המעמד הכלכלי החדש והמסוכן - הקצה - הארץ
פרקריאט

המעמד הכלכלי החדש והמסוכן

דיירי האוהלים ברוטשילד, המהפכנים בכיכר תחריר והמפגינים באתונה אולי לא יודעים את זה אבל הם חלק ממעמד חדש ומסוכן - הפרקריאט. הכלכלן גיא סטנדינג כתב ספר בנושא ועורר סערה. עכשיו הוא נוסע ברחבי העולם כדי לבשר את בשורת המעמד החדש שאיתו הוא מנהל יחסי אהבה־שנאה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עמרי גרינברג

בפגישה איתו שאלתי את גיא סטנדינג אם אמרו לו פעם שהוא דומה למקנאלטי מ”הסמויה”. לא היה לו מושג על מה אני מדבר, וזה גם לא עניין אותו. מעבר לזה שהוא פשוט ניפנף אותי, אותה אינטראקציה קצרה הוכיחה עבורי שסטנדינג אולי מתעניין בהרבה דברים, אבל יש רק דבר אחד שבאמת מעניין אותו: הפרקריאט, שהוא “המעמד המסוכן החדש”, ככותרת ספרו מ–2011 ‏(“The New Dangerous Class - The Precariat”‏).

את סטנדינג פגשתי לראשונה כשהגיע לאוניברסיטת טורונטו, שבה אני לומד, להרצאה פומבית ולמפגש עם סטודנטים, כחלק ממה שאפשר לכנות “סיבוב הופעות” בעקבות התהודה שלה זכה הספר. סטנדינג סיים את הדוקטורט שלו בכלכלה מקיימברידג’ ב–77’. כעת הוא מרצה באוניברסיטת לונדון, ובקרוב יסיים את תפקידו באוניברסיטת באת’ שבבריטניה. במשך השנים הוא עבד בבריטניה, ארצות הברית ואוסטרליה, שימש בתפקידים שונים בארגון העבודה הבינלאומי ILO‏ International Labour Organization)‏); סטנדינג הוא המייסד ואחד המנהלים של הארגון Basic Income Earth Network; הוא עבד כיועץ לנלסון מנדלה, ויש לו עשרות פרסומים. הוא עסק רבות באבטלה, שכר מינימום ודמי רווחה, בכלכלה באירופה, בהודו, בדרום אפריקה ועוד ועוד. אבל מה שמעניין אותו עכשיו, כאמור, זה הפרקריאט.

גיא סטנדינג. נהנה מההילה של חוקר שנוי במחלוקת

סטנדינג לא טבע את המונח פרקריאט, אבל הוא כן היה שם בזמן הנכון ועם החושים והכלים המדויקים על מנת לחברו לתיאור גורף וקולע של המציאויות הכלכליות־חברתיות בחלקים נרחבים מהעולם. עבור סטנדינג, הספר שפירסם על הפרקריאט היווה נקודת זינוק מקריירה מצליחה מאוד למעמד של כוכב־על המרצה בכל העולם ‏(הוא מספר שבשנה האחרונה הרצה יותר מ–120 פעמים ב–27 מדינות‏).

מה שעומד מאחורי הזינוק הזה במעמדו של סטנדינג, הוא פטנט פשוט וגאוני, מהסוג שלא ברור איך הסתדרנו בלעדיו עד כה. ההמצאה מושגת באמצעות חיבור בין המונח “Proletariat” ‏(פרולטריון, מעמד העובדים‏) למילה Precarious או - Precarity מושג אופנתי כשלעצמו בשיח האקדמי בעשור האחרון, שמיתרגם לעברית בקושי רב ל”פגיעות”, “היחשפות”, או כל מילה אחרת שמתארת מצב של חוסר ביטחון בעצם הקיום האנושי של סובייקט או קבוצה.

הפרקריאט צופן בחובו הן ממד עכשווי באמצעות ה”סכנה”, והן ממד המרמז לתיאוריות ביקורתיות, כלכליות־חברתיות, רבות השפעה מן העבר. לעתים נדמה שהפרקריאט הוא שם התואר האידיאלי לתיאור מצבם של רבים מהצעירים שהתקוממו בשנתיים ומשהו האחרונות ברחבי העולם: היקיקימורי היפנים, מתקוממי האביב הערבי, מפגיני קיץ 2011 בישראל, הצעירים המשועממים בסקנדינביה, ובוודאי שבאמריקה - את כל אלה ורבים נוספים ניתן להגדיר כחלק מהפרולטריון שבשנים האחרונות מאבד את תחושת הביטחון באפשרות שלו להתקיים במה שנתפס, על פי סטנדינג, ככבוד בסיסי.

סטנדינג קושר את הפרקריאט לרבות מההתפתחויות התרבותיות, החברתיות, הפוליטיות, וכמובן הכלכליות בעולם בעשורים האחרונים: כלכלה גלובלית, השתוללות הניאו־ליברליזם, הגירה מסיבית, עלייה ברמת ההשכלה לצד ירידה במספר המשרות התואמות להשכלה, מידה הולכת וגוברת של אלימות, כבודדים או כקבוצות מאורגנות. סטנדינג מבדיל בין הפרקריאט לבין מעמד העובדים הישן, ובינו לבין מעמד “מקבלי השכר” ‏(salariat‏).

סטנדינג אמנם מתייחס בספרו לממד המגדרי של הפרקריאט, אך זרם של ביקורות שהופנה כלפיו התייחס לכך שנשים היו למעשה במצב של “סכנה” גם טרם “עליית” הפרקריאט, וכעת הן “חשופות” יותר לסכנותיו מאשר גברים.

אורלי בנימין, ראש המגמה לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת בר אילן, מסבירה זאת בהקשר הישראלי: “ההיבט המגדרי קשור במתקפה הישירה על אותם שירותים חברתיים וציבוריים שהיוו מרכיב משמעותי ביותר במבנה ההזדמנויות שהוצע לנשים עד אמצע שנות ה–90. בסוף שנות ה–90 המדינה עדיין היתה המעסיק הגדול ביותר של נשים. בשיטתיות פיתחה המדינה טווח רחב של שיטות העסקה לנשים האלה. בדרך זו הגענו למצב שבו למעלה מ–90% מהנשים המועסקות על ידי פרויקטים של משרד הרווחה כבר אינן מקבלות את שכרן ממנו”.

הצגת הפרקריאט חשפה את סטנדינג ללא מעט ביקורת מכיוונים שונים, לא רק מארגוני נשים. סטנדינג עצמו לא מסתיר את ההנאה שלו מכך ולא חוסך במאמצים להציג את עצמו כדמות שנויה במחלוקת. אך על פי אורלי בנימין, אמנם “התפרסמו כמה מאמרים הנוגעים לטיעוניו של גיא סטנדינג, אבל לא ידוע לי שהיה ויכוח ביחס אליהם - הקהילה המקומית של החוקרים הביקורתיים מאוד מורגלת כיום בצורת החשיבה שהוא מציע ומבחינה זו הוא אינו מחדש”.

הרצאתו של גיא סטנדינג: "הפרקריאט - המעמד המסוכן החדש”

מיליוני אנשים חסרי ביטחון

לא רק ההשוואה לגיבור “הסמויה” - מחמאה שרוב הגברים היו בהחלט נהנים להתעטף בה - זכתה לתגובה קרירה וקמצנית. בראיון איתו, סטנדינג מוכן להגיד לציטוט על ישראל רק ש”רבים מאיתנו מחוץ לישראל התרשמו מאוד מההפגנות ב–2011. הם היוו חלק מההתרעמות הגלובלית של הפרקריאט העולה ובא”. יש בתגובה זו כדי לרמז, אולי, על האופן שבו סטנדינג רואה את ישראל כמוקד עניין רלוונטי לכלכלה ולפוליטיקה העולמיות, אך יש בה בעיקר עוד דוגמה לאופן שבו סטנדינג מעוניין לעסוק אך ורק בפרקריאט. לחרם שרבים מעמיתיו באקדמיה הבריטית מטילים על ישראל סירב להתייחס.

כל חיפוש פשוט ביוטיוב מעלה שסטנדינג הוא דובר להוט ומשולהב, אך הקהל בטורונטו ראה מרצה מאופק, שקול ומחויב להבהרת מהותו של הפרקריאט.

כיצד הגעת לנושא הפרקריאט?

“בשנות ה–80, כשעבדתי על הצמיחה של מדיניות של גמישות בשוקי עבודה ומה שתפסתי כהתפוררות של מדינות הרווחה באירופה, התבהר לי שמתרחשת פרגמנטציה בקרב מעמד העובדים. ניהלתי אז מחקר על שוק העבודה עבור ה–ILO, והיה ברור שביטחונות העבודה שהתגבשו במאה ה–20 החלו להישחק. זה היה כרוך במודלים חדשים של הסדרת עבודה. זו לא היתה תקופה של ביטול הדרגתי של רגולציה, אלא רגולציה מחדש”.

מעבר לעניין האינטלקטואלי הזה, מה הקשר האישי שלך לפרקריאט?

“לא הייתי מגדיר את עצמי כחלק מהפרקריאט, אלא כמי שחווה את המתחים של התודעה הפרקריאטית, מופצץ בדרישות ועומד בפני אי־ודאויות שהן קללותיו של העידן הנוכחי. אני מזדהה עם הפרקריאט ומגלה שמשפחתי וחברי הם חלק ממנו. תחושת האמפתיה שלנו עם אחינו בני האדם נמצאת בסכנה, זהו רגש חשוב, הכרחי. מילת המפתח היא אמפתיה, ושנים רבות של ניסיון עבודה במדינות רבות. זכיתי בחוויה היוצאת מן הכלל של להיות מנהל העבודה הטכנית של ה–ILO במזרח אירופה וברית המועצות לשעבר מיד לאחר נפילת חומת ברלין, וחזיתי בהתמוטטות של מדינה לא־אהובה ובעלייתו של דבר מה נורא, עם סבל עצום וחוסר ביטחון כרוני. איכשהו, החוויה הזאת של ‘תרפיית הלם’ ‏(shock therapy‏), יצרה אצלי כעס עמוק. אחר כך עבדתי בדרום אפריקה כיועץ מדיניות לממשלה החדשה וראיתי את עלייתה הלא הכרחית של חברה לא־אגליטארית, שחזיתי שתוביל חזרה למאבקים חברתיים ואלימות. רפורמות המותירות על כנן חוסר שוויון וחוסר ביטחון ומאפשרות להם לצמוח, תמיד יעוררו מחדש את השדים שמשלו קודם לכן, הגם שבמסווה”.

אתה רואה בפרקריאט תופעה בהכרח חדשה?

תנועת "אוקיופיי וול סטריט" בארה"בצילום: אי–פי

“לעולם דבר אינו חדש לחלוטין. למרות זאת, הפרקריאט החליף את הפרולטריון הישן כליבה של הקפיטליזם הגלובלי, המעוניין שעובדים יסתגלו, יורגלו ויכוונו אל עבר עבודה שאינה יציבה, בעוד שהנורמה עבור הפרולטריון הישן היתה הכוונה והסתגלות לעבודה סדירה ויציבה במשרה מלאה”.

תוכל להסביר את תהליך היווצרותו?

“ישנו תהליך מתמשך של היווצרות והתאפיינות של מבנה מעמדי גלובלי שהתווסף אל ועל גבי מבנים מעמדיים קודמים. הפרקריאט הנו תופעה חדשה מבחינה זו, אף שתמיד התרחשה ‘עבודה חשופה’ ‏(precarious labour‏) כמובן. מה שמייחד את הפרקריאט, כמעמד בתהליך היווצרות ועדיין לא כמעמד בפני עצמו, זה לא רק שהוא מורכב ממיליוני אנשים עם צרורות של היעדר ביטחון, אלא שיש לו ‘הכנסה חברתית’ - המבוססת באופן כמעט בלעדי על הכנסות כספיות - ואין לו כל ‘זהות תעסוקתית’”.

מה, אם כך, החידושים הטמונים בפרקריאט כמעמד?

“זה המעמד ההמוני הראשון בהיסטוריה המדוכא ומנוצל מחוץ לעבודה או התעסוקה שלו כפי שהוא מנוצל ומדוכא במהלכה, בתוכה. כמו כן, הפרקריאט הנו המעמד הראשון שבו הנורמה היא שלאדם יהיו רמות השכלה והכשרה הגבוהות מאלו הנדרשות על מנת שיבצע את עבודתו”.

האמנת שהספר והמושג יזכו לכאלה תהודה והשפעה? פירסמת רבות בעבר, חשת שאתה עומד לפגוש בסוג אחר של תגובה לספר זה?

“ידעתי שיש עניין בפרקריאט, כיוון שכתבתי ספר כלכלה ארוך יותר קודם לכן, ‘Work After Globalisation’, שבו נכלל חלק קצר על הפרקריאט. בכל מקום שאליו הוזמנתי על מנת להציג את הספר ההוא, אקדמאים, סטודנטים ואקטיביסטים התעניינו במיוחד באותו חלק. זה מה שהניע אותי לכתוב את הספר על הפרקריאט, מתוך כוונה לעשות זאת באופן שבו הספר יהיה נגיש גם ללא־כלכלנים. למרות זאת, בהחלט לא ציפיתי לכזו התעניינות עולמית, או לכך שכל כך הרבה אנשים יזדהו עם העניין. אני עונה לשאלה הזאת בעודי יושב בסטוקהולם, לאחר שהצגתי את הספר בכנס גדול של פעילים פוליטיים פרוגרסיביים. אחר כך אני ממשיך לדנמרק, ומשם לפורטוגל, שם הסבל החברתי כתוצאה ממשבר החוב מאוד קיצוני, והפרקריאט הפורטוגלי מתכונן ‘לצעוד’”.

אל תבנו על שוודיה

תופעת ההיקיקימורי ביפן צילום: אי–פי

אני מבין שאתה ביקורתי מאוד כלפי המודל הסקנדינבי. תוכל להסביר מדוע? רבים בישראל מציגים את המודל הזה כאידיאל שאליו על המדינה לשאוף.

“על אלו שמחוץ לשוודיה להתעורר לגבי המציאויות בשוודיה. המודל השוודי, שהיה כה אהוב על הסוציאל־דמוקרטים בשנות ה–60 וה–70 של המאה הקודמת, מזמן נכנס לתהליך של נסיגה עמוקה. רמת האבטלה של הצעירים עומדת על כ–25%, שיעור חלופות ההכנסה עבור הטבות אבטלה הוא בין הנמוכים באירופה. כשליש מהמובטלים לא מקבלים הטבות אבטלה. אי השוויון בהכנסות גדל ללא ייסורי מצפון. המעבר ל–workfare ‏(חלופות תעסוקה למובטלים‏), תוך שידול והענשת הפרקריאט, הוא מביש. למודל השוודי נגמר הדלק בשנות ה–80, באותו זמן שבו כתבתי עליו ספר. למרות שהיה למרבה הצער תמיד סקסיסטי, אותו מודל היה בהחלט מתקדם ביחס לזמן ולמקום שלו אז, אך לא עוד. מי היה מאמין שהפרגמנטציה של המעמדות תהיה מובנת וכל כך רלוונטית בשוודיה? הקהל כאן הסביר לי שהצמיחה של הפרקריאט בשוודיה היא המציאות הנוכחית”.

תוכל להסביר את העניין הגלובלי הזה בספר?

“אני מקבל כל יום מיילים נוקבים מאנשים שלהם סיפורי מסעות מרתקים, הכרוכים בחוויות של הפרקריאט, ואני חש ענווה רבה בתור הכתובת של הסיפורים האלו. מה שברור הוא שמספר רב של אנשים ברחבי העולם מרגישים שהם חלק מהפרקריאט, או שהילדים שלהם הם חלק ממנו, או שהם עתידים להיות בשנים הקרובות. מעבר לכך, סופר אינו יכול לנתח את ספרו שלו אם הוא אינו כן. חלק מהעניין בספר הוא בהשקפה שאותה הוא מציע. יש לקרוא את הספר בשלמותו, כיוון שהוא ניסיון לתת מה שנקרא בגרנדיוזיות, ‘השקפה גלובלית’ לגבי מה שמתרחש במהלך שינויים גלובליים, בדיוק כפי שספרו של קארל פולאני, ‘The Great Transformation’, עשה במאה שעברה”.

האם הבחנת בשינויים בפרקריאט במהלך כתיבת הספר ואחריה? מהן הסכנות שלהן אתה מרמז בתת הכותרת “המעמד המסוכן החדש”?

מהפכת תחריר במצריםצילום: אי–פי

“במובן מסוים, עבדתי על הספר כ–20 שנה. הכתיבה עצמה היתה מהירה, כיוון שרציתי לחבר בין הרעיונות למידע שצברתי לאורך השנים. ציפיתי מבעוד מועד לחלק מהתגובות שהתקבלו לתת הכותרת והיא נועדה להיות פרובוקטיבית. אבל, אני מאמין יותר מאשר קודם לכן אפילו, שהפרקריאט הוא אכן המעמד המסוכן החדש, כיוון שחלק ממנו מאזין לקריאות הסירנות של ניאו־פשיזם, בעוד כולו דוחה את המודל הפוליטי הישן והמרכזי של סוציאל־דמוקרטיה, כמו גם של הגרסאות הניאו־ליברליות שלה”.

היכן נדמה שהפרקריאט משמעותי במיוחד כרגע?

“נדמה שהתופעה חמורה בכל מקום. אנו חושבים שהמצב רע במיוחד ביוון ובמקומות כמו פורטוגל, אך הפרקריאט צומח ברוב המדינות. בהקשר זה חשוב להדגיש שהפרקריאט אינו כולל רק קורבנות של חוסר ביטחון. הפרקריאט הוא גם, באופן פוטנציאלי, מעמד של מעבר, של שינוי, כיוון שהוא מנותק מתצורות העבודה של העבר. אינטואיטיבית, לרבים מהמשכילים ביותר בתוך הפרקריאט יש תחושה של אוטונומיוּת משחררת, שאותה לא ניתן לאתר בין אלו שמורגלים לחיים שלמים של עבודה יציבה ומשעממת”.

האם יש לך פתרון?

“חלק מהפתרון מוצג בפרק האחרון בספר, ‘פוליטיקה של גן עדן’. כפי שאמרתי לקהל השוודי היום, הגיע העת שנהיה מעט אוטופיים. עלינו לקחת צעד אחורה ולשאול את השאלות הגדולות שרבים מאיתנו העלינו כשהתחלנו את לימודינו: מה היינו רוצים שיהיה לנו כ’חברה טובה’, חברה שנותיר לנכדינו? ועל מה להפוך לשוויוני בחברה טובה זו, כיוון שכל תיאוריה של צדק מאמינה בשוויוניות של דבר מה?”

התנתקות בריאה מהעבודה

תוכל להרחיב לגבי האופן שבו ההשתייכות למעמד משפיעה על המצב הפסיכולוגי?

“דבר ראשון, אני מאמין שכולנו נתונים לאיום של היסחפות אל תוך הסבל של ‘תודעת הפרקריאט’ (‏- ‏(precariatised mind התרופפות ואיבוד היכולת להתמקד ולהתרכז. זה מסוכן לחשיבה פוליטית, לרפלקטיביות תרבותית. אנחנו מרגישים לחוצים ומועמסים. המצב גרוע הרבה יותר עבור הפרקריאט מאשר עבור מקבלי השכר. אנחנו עדיין פועלים תחת המודל התעשייתי של גושי זמן, כאשר אין סדר עבור אנשים רבים, בעיקר הפרקריאט”.

ובכל זאת, האם יש צדדים חיוביים לפרקריאט?

“בהחלט יש צדדים חיוביים מאוד חשובים. תחושות חוסר הביטחון והלחץ הנלוות להשתייכות למעמד והפחד מההצטרפות אליו, לא יכולות להסתיר את העוצמה הנפלאה של האנרגיה שהמעמד מתחיל לייצר. ההתנתקות מהעבודה היא בריאה; הם לא מצפים שמשרות יביאו אושר, לא לשם כך הן נוצרות. הם נוטים להעריך תעסוקה שאינה עבודה, תעסוקה למטרות תרבות לעומת עבודה המרוקנת ממשאבים. אנשי הפרקריאט נוטים להיות הרבה יותר ‘אקולוגיים’ מאשר בני מעמד העובדים הישן, או המעמדות הגבוהים יותר”.

האם יש הבדל בין קהל לקהל באופן שבו אתה מסביר את הפרקריאט, למשל בין אקדמאים לפוליטיקאים, בין כלכלנים לבני המעמד עצמם?

הפגנות נגד תוכנית הצנע ביווןצילום: אי–פי

“אני מנסה שלא יהיה. אני חושב שההבדל המרכזי בתגובות תלוי בגיל ובמגדר. אלו שמתחת לגיל 35 תופסים את זה יותר בקלות מאשר המבוגרים יותר. ולנשים קל יותר להבין, כיוון שחייהן של נשים היו בעיקרם חשופים ‏(precarious‏). עד עתה בכל אופן”.

אילו ביקורות קיבלת על הספר? האם הן גרמו לך לחשוב מחדש על חלק מרעיונות המפתח בו?

“הביקורת הגדולה ביותר הגיעה מכיוון השמאל הקיצוני, שמעוניין לחיות בדגם שבו יש שני מעמדות אותו הם מקשרים למרקסיזם הקלאסי. הוזמנתי לדיונים עמם, ואלו עזרו לי להרגיש יותר בנוח עם האפיון המעמדי שבספר”.

על מה אתה עובד כעת?

“אני עובד על הפרויקט הנהדר ואולי גם המטורף ביותר של חיי: פרויקט ניסיוני, פיילוט, של הבטחת הכנסה בסיסית בכפרים בהודו, שבהם כל גבר, אשה וילד יקבלו העברת מזומן בלתי מותנית במשך כשנתיים. אנו עוקבים אחרי התוצאות ועושים זאת באמצעות בדיקה השוואתית בין מה שקורה לכפריים אלו לבין כפריים אחרים במצבים דומים, אך ללא ההכנסה הבסיסית. אלו המעודדים מענקי מדינה מותנים, ראוי שיגידו להם להסתלק. הרוב המוחלט של בני האדם מסוגלים לחשוב עבור עצמם, וללמוד איך להשתמש בכסף כאשר ניתנת להם ההזדמנות לעשות זאת. הם יודעים שהם רוצים לשפר את חייהם של ילדיהם, משפחותיהם וקהילותיהם.

“מה שיוצא מן הכלל כאן זה שכאשר התחלנו את הפרויקט לפני שנתיים, אקדמאים וקובעי מדיניות אמרו לנו שהוא נועד לכישלון. השבוע, ראש הממשלה הודיע בטלוויזיה שהממשלה החליטה לפעול בכיוון דומה. אני פועל למען הכנסה בסיסית זה 25 שנה. ב–86’ הקמנו את BIEN. בהתחלה זו היתה רשת אירופית - The Basic Income European Network. אבל ב–2004, בקונגרס בברצלונה, החלטנו לקרוא לעצמנו מחדש BIEN, ה–E מסמלת את המילה Earth, על מנת להכיר בעובדה שרבים מחברינו מגיעים מרחבי העולם. אני חושב שיהיה נהדר אם רשת לאומית כזו תקום בישראל. יש לנו חברים ב–30 מדינות, ואנו גדלים כל הזמן”.

עושה רושם שאתה עמוס רגשות כשאתה עונה על שאלות אלו, או כשאתה מדבר על נושאים אלו בפומבי. זה נכון?

“אני אתן לך לענות לשאלה זו, אני לא חושב שאני יכול לענות עליה. אני מעדיף את המושג ‘מלא תשוקה’. אבל אני מודה שאני נעשה רגשני כשאני חושב על איך הילדים בכפרים האלו בהודו הולכים כעת יותר לבית הספר, אוכלים יותר טוב וסובלים מפחות בעיות רפואיות כתוצאה מכך שהם יכולים לקחת תרופות באופן סדיר יותר. אם אינך נרגש לגבי עניינים כאלו, עליך לבחון את עצמך”.

-------------------------------------------------------------

מחאת האוהלים של 2011 בישראל. רבים מהמפגינים היו פרקריאטיםצילום: דניאל בר און

הפרקריאט בישראל

נעמה נגר, שפירסמה באתר העוקץ את אחד הטקסטים היחידים בעברית בנושא, הגדירה את הפרקריאט ”המעמד הפגיע”, והוסיפה, בהקשר של מחאת האוהלים: “המחאה של הקיץ צמחה, בבסיסה, משוועתו של המעמד הפגיע... סתיו שפיר מדברת על ואל המעמד הפגיע”.

חוסר תשומת הלב למושג ולספר בישראל, במיוחד לאור המחאה החברתית והמודעות הגוברת לסוגיות כלכליות־חברתיות, מעט מפתיעה. ד”ר אורלי בנימין, ראש המגמה לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת בר אילן, העוסקת בין היתר בנושא של “פגיעות” כלכלית־חברתית, מסבירה עד כמה הפרקריאט משמעותי בארץ: “בישראל, באופן הרבה יותר שיטתי והרבה יותר קיצוני מאשר באירופה, אומצה הדוקטרינה של הניהול הציבורי החדש שבין יתר מטרותיו המוצהרות, העיקרית היא התרחקות מיחסי עובד־מעביד מול מועסקי השירותים הציבוריים והחברתיים. בדרך זו הגיעה ישראל כבר ב–96’ לשיעור של כ–400,000 מועסקים בשיטות קבלניות למיניהן, שבעיקרן מבוססות על העסקה שעתית, זמנית וחלקית. כל אלו, כאמור, בשירותים החברתיים והציבוריים כשמספר המועסקים בדרכים אלו במגזר הפרטי ובמגזר השלישי גם הוא כבד.

“במילים אחרות, על רקע ההסדרים הקורפורטיסטיים שרווחו בישראל עד 80’ ‏(כשלמעלה מ–85% מהמועסקים נהנו מהגנה של איגוד מקצועי וזכאות לתנאי העסקה ובמיוחד פנסיות שנקבעו בחוזה קיבוצי‏), שוק העבודה בישראל נתפס קשיח. כלומר, ההרחקה של עובדים מהגנה של חוזה קיבוצי ובמיוחד מביטחון תעסוקתי, יצרה בישראל פרקריאט מאוד משמעותי: למעלה מ–50% מהמועסקים אינם חוצים את קו הכנסת המינימום, לרבים אין חיסכון פנסיוני משמעותי ולמעלה מ–50% מהמוגדרים עניים הם בפועל מועסקים.

“מחאת 2011 היתה מגוונת. אין לי ספק שרבים מתוך משתתפי המחאה - כגון העובדות הסוציאליות והמורות בשירותים המופרטים - נמנו עם הפרקריאט. אבל, סיסמאות המחאה לא ייצגו את הקבוצה הזאת ולא עסקו בשוק העבודה. זאת, פרט לאלו שנוסחו על ידי כוח לעובדים ‏(איגוד מקצועי המנסה ומצליח להעמיד חלופה להסתדרות בכל הנוגע להתאגדות מקצועית של עובדים מוחלשים‏) שהוא ארגון מוגבל בגודלו”.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ