“אמנון ותמר” - מהשפה פנימה - הארץ
גלגולה של מילה

“אמנון ותמר”

כיצד הפך מעשה מכוער מהתנ”ך לשמו של פרח יפה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אילון גלעד

אמנון ותמר (Viola tricolor) הוא צמח נוי מהפופולריים והיפים בגינות ישראל. לכן אולי זה מפתיע שהוא מקבל את שמו מאחד הסיפורים המכוערים ביותר בתנ”ך. בספר שמואל ב’ פרק י”ג מתואר סיפורם של אמנון ותמר, אחים למחצה, בנו ובתו של דוד המלך. על פי המסופר בפרק, “לְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר, וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד”. בעצת חברו הוא עושה עצמו חולה ומבקש מדוד שישלח את תמר לסעוד אותו במיטת חוליו. תמר מכינה לו לביבות ומגישה לו אותן בחדרו. “וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ: בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי”.

“אַל אָחִי, אַל תְּעַנֵּנִי, כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל, אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת”, מתחננת אליו תמר ומוסיפה “דַּבֶּר־נָא אֶל־הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ”. אך אמנון אינו שומע בקולה. “וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה, וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ”. כשמסיים אמנון לאנוס את אחותו למחצה, הוא מסלק אותה (“קומי לכי”) ומצווה על משרתו, “שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה, וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ”.

אמנון ותמרצילום: טלי שני

המקרא מספר לנו ש”הַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּחַר לוֹ מְאֹד”. אך אין חרונו מספיק בשביל להעניש את בנו האנס. עונשו יגיע רק כעבור שנתיים כשהוא נרצח במהלך משתה בפקודת אבשלום אחי תמר. על כך מגיב דוד ביתר חריפות: “וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו, וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה; וְכָל־עֲבָדָיו נִצָּבִים, קְרֻעֵי בְגָדִים”.

אז איך כל זה מתקשר לפרח ששמו המדעי סֶגֶל שְׁלָשׁ גּוֹנִי? ברוסית נקשר שמו של פרח זה באגדה על אוון ומריה. ההגדה מספרת על שני ילדים שנחטפו בידי מונגולים במסע הכיבושים שערך ג’ינגיס חאן באמצע המאה ה-13. לאחר שנים שבהן הם מתייסרים בעבדות הם פוגשים זה את זה ומתאהבים. זוג זקנים נדיבים קונים את חירותם והזוג מתחתן. לאחר שהם מממשים את נישואיהם הם מתחילים לשאול זה את זה על עברם ורק אז הם מגלים את האמת המרה - הם אח ואחות. הם מתייסרים עד שאלוהים מציל אותם והופך אותם לפרח אחד, כך שיישארו יחד מחובקים לנצח.

שאול טשרניחובסקי תירגם את האגדה לשיר אפי עברי במהלך שהותו בהיידלברג. טשרניחובסקי עיברת את האגדה והפך את הזוג ליהודים ונתן להם שמות עבריים, כפי שעשה ב-1878 יצחק סלקינסון, הראשון לתרגם את “רומיאו ויוליה” של וויליאם שייקספיר לעברית תחת הכותרת: “רם ויעל”. חיפש טשרניחובסקי במקורות שמות מתאימים ומצא את סיפור גילוי העריות של אמנון ותמר וכך קרא להם בשירו: “ואלוהים את עניָּם ראה במדברות הנשַמים/ וינחם על הרעה ויעשמו פרחים תמים/ בקנה אחד שניהם עולים ולגוניהם יפרדו/ ציץ־התכלת וציץ־הזהב - ולעולמים יועדו/ ויהי אמנון - פרח שדה, תכלת כהה עין־עלהו/ ואחותו תמר היתה עין צהבה על חזהו/ בין זרועותיו ביד חזקה ישא/ יחבק את אחותו; באהבה רבה, בגעגועים תשח ראשה אל לבתו/ ומבני־הארץ - המה את הנעשה ידעו/ ולפרח ‘אמנון ותמר’ שם לעולמי־עד קראו”.

מעל לדפי “השלח” התייחס טשרניחובסקי לבעיית היעדר שמות לצמחים בלשון העברית והציע “שמטעם זה ממעיטים משוררינו וסופרינו לטפל בדשאים ופרחים. כי מה יעשו? יתרגמו מלשונות נוכריות?” (“צמחים ופרחים”, 1910).

לגבי הפרח שתירגם ל”אמנון ותמר”, כותב טשרניחובסקי שניתן היה לחדשו “עיני אניוטה”, “האם החורגת”, ואולי גם “מחשבה”, הכל לפי לשונו השגורה של הסופר המחדש, אם היא רוסית, אשכנזית או צרפתית. ולא ייפלא הדבר. הנחת השמות מלאכותית היא כאן: היא אינה אלא תרגום פשוט; ובכן רשות נתונה לכל סופר וסופר לתרגם כרצונו”. כדי לפתור את הבעיה מציע טשרניחובסקי שההסתדרות ללשון ותרבות העברית “תמסור נא לוועד קטן של מומחים ערכית ‘מילון של צמחים’”. כעבור שלוש שנים הקים ועד הלשון העברית ועדה כזאת ובה חבר אחד: ישראל איתן, מורה לידיעות הטבע בגימנסיה העברית בירושלים. אך איתן לא קרא לאמנון ותמר בשם המוכר לנו אלא בחר לתרגם את שמו מצרפתית דווקא. בצרפתית נקרא הפרח pensee, כלומר מחשבה. לפרח הוא נתן את השם “סרעפת”. “סעפים”, “שעפים” ו”שרעפים” הן כולן גרסאות שונות של אותה מילה תנ”כית למחשבות.

אך מילה זו לא השתרשה בעברית ונראה שלא זכתה לשימוש מעולם. המעוות תוקן כאשר ב-1930 הקים “ועד הלשון” ועדה חדשה, הפעם ברשות שני מורים תל אביבים - פסח אוירבך ומרדכי אזרחי. אלה נתנו לצמח את השם “אמנון ותמר” שבו אנחנו משתמשים עד היום.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ