זעקת המזרחי ביצירתו של פנחס כהן גן - עוצם עין אחת - הארץ

זעקת המזרחי ביצירתו של פנחס כהן גן

התערוכה של פנחס כהן גן, מהאמנים יוצאי הדופן של האמנות המקומית, עונה על הציפיות מנקודת מבטו של צופה. אך האם היא גאלה את כהן גן מ”גלותו”?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עוזי צור

‘’אנצור דמעתי/ עם/ בוא גאולתי’’ – פנחס כהן גן, עבודות 2012-1970, אוצרת: גליה בר אור, מוזיאון תל־אביב לאמנות

האם האמן נוצר את דמעתו עם בוא גאולתו - בדמות התערוכה הרטרוספקטיבית המוזיאלית של יצירת חייו, שתעשה עמה צדק ועם מיקומו בהיסטוריה. כמה ציפיות, כמה תקוות, נתלות באותה תערוכה נכספת, מובטחת, כמה מכשולים נערמו בדרכה ממחלתו האפשרית של האוצר המיועד ועד לגירעון תקציבי. ושהיא מתממשת בסופו של דבר – האם היא עונה לציפיות וממלאת את נפשו המותשת של האמן המייחל באושר כלשהו. תפקידינו כצופים, כמבקרים, הוא להתמסר ולהשתכשך בחד־פעמיות הרגעית של ה”נס” הזה, המתרחש לרוב רק פעם או פעמיים בחייו של אמן ישראלי.

אין ספק שהתערוכה ליצירתו של פנחס כהן גן, מהאמנים האלמנטריים ויוצאי הדופן של האמנות המקומית ומעבר לה, מנקודת מבטו של צופה, של מבקר (שהיה בה ארבעה פעמים), עונה על רוב הציפיות והתקוות. אך האם היא גאלה את כהן גן מ”גלותו”? היא מוצגת באחד החללים היותר מוצלחים של בניין המוזיאון - האוצרת גליה בר אור הצליחה להרכיב גוף עבודות שנבחר באופן נכון ונבון מתוך עשייתו העצומה של כהן גן, חתך־עומק שהוא מייצג ומסקרן, שמינונו ואופן הצבתו אינם כבדים או עמוסים מדי. היצירות מוצגות לפי פרקים או חטיבות יצירה שאינן נוקשות מדי אך מסייעות למבקר לחדור ולהבין את פרדס היצירה הכהן גנית. וכהתרחשות משנה לעלילה העיקרית, מוצגים בשולחנות ובוויטרינה מעץ בהיר שתוכם שחור, מתווים ועדויות מהפעילות החוץ גלריסטית, התיאורטית והאחרת של האמן.

פנחס כהן גן, ואלה שמות, תוניס, תוניסיה, 1992. צילום: עוזי צורצילום: עוזי צור

מעל לכל, כהן גן הוא אחד האמנים הכי חשופים והכי סייסמוגרפיים שאני מכיר, ועם זאת הוא אחד האמנים האינטלקטואליים והרב-תרבותיים ביותר באמנות הישראלית. יצירתו דומה לאנטומיית הגוף והנשמה שקולפו מכל מעטפות ההגנה ונשארו חשופות ומגולות לחלוטין. אולי כצורת התגוננות ואולי כצורת המחשה למצבו הקיומי כאדם וכאמן, ברא כהן גן את אותו אדם קטן, אותו כלאדם ברוח ג’קומטי, המתפקד כהמשכו, ככפילו, כשליחו, של האני הרדוף, המגומד, המקופח, בעולם הממשי שמחוץ לו. דמות זו היתה לסימן היכר המופיע שוב ושוב לאורך השנים בעבודותיו.

ביצירתו של כהן גן גם עולה שוב ושוב שוועתו של המזרחי, הצפון־אפריקאי, המצליח לא מצליח לחדור אל זרם העשייה המרכזי, הקאנוני, המערבי, האשכנזי – והנקרע בקרבו בין המסורת, הדתיות היהודית הצפון אפריקאית לבין אותה פסבדו-חילוניות אשכנזית והוא עושה זאת בין היתר בכך שהוא מוכיח שוב ושוב את בקיאותו והבנתו בתרבות המערב, יותר מכל אשכנזי אירופאי.

יש להתחיל מהאטום הבסיסי ביותר שבתערוכה; שנזיריותו השלדית אולי אוצרת את התורה כולה – ‘’לא תרצח, לזכר אמיל גרינצוויג’’ – על מרחב גולמי של גליון נייר מצהיב, לא תקני, רשומה אותה דמות כהן־גנית בשחור, שלא ברור אם היא שרועה על הארץ או נשמטת בריק; צונחת אל האין; מתגוננת מהחבטה הצפויה. גופה הגפרורי המתקפל סביב עצמו מושחר באזור הבטן, והוא כמין בובה חבוטה ומוכה שהשתחררה מחוטיה אך בו בזמן החיים נוטשים אותה. ובקרקעית הודבקה רצועת נייר נוספת, מעין טלאי שעליו מודפס ‘’לא תרצח’’ באות של תנ’’ך.

מכאן יש לעבור הישר אל העבודות הכמו-מונומנטליות שלו, השמות ללעג את האנדרטאות כולן. ‘’דיוקן עצמי: היסטוריה של אמנות’’ 87’ הוא עבודת קיר המורכבת מעשרות בדי-ציור בגדלים שונים שנערמו על מלבן הבסיס בתוהו ובוהו מפוסל המתרומם וקורס בו בזמן. כל בד נצבע בצבע אחר ועל הכל הועבר פס שחור, גס ומחוספס העובר מקנבס לקנבס ובו בזמן חוזר ונטמע אל האפלה שבבסיס העבודה; ממנה מתחיל הכל ובה גם נגמר. זוהי אנדרטה למות הציור כציור ואולי לאמנות בכלל. זו עבודה מושגית שהיא הרבה מעבר למושגי המקובל. אצור בה המתח שבין הציור לפיסול; שבו הם מדמים זה את זה. היא מספרת את הייאוש ושארית התקווה שבהם. יש להתבונן בה גם מהצד לבחון את המבנה הפנימי ולראות איך היא נראית מהפרופיל.

צילום: טלי שני

‘’מעגל פיגורטיבי מתוכנת’’, 81’ היא עבודה הנפרשת לכל גובה קיר הכניסה. בד משי כתמתם, שעל כל אחד מריבועיו נרשם דימוי בטוש שחור: איור שחון של מילון הדימויים הכהן גני שיש בהם איזו לאקוניות דידקטית של הוראות הפעלה אלימות. קווי המתאר עוברים מנקודה לנקודה עד שמתקבל הדימוי כבחוברת משחקים של ילדים גדולים, רציניים עד מוות, שבחלק מהנקודות הטוש התעכב יותר מבאחרות והקו נהפך לדימום פנימי. שלוש היצירות הללו מייצגות אבות־טיפוס מתוך העולם של כהן גן.

ב‘’ואלה שמות’’, 39 רישומים מתוך מאה שנוצרו ב-92’ לביינאלה באיסטנבול, הקים האמן יד לקהילות שחרבו בשואה, עם ציון שמן ומספר הנרצחים בתחתית כל רישום. מרגשים במיוחד הם הרישומים לקהילות לוב ותוניסיה, שם הים התיכון שבין אירופה לאפריקה נראה כפצע מוגלתי. מניין הקהילות מאפשר לכהן גן לנסות ולסגור את הפער שבין צפון לדרום בדרכו וקולו שלו. ‘’ג’רבה 4100’’ והראש נהפך לגולגולת לרגלי עץ פרי שענפיו נגדמו ופריו השחור תלוי כלשון מאזניים לגולגולת. ב‘’תוניס 30000’’, הדמות הכהן גנית מגוננת על לבה מפני הטלאי הצהוב שהיה לשחור ממאיר ואחד מחודיו משפד את האדם מגבו הכפוף.

המעורבות של כהן גן כאדם ואמן עוברת מהשואה ועד למחאה על מלחמת לבנון באחת הסדרות המופתיות שבתערוכה, ‘’מלחמת לבנון 1982’’ – מין קולאז’ רישומי המורכב מרבדים שונים של אפלה. צלליות מיניאטוריות שצוירו בעט שחור מתארות בני אדם בודדים, אב הנושא את בנו, משפחות, כפר אירופי על צריח כנסייתו, מכונית, מטוסי קרב זעירים כחרקים, מסוק, אסם עתיק... בחיק נופים אפוקליפטים סעורים, הרשומים במכחול רוגש וסמיך, הבולעים את הדגימות האנושיות על קניינן בעולם הזה, ומפציץ נפילי חג מעל ומאיים. בעבודה זו טמון אולי גרעין לסרט ’’ואלס עם באשיר’’.

מה נשאר מתערוכה שכזאת, מלבד הזיכרון ההולך ודועך של אלה שביקרו בה? נשאר הקטלוג המשובח שעיצב מיכאל גורדון המשמר בהחלט את רוח התערוכה ואף מרחיב את גבולותיה אל יתר יצירתו של כהן גן. סביב התערוכה הופק גם ‘’ספר הפעילויות, המושגים והאוביקטים 2000-1970’’, ספר מקיף ומרשים שגם אותו עיצב גורדון – שהוא מעין מורה-נבוכים ל”שפת אמנות חדשה’’ של האמן, המחלק את יצירתו לשבע חטיבות כרונולוגיות ועוד אחת נמשכת של כתיבת ספרים.

אגע רק בפעולה אחת מתוך ‘’פעילויות 1975-1970’’: ‘’המיתולוגיה של האדמה: פעולה בשדה הגזר של קיבוץ נירים’’. בעזרתו של דב הלר, האמן קבר את עצמו באדמה בעומק 60 ס’’מ. הקבר מכוסה בלוח פרספקס שקוף המאפשר לנו לראות את פלג גופו העליון העירום של האמן, את עיניו העצומות כיפיפייה הנמה הממתינה לנשיקה בארון השקוף, והוא מוקף גזרים זכריים שנחשפו לאור היום בתהליך גדילתם.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ