שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נסים קלדרון
נסים קלדרון

עברוּת. מבחר תרגומי שירה מאת דוד וינפלד

הליקון, גיליון 97. 129 עמ’, 64 שקלים

אנחנו קוראים תרגומי שירה כדי להתקרב אל שירה שאיננו יכולים לקרוא במקור. אבל לא רק כך, ולא תמיד כך. יש תרגומים שאנחנו קוראים בגלל המתרגם. למדנו לתת בו אמון. למדנו שהשירים שהוא בוחר נעשים לנו יקרים. למדנו שאנחנו רוצים לשמוע בעברית שלו גם שיר שאנחנו יכולים לקרוא בשפה אחרת. אנחנו אוהבים את האופי של העברית שלו, את הטון שלה, את הטריטוריה הרגשית שלה. וכאשר אנחנו חוזרים אל שירים מתורגמים שלו (ושיר שלא חוזרים אליו הוא שיר מת), משיר לשיר גוברת בנו ההכרה שהם עונים על מחסור שלנו.

על איזה מחסור עונה דוד וינפלד בתרגומיו? הגיליון האחרון של כתב העת לשירה "הליקון", בעריכתו של דרור בורשטיין, מוקדש למבחר מתרגומיו של וינפלד - בעיקר מפולנית, מעט גם מאנגלית ומיידיש. כל התרגומים כבר פורסמו בספרים ובכתבי עת, אבל מי שלא יקרא את הגיליון יחמיץ את הזרקור המופנה כאן אל האישיות של המתרגם. אלא שהאישיות שבחרה, והשירים שנבחרו, והעברית שמחברת ביניהם – שלושתם מציעים לנו לא לעשות עניין גדול מן הסובייקטיביות.

כדי לסבר את האוזן אומר כך: בקצה אחד של חיי השירה העברית בשנים האחרונות נמצא הקסם ההולך ונמשך של יונה וולך על משוררים ועל קוראי שירה. בקצה אחר נמצאת האהבה למילוש והרברט ושימבורסקה, כפי שתירגם אותם וינפלד (וגם רפי וייכרט. עליו מן הראוי להתעכב בנפרד). יש גם הצטלבויות דרכים אחרות בשירה שנכתבת היום בישראל. אני לא מציע כאן מפה שלה, אלא ציר אחד במפה. על יונה וולך אמר חזי לסקלי כי כל מלה בשיר שלה היא הקרנה של האגו שלה. ואילו המשוררים הפולנים של וינפלד סבורים ששירה היא התבוננות אישית בעולם, אבל בהחלט לא הקרנה של האישיות על העולם. לא מתוך צניעות הם סבורים כך (מי שמחפש צניעות שיתרחק ממשוררים), אלא מתוך ניסיון חייהם במאה ה-20. המיתון של הסובייקטיביות בשירה היא מסקנה שהסיקו משוררים שהצליחו לצאת בכבוד, לא בלתי חבולים ועדיין בכבוד, מן החיים בארץ שבה עשו את מה שעשו “הפרחחים מההיסטוריה”, כפי שמכנה אותם זביגנייב הרברט.

אם הייתי צריך לבחור מוטו לתרגומיו של וינפלד, הייתי מצטט מתוך השיר “מה למדתי מז’אן הרש?” שכתב צ’סלב מילוש על המתרגמת שתירגמה את הפרוזה שלו לצרפתית. הדבר הראשון שלמד ממנה מילוש הוא "שהתבונה היא מתת אלוה גדולה ויש להאמין בכוחה להכיר את העולם". להכיר את העולם, לא להטיל את עצמנו על העולם.

בגיליון “הליקון” מובאים גם מכתבים שכתבו אל וינפלד המשוררים שתירגם, גם צילומים שלו איתם, גם גלויות מאוירות ומחויכות שנהגה לאייר לו ויסלבה שימבורסקה, וגם ציורים שצייר לו רפי לביא, ואחד שצייר לו רוני סומק. זה קובץ עם חום אישי, אבל בלי וידויים אישיים. וינפלד לא מספר בו על דרכו כמתרגם. לא במקרה רפי לביא הוא הצייר שאהב את וינפלד והקדיש לו ציורים. גם אצל רפי לביא אל תחפשו וידויים, ואל תחפשו אגו צועק. חפשו רמז, נגיעה, קו אישי, אבל רק בתנאי שהקו הזה גם יגיד משהו לא־אישי, או לא רק אישי, על הסביבה התרבותית של הציור.

גלויה שציירה ויסלבה שימבורסקה לדוד וינפלד. מתוך חוברת “הליקון”

יש כאן שיר של הרברט על המורה לטבע בבית הספר שלו, שאותם "פרחחים מההיסטוריה" הרגו אותו. הוא אולי עלה השמיימה, כותב הרברט, אבל אם לא עלה – "כאשר אני פוגש בשביל יער/ חרק שמטפס בכבדות/ על תלולית חול/ אני ניגש// רוקע ברגלי/ ואומר:/ 'בוקר טוב אדוני המורה/ תרשה לי לעזור לך'". יש כאן שיר שכתב מילוש "על אודות השירה, לרגל הטלפונים אחרי מותו של הרברט". כאשר מת המשורר שמילוש העריך וגם חלק על דעותיו, נשארת השירה לא רק בלי האיש שעבד אותה נאמנה. היא נשארת גם בלי הדברים שהרברט רצה להביא אליה, כדי שתישאר "פטורה מתעתועי הפסיכוזה,/ מצעקת הרקמות האובדות,/ מייסורי המוקע על כלונס// היא נודדת בעולם/ תמיד בהירה".

הבהירות לפני הכל. הבהירות ממיסה את הסובייקטיביות הסמיכה, המפתה, גם של הפסיכוזה האישית וגם של ייסורי הקדושים - של קדושים דתיים או אידאולוגיים. והבהירות היא עיקר גדול אצל וינפלד. היא כמו מבט העיניים בדיוקן הספרותי שלו כמתרגם. כשאתם לוקחים ליד ספר שעבר תחת ידו של וינפלד אתם יודעים שתהיה בו שאיפה עזה לבהירות - גם במקור וגם בתרגום. וינפלד בחר לתרגם משוררים (וגם כמה מְספרים - אידה פינק היא הבולטת ביניהם) שלפחות אחת מן המטרות המרכזיות שלהם היא לכתוב בבהירות על מצבים מורכבים.

ומה באשר לטלטלה שמטלטת השירה את הלשון? ומה באשר לאקסצנטריות של המשורר? האם בלי טלטלה יכולה הלשון השירית לדייק יותר מאשר הלשון הרגילה של המשכילים? האם בלי אקסצנטריות לא משמר המשורר את מצוות האנשים המלומדה, את החליפה המכופתרת של התודעה? תלוי איפה ומתי.

כמעט פרוזאי

דוד וינפלד ערך - יחד עם ענת ויסמן – את כל שיריו של דוד אבידן, והוא אוהב מאוד את שירתו. אבידן היה אבידן מפני שהעברית שלו חיברה מלים משלה, ושיחקה במלים להנאתה, והעיפה באוויר את העברית התקנית. אבידן היה בוודאי אקסצנטרי וקורע־חליפות ככל שיכול משורר להיות (לפעמים הוא התאמץ להיות יותר אקסצנטרי משהיה על פי טבעו). אבל האקסצנטריות של המשורר גם היא לא לבדה בעולם. הבריחה מן המרכז נחוצה מאוד כאשר יש לקוראי השירה מרכז.

אבל איך לכתוב שירה, ואיך לקרוא שירה כשהמרכז מתפרק? אני חושב שזאת הסיבה העיקרית (לא היחידה) לכך שישראלים רבים השאירו את רובה של השירה המעולה שנכתבת כאן למיעוט קטן של משוגעים לדבר. הם זקוקים לבהירות כאשר האופק של חייהם מתערפל. אקסצנטריות יש בעיתון די והותר. אקסצנטריות של משוררים נראית להם כמו מסיבת תחפושות פרטית מדי, כשאין סיבה לחגוג. אלה מבין הקוראים שבחרו לקרוא את תרגומי וינפלד קיבלו מהם משהו שנחוץ להם היום, יותר מאשר נחוצות להם וירטואוזיות לשונית, או נקודת מבט אקסצנטרית. הם קיבלו מהם פרספקטיבה, מבט חושני אבל מדוד ובעל פרופורציות, סירוב להשתגע.

וינפלד משלם מחיר על האופי שלו, גם על המגבלות שלו. הוא לא טוב בחריזה. הוא לא מרגיש בעצמותיו משקלים של שירה מהפנטת. לכן הוא מתרגם רק חלק ממילוש, לא את כולו. לכן הוא לא מתרגם את אודן בשירי הלוליינות המשועשעת שלו. הוא מתרגם רק את אודן המהורהר, החכם, הכמעט־פרוזאי. אבל יש הבדל גדול בין פרוזאי לבין כמעט־פרוזאי. את ההבדל הזה וינפלד יודע למסור בתרגומיו מפני שהוא חי ונושם את השירה העברית מאז שנות ה-50.

וינפלד הפנים את המוסיקליות העדינה שמצאו משוררים רבים בתוך הפרוזאיות, והוא למד שיש קצב מדויק שפועם במלים דווקא כאשר משוררים ויתרו על קצב סדיר. לכן הרברט שלו חותך שורה כמו משורר עברי מנוסה, או מוותר על פסיקים ונקודות כמו משורר עברי מקורי, או דוחס שלושה משפטים אל שורה אחת כמו משורר עברי ששולט בלשונו. במובן זה העברית בתרגומי וינפלד, בעלת הקצב הלא־מאולץ והלא־מכני, גם היא לא יצירה של משורר אחד, סגור בתוך העברית הסובייקטיבית שלו. וינפלד הוא מתרגם נפלא מפני שהוא מביא אל הרברט את התבונה המוסיקלית הקולקטיבית של השירה העברית בשנים האחרונות:

כיצד יכולתי להסביר לאשתי וכן לאחרים

כי את כוחותי כולם

אימצתי שלא לעשות שטויות לא להתפתות ללחישות

לא להתרועע עם החזק יותר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ