בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קישקע לנצח: על "קפה בתיה" המחודש

צמרת המדינה שבדרך סעדה שם, אלכסנדרר פן הביא את שלונסקי, אלתרמן וגולדברג, ובאו גם השחקנים והאמנים. אחרי 65 שנה עובר “קפה בתיה” ממשכנו ההיסטורי ברחוב דיזנגוף בתל אביב, שייהרס, ורק בתיה יום טוב, המייסדת בת ה-94, מסבירה למה אינה מעוניינת לשבת במקום החדש

44תגובות

שישים וחמש שנה פעל “קפה בתיה” ממקומו, בבניין דו-קומתי בהצטלבות הרחובות דיזנגוף וארלוזורוב בתל אביב, עסק ותיק יותר מהמדינה, שקורותיו קשורים בעבותות לתולדותיה. הבניין הצנוע שבו פעל ייהרס בקרוב, ועל חורבותיו יקים בשנים הקרובות היזם סמי טיטו מלון בוטיק בשם “Jacob Samuel”, ובו 22 חדרים מפנקים. בשל כך המסעדה נאלצה להתפנות ולעבור למיקום חדש. המיקום הנבחר - רחוב החשמונאים 95, אזור רווי במסעדות, מאפיות ובתי קפה שגם "עכבר העיר" מתקשה לעקוב אחר האקשן בו, מי פתח, מה הקונספט החדשני, ומדוע סגר. בצמוד לקפה בתיה החדש נפתחה לאחרונה המסעדה האיטלקית "ביג מאמא", בקרבת הסינמטק ייפתח סניף גדול של "דבוש", וגם הטרנד המקסיקני התמקם במתחם עם היכל הבוריטו של "דונקי".

במטבח החדש של קפה בתיה יש נוכחות גברית דומיננטית בין הסירים, של הטבחים שהגיעו לישראל מקצוות תבל, ובראשם הרצל שמי בן ה-42. שמי מבשל אצל בתיה מאז היה בן 17, ולמד ממנה את רזי הבישול הפולני. זו מסעדה משפחתית: בתה של בתיה, מירי חכם, היא בעלת המסעדה והמנהלת שלה. בנותיה לירן ומיכל עובדות אף הן במקום. בתקופת ההרצה מנסים להתרגל לציוד החדש ולקהל לקוחות שמגיע לראשונה למסעדה בעקבות הבטחה של עסקית ב-50 שקל. בביקורי שם ביום ראשון בצהריים, מרבית המנות בתפריט לא היו זמינות וכך נמנעו ממני הקישקע של בתיה, והוורניקעס. מצאתי את מבוקשי במנה גדולה וחמה של כרוב ממולא, רצועת דג מלוח מבריק, סלט מלפפונים רענן, וחמיצת סלק בשמנת.

במקום ישבו באותה שעה שני עיתונאי אוכל מאתר גדול, לארוחה דשנה של מרק ירקות, כבד קצוץ, גפילטע-פיש, גיווץ', ולחם אחיד. הם השוו את הממצאים לטעם הישן של קפה בתיה, ולמסעדות יהודיות אחרות שעדיין בעניינים. ישבנו ושוחחנו בכובד ראש על תעשיית האוכל והיין המשתנה והמתפתחת, ולסיום חלקנו מנת קוגל.

אייל טואג

"אנחנו לא צריכים שיכתבו עלינו בעיתונים, כתבו עלינו מספיק," הצהירה חכם עם עזיבתם. ואכן קלסרי העיתונות של המסעדה מתפקעים מביקורות פתע של מבקרי המסעדות החלוציים – מאו"ל, לוקולוס - לצד דיווחים מבדיקות בקטריולוגיות בחמין שהיו פופולריות בסוף שנות ה-90, קטעים מתוך ספרים אוטוביוגרפיים של יושבי המקום, כמו גם ראיונות עם האשה והאגדה, ומתכונים לחגים שפורסמו בעיתונות. האמנית ליקה רמתי עובדת בימים אלה על הרכבת פוטוקולאז' מהתמונות המצהיבות, משטרות לירה, ממכתבים שנשמרו, מתפריטים ישנים ומקטעי העיתונות - שיודפסו על טפטים שיעטרו את קירות המסעדה הלבנים.

לא מבקרת רופאים

בצד השני של העיר, בדירתה ברחוב ארלוזורוב, יושבת בתיה בת ה-94, שמחה מכך שאורחים הגיעו לבקרה. היא משוויצה: "רוצה לדעת בת כמה אני? נולדתי ב-כ' בתמוז 1918. כלומר, אני כבר לא בת 18."

איך את מרגישה?

בתיה: "אני קודם כל מרגישה את הגיל. אבל אני חושבת שיש רבים בגילי שהיו מאחלים לעצמם להיות במצבי. אני די בסדר, לא מבקרת רופאים ולא מתפנקת על כל דבר. אני גאה בזה שכל מה שאת רואה פה איש לא נתן לנו, הכל עשינו בעשר אצבעות, אני ובעלי המנוח".

אייל טואג

ביקרתי אותה בביתה לפני שנה וחצי, במסגרת כתבת חג שסקרה את המסעדות הוותיקות בישראל. אז היא לקחה אותי לסיבוב בין החדרים, הראתה לי תמונות שצילמה בפולין במסגרת טיול שורשים ופסלים שקיבלה במתנה מהאמנים שנהגו לשבת במסעדה, הציגה תמונות של בית נעוריה בקלצק, ושל משפחתה שנספתה בשואה. בתה מספרת שמאז שפרשה לפני עשור מניהול המסעדה, בריאותה החלה להידרדר. עד גיל 85 שלטה בסירים והכל עבר דרכה. כיום היא הולכת ומצטמקת מחוסר תזוזה, אך חשיבתה צלולה כמו מרק עוף צח. בשנה האחרונה הידרדרה שמיעתה, הוחלפה לה המטפלת, והיא ממעטת לקום מהספה או לצאת מביתה. השיחה בינינו התנהלה בצעקות אטיות של שאלותי, ובתשובות שקטות ושקולות של בתיה.

לא משנה כמה פעמים סיפור חייה פורסם, וכמה פשוט להגיע אליו בחיפוש גוגל, הוא עדיין מרשים, משובץ בניימדרופינג מספרי תולדות עם ישראל, מתחיל במרור ומסתיים בצימעס.

"שמי בתיה יום טוב לבית גלפנד. ההורים של אבי הגיעו לארץ, אז פלשתינה, ב-1911, אך אבי נשאר בפולין מסיבות משפחתיות. בזמן התורכים משפחתו סבלה מאוד. בזמן האנגלים גבולות הארץ היו סגורים, אפשר היה להגיע רק עם סרטיפיקט שניתן למספר מוגבל של אנשים או לצעירים בגיל מתחת ל-18 על פי דרישה משפחתית. וכך הגעתי לארץ בינואר 1936. לא היה פה כלום! היה חם הרבה יותר מבמקום שאני הגעתי ממנו, מזרח פולין. גרתי ברחוב שבזי עם משפחתה של סבתי. בעלה של דודתי היה רופא שיניים ביפו. אני הייתי אמורה להשלים את הבגרות וללמוד מתמטיקה באוניברסיטה בירושלים. ואז באפריל 1936 החלו מאורעות תרצ"ו במהלכן שרפו את הקליניקה של דודי על כל התכולה והוא נשאר בחוסר כל, ולא היה מי שיעזור לי.

“יצאתי לעבוד בכדי לקיים את עצמי, עבדתי בתחילה במשק בית, כמו כולם, אחרי זה עבדתי ב'קפה לאה' ובערב למדתי הנהלת חשבונות בפיטמן. כך ב-1941 הכרתי את בעלי לעתיד אריה יום טוב ז"ל. הוא נהג לעבוד בנמל ובגלל המלחמה נותר מחוסר עבודה. לאחר שהתחתנו, החלטנו לחפש מקום קטן בכדי לפתוח מסעדה קטנה שנוכל ולהתפרנס. כך הגענו לדיזנגוף 206 פינת ארלוזורוב, למקום שהוחזק בידי זוג מבוגרים, שמכרו בו נקניקיות ומשקאות ולא יכלו עוד. שילמנו להם דמי מפתח בסך 100 לירות לקחנו את המזנון ופתחנו מסעדה ב-16 באוגוסט 1941.

“עבדנו עם מקרר קרח ופתיליות, בלי גז או פריג'ידר, התחלנו מאפס, פשוט כך. לא היה לי מי שיעזור לי. היטלר דאג לזה שההורים שלי לא יספיקו להגיע. היה לנו Next To Nothing . עבדנו שם, גרנו שם - אם זה נקרא לגור - בצריף עם גג שדלף לנו על המיטה, במה שהיה הכנה לחדר מדרגות. בכל בוקר בעלי היה רוכב על אופניים לשוק הכרמל להביא קצת ירקות ועצמות. מזה הכנתי מרק. זו היתה תקופה מאוד קשה, לאף אחד לא היה דבר, וגם לנו לא היה דבר. ובכל זאת יצאו מהמקום הקטן הזה המאכלים הנהדרים של אמא, אשר לאותם ותיקים שנשארו מזכירים את הבית עד היום. בזורוב לא היה אז כביש, ובפינה היה עץ אלה עתיק שכיסה חצי רחוב. עיקר הקונים היו חברי דן ("המעביר") כי פה היה המוסך. בסוף החודש אפילו שכר דירה של שש לירות לא הצלחנו לשלם.

אייל טואג

"לימים הגיעה אלינו אשה צעירה, שמה היה חנה לבית פלפל מצפת, היא היתה אלמנתו של זוסיה שחורי שנהרג כשהוביל נשק. היא עבדה ב'ועד הפועל', והביאה למקום את כל צמרת ההגנה ואת צמרת המדינה שבדרך: יעקב דורי, יגאל אלון, יצחק שדה, ישראל גלילי, יגאל ידין, אושרק'ה פלד, משה דיין, חיים לסקוב, אליהו בן חור, איסר הראל, ישראל בר, ישראל בן אליהו, נחמיה ארגוב, שמעון אבידן, וגם גאולה כהן.

"היינו משפחה אחת גדולה. אליהו בן חור נהג לומר: 'כאן נפגשות כל המחתרות, לא מדברים פוליטיקה ולא רבים’. אנשים השאירו במסעדה פתקאות ואנחנו העברנו את המסרים שלהם. לא פעם שמרנו פה במשך היום על נשק. כל פעם היו פה מלחמות ואחד שאל אצל השני אם כולם חזרו, אם אף אחד לא חסר. הלקוחות נהגו לרשום בספר, ושילמו בסוף החודש כשקיבלו כסף מהסוכנות". בתיה שומרת את ספר החשבונות ומחכה עדיין ללירות שחייבים לה. "גם פעולת ליל הגשרים יצאה מפה, את כוס החלב האחרונה שתה אצלי יחיעם ויץ, היחידי שמצאו את גופתו אחרי הפעולה הזאת", היא כתבה בזיכרונותיה.

ארבעה דורות דיין

ב-1948, עברה המסעדה למבנה ממול, דיזנגוף 197. “הבעל־בית מעבר לכביש הציע לנו לקחת את שלוש החנויות שהיו שם, והאנשים שהאכלנו עברו אתנו. עם קום המדינה, הרגשתי גאווה על כך שאנחנו יהודים ותהיה לנו מדינה משלנו. בפריצה ליפו, יצאו מכאן הבחורים מלווים ברופאים. בזמן המצור על ירושלים יצאו מכאן החבר'ה שהרבה מהם לא חזרו, כמו יהושע גלוברמן ז"ל, שאת הטנדר שלו רואים בדרך לירושלים. לו לנרט, הטייס הראשון שהפציץ את מצרים השאיר לי הקדשה עם הכתבה שהיתה בעיתון על הפעולה הזאת.

“גם סופרים ואמנים הגיעו לכאן: אלכסנדר פן, שגר קרוב והביא אלינו את שלונסקי, אלתרמן, אמיר גלבוע, יעקב אורלנד, לאה גולדברג, ואנשי תיאטרון ואמנות ותקשורת כמו אהרן מסקין, רפאל קלצ'קין, חנה רובינא, דבורה ברטונוב, רחל מרקוס, אברהם חלפי, יעקב כנעני לונדון, פנינה זלצמן, גרטרוד קראוס, מיה ארבטובה, נעמי אלסקובסקי וגם בומבה צור, אהר'לה ברנע, יאיר הורוביץ, שלום קיטל, גדעון סמט, גבי גזית, שמרית אור, אורי זוהר, דן בן אמוץ, וחיים חפר. השחקן ברטונוב פעם אמר לי, 'גברת בתיה, אנחנו קולגים!', ואני התפלאתי, איך זה? ואז הוא אמר לי: 'את עושה את העבודה שלך באמנות'”.

אייל טואג

בחגיגות ה-60 למסעדה לפני 11 שנה, נאמה בתיה: "אנשים שואלים אותי, איך זה שמסעדות נפתחות ונסגרות ובתיה תמיד נשארת? והתשובה שלי היא זאת. אמא שלי אמרה לי לפני שעזבתי את הבית ואני בת 17 וחצי – במה שלא תעבדי, עשי זאת ביושר, במסירות ועם כל הלב. מאוד חשוב לכבד כל אחד, גם את זה שבא ורק לוקח משהו קטן כי אין לו כסף. אני אסירת תודה לדור ההמשך שמשמר ומשפר כל הזמן. כמובן שהתנאים היום שונים וגם התבלינים לא היו אז".

כיום היא מוסיפה:"אני כל הזמן אומרת לילדות: דבר אחד אני משאירה אחרי. לא הון – אלא שם טוב. טוב שם טוב משמן טוב".

לא היית רוצה שבתך תהיה רופאה או שופטת?

בתיה: "פעם כולן היו אומרות 'שהבן שלי יהיה רק רופא'. היום הרופאים לא מרוויחים כל כך, זאת האמת".

מירי, אמא שלך פרשה לפני עשור. הגיעה הזדמנות לסגור. למה אחרי כל כך הרבה שנים לא לקחת את כספי הפיצויים על פינוי המסעדה ופנית לעסקים חדשים, חיים חדשים? למה פתחת את המקום מחדש?

מירי: "זה הייעוד שלי. להמשיך את השם. נשבעתי לעצמי להמשיך עם זה. לא עלה בדעתי לרגע לפרוש. יש לי חלומות לגבי המסעדה. אולי להתרחב. גם הבנות שלי רוצות להמשיך. מיכל למדה רפואה סינית, לירן למדה עיצוב בשנקר, אבל הן כל הזמן עבדו אתי".

בתיה, יכולה להיות תל-אביב בלי קפה בתיה?

דודו בכר

בתיה: "אין בתל אביב מישהו שלא מכיר את קפה בתיה. זאת שאלה מאוד היפותטית".

לא חשבת על זה לרגע? לסגור את המסעדה?

בתיה: "לא, לא חשבתי, הרי זה מקור פרנסה, וכל אלה שבאו כולם היו חברים. רות דיין אמרה כשהיא הגיעה עם הנכדה שלה – ארבעה דורות משפחת דיין אוכלים אצל בתיה. אני גאה בכך שיש המשך וזה נשאר במשפחה. שאר החיים היו לא כל כך קלים".

בתיה קיבלה עדכון מבתה כשהמסעדה נסגרה וכשהיא נפתחה מחדש, אבל היא עדיין לא ביקרה בחשמונאים. היא כנראה תפציע בפתיחה החגיגית של המסעדה שתתקיים בזמן הקרוב. "רק לחצי שעה. היא נורא תתרגש", דואגת מירי.

בתיה, את מתגעגעת למסעדה?

בתיה: "אני בהחלט מתגעגעת למסעדה, אני מתגעגעת בעיקר לאנשים. אז היו אנשים אחרים, זו היתה תקופה אחרת, ממש כך. כמו תינוק, הנה הוא ילד והנה הוא בן אדם. במסעדה יש את אותו האוכל שאמא בישלה לי. כבד קצוץ, גפילטע פיש, ראש קרפיון, מרק עוף".

את אוהבת לאכול קבב, בתיה? שווארמה? טחינה? חומוס?

אייל טואג

"מאוד אוהבת. אבל זה לא בתפריט מפני שקבב נחשב לאוכל מזרחי, והמסעדה היא ממש מסעדה יהודית שאופייני בה רגל קרושה, סלט ביצים". מאוחר יותר, בדפדוף בין תפריטים ישנים, אני מגלה שבשנות ה-80 כשהדרישה לכך היתה בשיא, אכן הוגשו מנות טחינה וקבב במסעדה.

בתיה, את רוצה ללכת למסעדה החדשה?

"אין לי שום עניין לשבת במסעדה. זה לא בשבילי".

מירי מתפרצת: " אמא, לא היית רוצה לראות את המקום החדש שפתחתי עם הרצל ועם הבנות?"

"באמת אני רוצה אבל אין לי כוח ללכת למסעדה, זה כאילו לא בשבילי פשוט לשבת שם. הם יגישו לי תה, ויגישו לי לא משנה מה". מירי מסבירה שקשה לבתיה לתת לאנשים לעבוד בשבילה, לשרת אותה.

בתיה, את בעצם מוכנה לחזור למסעדה רק אם תחזרי לבשל בה?

אייל טואג

"אני לא יכולה לרצות אפילו מפני שאין לי כוח. במסעדה עשיתי הכל בעצמי מ-א עד ת', מלרחוץ את המקום עד לכבס את המגבות, הכל כולל הכל. היום אני לא יכולה לעשות שום דבר. אבל אסור לי להתלונן, הנה אני מדברת אלייך, ומה שאני עונה לך הוא לפחות לעניין".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו