ר ישראל אלדד (שייב) חשב שאין הצדקה שדווקא היא תשמש סמל לעם היהודי שהושמד - אך זו נותרה בשוליים.

היחיד שראה בסיפורה של אנה פרנק סיפור המלמד על מצוקה כלל-אנושית היה השבועון האופוזיציוני "העולם הזה", שקרא ללמוד ממנו לקח אוניברסלי: "גורלה של אנה פרנק לא היה רק גורל יהודי. הוא היה גורל אנושי. הנערה המעונה יכלה להיות גם בת בודפשט או אלג'יר. היא יכלה אפילו להיות מסתננת צעירה באחד מכפרי המשולש הישראלי. היא יכלה להיות כל אדם העומד בודד וחסר ישע מול איתני העולם הפוליטי האכזר. שום אמת אלוהית, לאומית או חברתית אינה יכולה להצדיק אף את קריאתה של ילדה מעונה אחת. אם אזרחי ישראל יחושו זאת... הרי שיתעלו לרמה מוסרית שתשמש בסיס איתן יותר לקיומה של המדינה בטווח הארוך, מאשר חישובי הנוחות הפוליטית של השעה החולפת".

ב-27 בינואר חל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. אמנם העיסוק הממלכתי בנושא בישראל שמור לכ"ז בניסן, אך גם ב-27 בינואר נוהגים כלי התקשורת לפרסם סיפורים על השואה. יום זה, המשוחרר מהצפירה ומנאום ראש הממשלה הקושר בין השואה למדיניות הביטחון של ישראל, הוא הזדמנות לעסוק בה בהקשר אוניברסלי, לרבות בזיקה לגילויים אחרים של רצח עם, שבהם ממעטת מערכת החינוך לעסוק, אם בכלל. עצם הדיון בהם יחדיו מזמן ויכוח בריא. יום השואה הבינלאומי הוא גם הזדמנות בעבור מנהלת בית הספר, מחנכת הכיתה והמדריכה בתנועת הנוער לבחון מחדש את הסיפורים הידועים על השואה. הנה הזדמנות לקרוא מחדש ביומנה של נערה, להביט באומץ במסר של גיבורתו, שלא התכוונה ללכת בתלם הנשי המסורתי, ולזכור שאמנם כן, היא היתה יהודייה, אך מעל לכל זהו סיפור על מצוקה כלל-אנושית.

ד"ר גבע מלמדת בחוג להיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים. ספרה, "אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות