בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אורית סטרוק מגיבה: צביעות השמאל וארגוני זכויות האדם

חברת הכנסת מהבית היהודי קראה על עצמה ב"הארץ", והחליטה להגיב: על היחס למתיישבים, על היעדר האמפתיה והקשב ועל עיוות האמת

197תגובות

אחיותי נרי וסלבה,
כשהתכנסה ועדת החוקה של הכנסת לדון בחוק ליישום תוכנית ההתנתקות, תהה היו"ר ח”כ מיקי איתן, לאן נעלמו ארגוני זכויות האדם. רק בעקבות אזהרתו, שישלול מהם את הזכות להשתתף בדיונים אחרים בנושא זכויות אדם, הואילו הארגונים להגיע, והתייחסו בעיקר לזכויות העובדים הזרים בגוש קטיף. הפגיעה האנושה בעשרת אלפי אזרחים לא הטרידה אותם והם תמכו בה בגלוי.

או־אז היכתה בי ההכרה, שהפכנו למדינה היחידה בעולם החופשי, שבה ארגוני זכויות אדם קוראים בגלוי לגירוש אזרחים מבתיהם, ושבמקביל לשימוש במותג “זכויות אדם” ככלי שרת לקידום מטרות פוליטיות של השמאל, הוגדרנו אנחנו, המתיישבים, כמי שאינם זכאים לא לזכויות, וגם לא לטיפת אמפתיה וקשב.

אותה תחושה חזרה אלי, כשקראתי את המאמר שלך, סלבה ‏(“איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אורית סטרוק”, גלריה 8.3‏), שבו שאלת אותי בין השאר “האם היית מסכימה לחיות בבית בחברון שממנו גורשו אנשים?” ובכן, סלבה, אני אכן גרה בבית כזה. מהבית שלי, כמו מבתי כל שכני היהודים בחברון, גורשו בפרעות תרפ”ט בעלי הבית היהודים. בחלק מהבתים היהודיים שנשדדו בתרפ”ט מתגוררים גם היום ערבים, אך אותם שכחת משום מה לשאול שאלה דומה.

אמיל סלמן

כנראה שכחת גם, שה”כבישים ליהודיות בלבד” המופיעים בשאלתך, אושרו ע"י בג”ץ לאחר שעשרות מאחיותייך היהודיות נרצחו עליהם. אם היית זוכרת את אחיותייך אלה, אולי היית מסכימה שהזכות לחיים ולביטחון קודמת לזכות לחופש תנועה.

גם ארגוני הזכויות בישראל שכחו לפתע את זכות הקניין כשיהודים גורשו מהבתים הללו, שנקנו בכסף מלא. גם את הזכות לחירות, לכבוד ולהגנה מפני עינויים שכחו אותם ארגונים, כשהמוכרים הערבים עונו בבתי הכלא הפלסטיניים. ארגון זכויות האדם ביש”ע, אותו ניהלתי עד לאחרונה, היה היחיד שפעל להגנה על חייהם.

להבנתי, סלבה, הזיכרון הסלקטיבי הזה מגיע מאותם מחוזות של הוויתור עלינו, המתיישבים, כבני אדם וכאחים, ויתור שמייצר נורמות של מוסר כפול וחברה קרועה ומדממת.

ומחברון שביהודה, לאש קודש שבבנימין. המשטרה הודיעה: “פעולת תג־מחיר עליה התלוננו פלסטינים מהכפר קוצרא פוברקה. מה שתואר כ’שש מכוניות שרופות’ לא היה אלא מכונית ישנה אחת, שנשרפה ע"י הפלסטינים עצמם, וצולמה משש זוויות שונות, לא לפני שלוחיות הזיהוי שלה נעלמו באורח פלא. “עלילת הדם” הזאת, שממציאיה כבר נחקרו באזהרה, גרמה להסתערות ונדליסטית על שדות היישוב השכן, אש קודש.

אבל יגאל מוסקו, כתב ערוץ 2, בחר לזלזל בהודעת המשטרה ולייחס את שריפת המכונית ‏(גם הוא מצא רק אחת‏) לתושבי אש קודש. מוסקו מינה עצמו גם לשופט, וקבע שהחלקות שייכות לערבי מהכפר. למה? ככה. הוא הרי מצטלם יפה כל כך על רקע השדות, שאין צורך שיציג הוכחות לטענותיו, או לסיפורי האימים שלו, המתארים את המתיישבים כמפלצות.

בכתבה נצפו נשות היישוב מנסות לחסום בגופן טרקטורים בשדות, ובכך תויגו הן - ולא הפורעים הערבים - כעברייניות. איש לא טרח לספר לצופים שהטרקטורים עולים על שדות שהחיטה כבר הנביטה בהם, והיא נרמסת תחת גלגליהם לנגד עיניהם של החקלאים. איש לא גילה להם שכל זה קרה תוך שלילת הזכות להליך משפטי הוגן מול אותו ערבי, שאפילו אינו מחזיק בקושאן על הקרקע.

תשעה חודשים לאחר שוועדת לוי חשפה כיצד מוכרעים ביהודה ושומרון סכסוכים בהליך מינהלי ולא משפטי, וקבעה שמדובר בנוהל “דרקוני” שיש לבטלו - עדיין רומסים טרקטורים את יבוליהם של חקלאים יהודים רק בגלל החלטה שרירותית של פקידים.

חלק מצופי הטלוויזיה הבחינו בוודאי שהכתבה חד־צדדית ומגמתית. לא כן את, נרי. מבחינתך הכתבה שימשה בסיס להשתלחות חסרת רסן בציבור המתיישבים כולו ‏(“הבנאליות של המניאקיות”, מוסף “הארץ” 8.3‏).

להבנתי, האמון האוטומטי בערביי קוצרא, וההתעלמות מהצורך להאזין לטענות, וגם לכאב, של תושבי אש קודש, מגיעים מאותם מחוזות של ויתור על המתיישבים כבני אדם וכאחים. אני מציעה לכן, אחיות יקרות, לשים קץ לנורמות המוסר הכפול. להטות אוזן קשבת גם לכאב, לצדק ולזכויות של מי שהתרגלתן להשמיץ, למאוס בהם ולהמאיס אותם.

חסמי־הקשב כלפינו הביאו את שתיכן, אחיותי, להטיח בי את אשמת המעשים החמורים שבהם הורשע בני צביקי. אינני מאחלת לכן, ולא לשום אדם, את הכאב העצום הכרוך בהרשעה ומאסר של מי שמשוכנע שהוא, או האדם היקר לו, חף מפשע - אתן הרי יודעות שההרשעה מתבססת על האמון שנתן ביהמ"ש בעדים הערבים, חרף סתירות בדבריהם. אתן יודעות גם שכל מי שמכיר מקרוב את צביקי משוכנע שמדובר בעלילה. אינני מצפה מכן לתמיכה, אבל האין די בכך שכולנו, לרבות צביקי, מתנגדים פומבית וחד־משמעית למעשים המיוחסים לו, כדי להפסיק, לכל הפחות, להאשים אותנו שוב ושוב בהזדהות עם מעשים אלה? אני חוזרת ומציעה לכן לוותר על המוסר הכפול.

נאמנה לדרך זו, ניסחתי, יחד עם חברתי הח”כית מרב מיכאלי, הצעת חוק להחלת חוק עבודת נשים על כלל הנשים ביהודה ושומרון, יהודיות ופלסטיניות. כדי שכל הנשים, ללא הבדלי דת, לאום ומקום מגורים, יזכו להגנות שהחוק מעניק לנשים בהריון, אחרי לידה ובהליכי אימוץ. הייתי שמחה לשמוע על תמיכתכן בהצעת חוק זו, שאני רואה בה אבן בוחן לשוחרי זכויות האדם בכלל וזכויות האשה בפרט, משני צדי המתרס הפוליטי. האם אכן תתמכו בה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו