סילביה פלאת - למי צילצל הפעמון - ספרות - הארץ

סילביה פלאת - למי צילצל הפעמון

ההשוואה למרילין מונרו, השאיפה להתפרנס מהכתיבה והמאבק בדיכוי הנשיות. שני ספרים חדשים על סילביה פלאת' מוכיחים כי השאלות הפוליטיות והפסיכולוגיות העולות מחייה ועבודתה עדיין רלוונטיות 50 שנה אחרי מותה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אדם קירש
ניו יורק טיימס

קשה להאמין: אם סילביה פלאת לא היתה מתאבדת – ב-1963, בגיל 30 – סביר להניח שעדיין היתה חיה היום. יריבתה, אדריאן ריץ', המבוגרת ממנה בשלוש שנים, מתה רק בשנה שעברה. אבל איך היתה פלאת מסוגלת לחיות עד גיל שיבה? התאבדותה אינה נראית כמו משהו שקרה במקרה. בשירה שלה היא מאלצת אותנו לראות במותה ייעוד ושיא: "עכשיו האישה מושלמת./ גופה המת/ עוטה חיוך של הישגים/ אשליית נחיצות יוונית", כתבה בשירה האחרון, "קצה", שישה ימים בלבד לפני מותה (מתוך “אריאל ושלוש נשים”, הקיבוץ המאוחד, תירגמה סבינה מסג).

בשיריה העניקה פלאת' לחייה את היכולת לשמש נושא לפרשנות, דבר שבדרך כלל נמצא רק באמנות. אין פלא אפוא שבמלאות 50 שנה להתאבדותה רצו קארל רוליסון ואנדרו וילסון להוסיף תרומה משלהם למדפי הספרים המלאים ממילא בביוגרפיות של פלאת, אף על פי שאיש מהם אינו משנה בצורה קיצונית את התמונה הידועה של חייה ומותה. כשמדובר בפלאת', ביוגרפיה היא מעין ביקורת, ולהיפך.

סילביה פלאתצילום: אי-פי

אך וילסון ורוליסון נוקטים גישות שונות לסיפורה של פלאת. רוליסון, כפי שמרמזת כותרת ספרו, "איזיס אמריקאית – חייה ואמנותה של סילביה פלאת" , נכנע לחלוטין לתהליך המיתולוגיזציה שפלאת עצמה החלה בו. אם נדמה שאיזיס, האלה המצרית העתיקה, היא מושא התייחסות מרוחק מדי, הרי הוא פותח את הספר באגדה אחרת, מוכרת יותר: "סילביה פלאת היא מרילין מונרו של הספרות המודרנית". בתור טענה ביוגרפית זה כמובן מגוחך: מונרו חיה חיים של כוכבת קולנוע עשירה ומפורסמת, ואילו פלאת התפרנסה בדוחק מכתיבה ומהוראה, ולא זכתה בפרסום כלשהו אלא כמה שנים לאחר מותה.

אך בתור אמירה על סוג התפקיד ששתי הדמויות ממלאות בתרבות שלנו, אולי יש צדק כלשהו בהשוואה. לא במקרה שתיהן, פלאת ומונרו, חיו ומתו ממש לפני עליית הפמיניזם בשנות ה-60. שתיהן היו קורבנות מציאותיים של הפטריארכיה, ושתיהן נעשו לסמלים חשובים בסוגיה איך נשים יכולות ולא יכולות לחיות ולהגיע להישגים.

מאכזב אפוא שרוליסון אינו מנצל את ההשוואה עד תומה. כמי שחיבר ספר על חייה של מונרו, הוא היה יכול להצביע על כמה צירופי מקרים – מונרו נישאה לארתור מילר באותו חודש שפלאת נישאה למשורר האנגלי טד יוז; פלאת חלמה פעם על מונרו – אבל נדמה שהצירופים האלה שרירותיים. "איזיס אמריקאית" מגולל ברובו את סיפור החיים שכבר מוכר לנו מביוגרפיות קודמות. אנחנו עוקבים אחר פלאת מילדותה במסצ'וסטס – אמה גידלה אותה לבדה לאחר מות אביה – ולומדים על ההצלחה המקצועית שנחלה במכללת סמית; שומעים על ניסיון ההתאבדות הראשון שלה ב-1953; על המלגה שזכתה בה ללימודים בקיימברידג', ובעקבות זאת על נישואיה ליוז ופרידתה ממנו; על פרץ הכתיבה האחרון שלה, שהניב את יצירות המופת של "אריאל"; ולבסוף על ניסיון ההתאבדות הנוסף שלה, שהצליח, בדירתה בלונדון, בעזרת גז.

הדיווח של רוליסון תמציתי, קצבי ומהימן, אבל רק לעתים נדירות הוא מפתיע או מגלה אמפתיה, ואין לו דבר כמעט לומר על יצירתה של פלאת. זה חבל, מאחר שאחד החלקים המרתקים ב"איזיס אמריקאית" הוא הרמיזה של רוליסון שפלאת היתה מבחינה מסוימת משוררת שמתאימה לעידן תקשורת ההמונים ותרבות הפופ. "עבור פלאת", הוא כותב, "הקהל היה צריך להיות עד לספקטקל של מה זה אומר להיות סילביה פלאת".

כאן הוא נוגע בדבר שהוא ללא ספק המוזר ביותר בפלאת בתור סופרת, בייחוד בתור סופרת צעירה בדור שלה: האדישות הגלויה שלה להבחנות הרגילות בין גבוה לנמוך. אביה של פלאת היה מהגר גרמני, והיא ניחנה בדחף הישגי המאפיין את בני הדור הראשון באמריקה. אבל היא הרבתה להגדיר הישגים במונחים מקובלים מאוד. היא מכרה סיפורים ושירים למגזינים כגון "Seventeen" ו"Mademoiselle" ובד בבד השיגה ציונים גבוהים בבית הספר ויצאה עם הבחורים הנחשקים ביותר בייל. המורה הרוחנית הראשונה של אליזבת בישופ היתה מריאן מור; פלאת בחרה את אוליב היגינס פראוטי, מחברת רבי מכר כגון "סטלה דלאס" ו"Now, Voyager".

אבל נדמה שאין צירוף מקרים בעובדה שמיד אחרי ניצחונה הגדול ביותר של פלאת בממלכה הספרותית-החברתית של נשיות קונבנציונלית – זכייה בתחרות ארצית שהפרס בה היה התלמדות קיץ ב"Mademoiselle" – היא ניסתה לראשונה להתאבד. כל מי שקרא את "פעמון הזכוכית", המבוסס במידה רבה על קורותיה באותו קיץ של 1953, לא ישכח את הסצינה שבה אסתר גרינווד, האלטר אגו של פלאת, מתבקשת להצטלם כשבידה ורד נייר: "תראי לנו כמה כתיבת שיר משמחת אותך", מנסה הצלם לשדל אותה. אפשר לראות בשארית חייה ויצירתה של פלאת תשובה לאותה רמיזה נואלת וסקסיסטית במובלע: "אני עושה את זה שמרגישים ת'גיהינום/ אני עושה את זה שזו אמת פתאום" (מתוך “אריאל ושלוש נשים”), כתבה ב"ליידי לזרוס".

קמה מן האפר

ביוגרפיות על פלאת נוטות מטבע הדברים להתמקד בשש-שבע השנים האחרונות בחייה הקצרים. זו היתה התקופה של שיריה הדגולים, ושל נישואיה ליוז, שהתמוטטו בהאשמות מרות שממשיכות להדהד לאורך השנים. אבל ב"Mad Girl's Love Song – Sylvia Plath and Life Before Ted" (שיר אהבה של נערה מטורפת – סילביה פלאת והחיים לפני טד), משכנע אנדרו וילסון בטענתו שנוכל ללמוד רבות על פלאת ועל הלחצים שעיצבו אותה אם נקדיש תשומת לב ל"חייה שלפני טד" – שנות התיכון והקולג'.

טד יוזצילום: Rob Lycett

וילסון ריאיין כמה מידידיה של פלאת וחבריה ללימודים, ובדק את הארכיון האובססיבי שהקימה אמה של פלאת, אורליה, וכך הצליח לבחון את הפרק הזה בחייה של פלאת בחדות גדולה מבעבר. הגישה הזאת סובלת מכמה חסרונות – הספר מסתיים ב-1956, ולכן אינו יכול להיות הביוגרפיה היחידה שקוראים על פלאת, ומלבד זאת וילסון כולל בו כמה פרטים לא רלוונטיים שהעלה במחקרו (למשל הוא מפרט כל מתנה שהיא קיבלה בחג המולד 1943: "שוקולד, ספר דקדוק בספרדית, כפפות, זוג מחליקיים, שני סרטים לשיער" ועוד).

אבל הספר מספק גם כמה תובנות חשובות. וילסון, עיתונאי, מדגיש את התפקיד המכריע של כסף ומעמד בחייה של פלאת: כבת לאם יחידנית, היא חשבה על כל פרוטה והדבר הביא לכך שהיתה מבודדת במכללת סמית העשירה. ההכרח להתפרנס גם השפיע על גישתה לכתיבה, שמבחינת פלאת היתה מוכרחה להיות מקצוע ולא רק ייעוד, והדבר מסביר למה רצתה לכתוב סיפורים שתוכל למכור בקלות למגזינים.

יתרה מזו, וילסון מגולל את מסכת הקשרים המוקדמים של פלאת עם נערים וגברים, ומאפשר בכך לקוראים מעידן אחר לגמרי להבין את משטר הדיכוי והצביעות שבתוכו התייסרה. פלאת ניחנה בתיאבון מיני חזק שהיא הרגישה מחויבת להתכחש לו ולהסתיר אותו בשם הנשיות הראויה, אף על פי שיצאה פעמים רבות עם גברים תוקפניים שגם פגעו בה לא פעם. דמות המלאך ההורס שפלאת מציירת בעבודתה המאוחרת – "עם שערי האדום אני קמה מן האפר/ וכמו אוויר אני טורפת גבר אחר גבר" (מתוך “אריאל ושלוש נשים”) – היה הניצחון הסופי שלה על הסתירות הבלתי נסבלות האלה. וילסון מזכיר לנו למה הפמיניזם הוא ההקשר ההכרחי להבנת יצירתה והתקבלותה של פלאת, כשם שהרומנטיציזם הוא ההקשר ההכרחי להבנת ביירון. הקסם המתמשך שלה כנושא לביוגרפיות מרמז שהשאלות הפוליטיות והפסיכולוגיות העולות מחייה ועבודתה הן כאלה שאנחנו עדיין מרגישים מחויבים לשאול.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ