שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נתן כהן
נתן כהן

מ”לקוטי שושנים” ועד “בריגדת הנייר”: סיפורו של בית עקד הספרים ע”ש שטראשון בווילנה

פרידה שור. הוצאת המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון ודיונון, 248 עמ’

"אשרייך ווילנא שזכית לאוצר הספרים אוצר הרוח והמחשבה אשר בו נתפאר ואליו גאוותנו כל הימים" - כך כתב הסופר והעיתונאי יוסף הפטמן ב"ספר הזהב" של ספריית שטראשון בווילנה בתמוז תרצ"ג (1933). הפטמן היה אחד מאלפי, ואולי רבבות הקוראים שפקדו את "בית־הספרים אשר לעדת ישראל בווילנה ע"ש הגאון ר' מתתיהו שטראשון ז"ל" ברחוב היהודים מס' 6, ואחד מתוך עשרות רבות של אישים שהנציחו את ביקורם במקום ב"ספר הזהב" של הספרייה. "ספר הזהב" הוכן לקראת ביקורו של ב"ז הרצל בספרייה ב-1903, ביקור שבשל איסור השלטונות לא יצא לפועל. ספריית שטראשון היתה אחד היהלומים היותר בוהקים בכתר התורה והחוכמה של יהדות וילנה למן העשור האחרון של המאה ה-19 ועד לחיסולו של גטו וילנה בספטמבר 1943. יש להודות אפוא על היוזמה לחקור ולחשוף מרכז רוחני חשוב זה לפני הקורא העברי של העשור השני במאה ה-21.

ר' מתתיהו בן ר' שמואל שטראשון (רמ”ש) נולד בווילנה ב-1 באוקטובר 1817, חי ופעל בה עד מותו ב-14 בדצמבר 1885. רמ"ש היה תלמיד חכם ואוטודידקט בתחומי דעת שונים ומגוונים, והשתייך לחבורת המשכילים המתונים, שלא שינו מאורחות חייהם המסורתיים, אך הוסיפו דעת וביקשו גם להפיצה ברבים. בתור חובב ספר ובעל אמצעים כלכליים תמך במפעלים שונים שנועדו לעודד לימוד, קריאה והרחבת אופקים בכל תחום. כאישיות ציבורית מכובדת שימש בשורה של תפקידים ציבוריים במוסדות עזרה וסעד. בתוך כך שקד רמ"ש רבות על העשרת ספרייתו הפרטית (שאת בסיסה קיבל בירושה מאביו), שבערוב ימיו מנתה לפחות 6,000 ספרים עבריים (לרבות ספרי השכלה), בהם כתבי יד ואינקונבולות (ספרי דפוס ראשונים), וכאלף ספרי יודאיקה בלועזית.

אריזת הספרים שניצלו מספריית שטראשון, 1947. חורבן ברוח ובחומר

הוא לא חסך באמצעים כדי להשיג ספרים שרצה וגם יצר קשרים עם מלומדים, סוחרים ואספנים במקומות שונים בעולם. ביתו וספרייתו נעשו בית ועד לחכמים, הן לאלו מן "הסוג הישן" והן לאלו ה"מודרנים". כאדם ערירי (הוא שכל את שני בניו) ציווה חלק ניכר מרכושו לצורכי ציבור ואת ספרייתו - לקהילת וילנה. במשך כשבע שנים הספרייה כמעט לא תיפקדה, וב-1892 זכתה שוב להיפתח לציבור הקוראים. אך גם אז ובשנים הבאות לא מיצתה הספרייה את תפקידה וניהולה לא ענה על הציפיות.

למרות התנגדותו הנחרצת של רמ"ש לתנועת חיבת ציון, היו אלה דווקא ציוני וילנה שהוציאו לפועל את צוואתו בנוגע לספרייתו. ביוזמתם נחנך מבנה חדש ומרווח לספרייה, בסמוך לבית הכנסת הגדול (1902). בתנאים שהציבו הרשויות לפתיחת הספרייה נקבע שאסור להחזיק בה ספרים בפולנית (כדי למנוע מהיהודים אפשרות של הזדהות עם השאיפות הלאומיות של המיעוט הפולני בקיסרות הרוסית, מיעוט שכבר הספיק לעורר את חמת השלטונות).

קיומה הכלכלי של הספרייה מעולם לא היה מובטח לאורך זמן, בוודאי לא ביד רחבה. הוועד המנהל של הספרייה נאלץ חדשים לבקרים לפנות לגורמים שונים בבקשה לסייע לקיומה החומרי ולמצוא דרכים להמשיך את תפקודה גם כשנראה שכלו המשאבים לכך. באמצעות מגוון מקורות ארכיוניים מפרטת מחברת המחקר, פרידה שור, את שורת המשברים שפקדו את הספרייה ועומדת על הקשיים שבהפעלתה גם בזמנים טובים יותר לכאורה.

לכולם, כלומר לגברים

הספרייה היתה פתוחה לקהל בימי חול בין השעות 11:00 ל-15:00 ובין 18:00 ל-22:00. בימי שישי היתה הספרייה פתוחה בשעות הבוקר ובשבתות - בשעות אחר הצהריים (ללא כל חילול שבת). ב-1904 נפתחה מחלקת השאלה, שפעלה בנפרד מן הספרייה המרכזית (ממנה אסור היה להוציא ספרים אלא באישור מיוחד וחריג). שאילת ספרים ממחלקת ההשאלה היתה מותרת לכל ונעשתה תמורת פיקדון חד פעמי בסך 50 קופיקות ועירבון חודשי של 10 קופיקות לספר.

דגם חצר בית הכנסת הגדול בווילנה. מימין: הספרייה ע”ש שטראשון. בית התפוצות, תצוגת הקבע

באולם הקריאה המרכזי נהגו לשבת תלמידי חכמים יראי שמים ולצדם מלומדים גלויי ראש; קוראי עברית, יידיש ולועזית. ספרי בלשים ורומנים למשרתות לא קראו שם. בעמ' 164 בספרה מצטטת המחברת – לא לגמרי במדויק – דברים שפירסמתי במאמר לפני כעשור ובו טענתי שבשל צביונה הדתי היתה הספרייה פתוחה במשך תקופה ארוכה לגברים בלבד. בהערת שוליים הפניתי למקור שאכן כדברי המחברת "אין בו עדות לכך". אני מודה שההפניה המוטעית נעלמה מעיני בזמנו, אך עצם העובדה שנשים לא הורשו להיכנס לאולם הקריאה המרכזי מתועדת במקור, המופיע ברשימה הביבליוגרפית של הספר. במאמרו מאיר העיניים של משה שאליט על ספריות בווילנה ב”ווילנער זאַמלבוך 1” (1916), מעיר שאליט בציניות בעניין הסעיף המדבר על ספרייה ש"תהיה פתוחה לכולם" (בתקנון משנת 1899): "הביטוי 'לכולם' הוא נכון רק בנוגע לגברים. נשים אינן מותרות בכניסה לאולם, לקריאה. רק לחדר צדדי המיועד בעצם לסופרים וחוקרים. תקנה חמורה שכזו בנוגע לנשים 'מוסברת' אולי בכך שהספרייה ממוקמת בסמוך לבית הכנסת הגדול".

לבד מהקטלוג המודפס הראשון של עזבון רמ"ש, “ליקוטי שושנים” (ברלין תר"ן), לא פורסם כל קטלוג מעודכן של הספרייה בכל עשרות שנות קיומה. אמנם נעשו עבודות רישום וקיטלוג, אך אף אחת מהן לא באה לידי מיצוי. אוצר הספרים של הספרייה גדל הודות לתרומות רבות ועזבונות של אנשי רוח שראו בה קרן קיימת לאוצרות הרוח של עם ישראל. על פי נתונים סטטיסטיים רשמיים נמנו בספרייה בשנת 1928 כ-25,000 ספרים, בשנת 1935 - כ-35,000 ספרים, וערב פרוץ המלחמה עמד מספרם על כ-45,000.

כאוצרות רוח אחרים במזרח אירופה הקיץ הקץ על ספריית שטראשון כבר בהשתלטותה של ברית המועצות על וילנה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. כחלק מפירוק הקהילה ומוסדותיה נמסרה גם הספרייה ע"ש שטראשון לידי ה"קומיסריון להשכלה" ולמן 1 בנובמבר 1940 הוסב שמה ל"ספרייה עממית מס' 4". תכולתה הועברה לבדיקת "כשרות" וחלקים גדולים ממנה הוחרמו.

עם השתלטות גרמניה הנאצית על חלקי ברית המועצות שנכבשו במבצע ברברוסה נעשו מעשי השוד של אוצרות הרוח טוטאליים ואלימים יותר. יצחק שטראשון, שניהל את הספרייה על שם קרוב משפחתו, לא יכול היה לעמוד נוכח החורבן ברוח ובחומר ושם קץ לחייו כבר בתחילת הכיבוש הגרמני. במסגרת "מטה (אדולף) רוזנברג", ראש המכון הגרמני "לחקר שאלת היהודים", נתמנתה קבוצה של אנשי רוח יהודים, ובראשם הספרן הרמן קרוק וסגנו החוקר וההוגה זליג קלמנוביץ, לצורך מיון וסידור עשרות אלפי הספרים שנאספו מספריות וילנה אל בניין המכון המדעי היהודי (ייוו”אָ), לצורך שילוחם לגרמניה. חבורת אינטלקטואלים זו, שכינויה היה "בריגדת הנייר", היתה תא מחתרתי לכל דבר ועניין, ובסיכון חייהם של העוסקים במלאכה הוברחו למקומות מסתור "אלפי ספרים ועשרות אלפי מסמכים בין מארס 1942 לספטמבר 1943" (עמ' 195), החודש שבסופו חוסל גטו וילנה. בו זמנית המשיכה ספריית ייוו"אָ לתפקד כספרייה המשרתת קהל קוראים ומשמשת מקום מפגש לחברי המחתרת הלוחמת של הגטו.

לאחר המלחמה נמצאו שרידי ספריית שטראשון, ושרידי הספריות האחרות, מפוזרים במקומות שונים, רבים מהם בסכנת כיליון מיידי. עשייה נחושה מצדם של אברהם סוצקבר, שמרקה קצ'רגינסקי, לוסי דוידוביץ' והנהלת ייוו"אָ בניו יורק הצילה עשרות אלפי ספרים ומסמכים מכליה ובהם גם תכולת ספריית שטראשון, אך לא כולה.

טוב לי לשבת בבית ד’

הספרן חייקל לונסקי בספרייה. השומר של ירושלים דליטא

חלק בלתי נפרד מספריית שטראשון היה הספרן הראשי, ר' חייקל לונסקי (1881–1943), שהחל את עבודתו בה כשהיה בן 14 ושקד על עבודתו שם עד לחורבן. דמותו ופועלו של האיש המכונה בצדק "השומר של ירושלים דליטא" עומדים במרכזו של הספר, ומבוססים על שפע תעודות ומכתבים מארכיונו האישי שעשה את דרכו הארוכה למכון ייוו"אָ בניו יורק. אף על פי שכרבים מבני דורו לא זכה לונסקי להשכלה פורמלית כלשהי, היה איש אשכולות בלימודי יהדות ובתחומי ידע אחרים. לונסקי נודע כאדם טוב לב וכספרן מקצועי ויעיל, הבקיא בנבכי הספרייה ואוצרותיה.

הוא נהג להגיע לספרייה שעות לפני פתיחתה ולהישאר בה לאחר סגירתה. תפקידו לא היה רק להגיש לקוראים את הספרים שביקשו ולהחזירם למקומם בסוף השימוש, אלא הוא גם דאג לתחזוקה הפיסית של הספרייה, לניקיונה, לקיטלוג הספרים ולסידורים. הוא נהג לערוך סקרים באשר לזהות הקוראים בספרייה, לתכולת הספרייה ולסיווג ביקוש הספרים בה. רבים פנו ללונסקי בכתב וניצלו את ידענותו הביבליוגרפית המופלגת בחפשם אחר ספרים, או בבקשם מראי מקום וציטוטים. אפילו במשפט עלילת הדם נגד מנדל בייליס השתמשה ההגנה בספרים שסיפק לונסקי מווילנה (עמ' 171). נוסף לעיסוקו כספרן היה חבר בארגונים ציבוריים ואגודות צדקה וחסד ואף היה פעיל ציוני, שברבות הימים אירגן משלוחי ספרים לספרייה הלאומית שנוסדה בירושלים (אך רק מקצתם נקלטו בה). הוא התכתב עם אישים רבים וחיבר מאמרים וסקירות על הספרייה, שפורסמו בבימות שונות, בעברית וביידיש.

גורלו האישי לא שפר עליו. אשתו מתה בדמי ימיה והוא גידל את שלושת ילדיו במצוקה חומרית קשה. משכורתו היתה דלה ובדרך כלל לא הספיקה כדי מחייתם. לעתים רחוקות פנה לנאמני הספרייה או לראשי הקהילה וביקש בדחילו ורחימו העלאה בשכר: "מר לי ממוות לפנות לכבודו בבקשתי זו ומר לי יותר לטמון עוד בחובי. תמיד דרכי לא היתה סוגה בשושנים וזה יותר מדי שנים שהנני סובל ומעונה בייסורים מבית ומחוץ בגשמיות וברוחניות, אך עתה הנני מיואש מאוד. (...) אנוכי מקבל 107 (רובלים) לחודש ולחם יבש בלבד עולה לי לשבעה רובלים ליום ומוכרח אני בכל יום ויום ללוות ג' רובלים ואם לא אשיג יושבים אנחנו רעבים. וההלוואות האלה בכל יום ופעמים אחדות ביום מצצו את לשדי ואוני ובילבלו את מוחי. וזה יותר מעשרים שנה שהנני עובד בבית הספרים ולכן הנני מבקש חוסו עלי ותנו לי משכורת לכל הפחות ללחם יבש". עם זאת, לאחר שהציעו ללונסקי שידוך עם אשה עשירה בתנאי שיעזוב את עבודתו, כתב: "לא חפצתי אף לשמוע (...) וטוב לי יותר לשבת בבית ד' ולהתענות ברעב מלשבת בבית תענוגים ולהיות רחוק מבית ד'" (עמ' 112).

בימי הכיבוש הגרמני המשיך לונסקי בעבודתו כספרן בספרייה האחת שנותרה בבניין המכון המדעי היהודי (ייוואָ). שם הוא שקד על עבודתו ועל המשך תיעוד חיי הרוח לפני המלחמה ובתוכה, עד חיסולו של הגטו ושילוחו יחד עם בתו לטרבלינקה.

יידיש בשוליים

הספר מתבסס על מספר מצומצם של מקורות ידועים ומוכרים לחוקרי תולדות יהודי וילנה, אך חושף גם מקורות ראשוניים שעדיין לא נעשה בהם שימוש מחקרי. בכך חשיבותו הרבה. ניסיונה של המחברת להציג את ספריית שטראשון כ"מרכז לספרות תורנית ועברית, אך יחד עם זאת גם לתרבות היידיש וספרותה" (עמ' 11), אינו עומד במבחן העובדות בנות הזמן. ספרות יידיש ותרבותה תפסו מקום שולי בלבד בהוויית הספרייה (20 אחוז ממצאי הספרים אחרי מלחמת העולם הראשונה ו-15 אחוז מהמצאי ב-1935). ואגב, הקביעה "20 אחוז ספרות יהודית" מטעה, שהרי גם הספרות העברית והספרות הרבנית ראויות להיקרא "ספרות יהודית". אך "ייִדישע ליטעראַטור" בהקשר זה, משמע – ספרות יידיש. אמנם אין ספק שלמן ראשית המאה ה-20 הובילה היידיש כשפת הדיבור והיצירה התרבותית של יהודי מזרח אירופה ויהודי וילנה בכללם. נתונים סטטיסטיים רשמיים, וכן מגוון מחקרים מדעיים, מוכיחים עובדה זו טוב יותר מפרקי הזיכרונות שעליהם מבססת המחברת את קביעתה בעניין זה (עמ' 11).

אף על פי שסביר להניח ששפת הדיבור והתקשורת של רוב באי הספרייה היתה יידיש, ואף כי חייקל לונסקי חיבב את היידיש והִרבה לכתוב ולפרסם בה, הרי שביחס למהות הספרייה ולתוכנה היתה ספריית שטראשון בראש ובראשונה ספרייה עברית.

כפי שנרמז לעיל לוקה חיבור זה בתרגומים חובבניים ואף מטעים מיידיש, תופעה מוכרת וכלל לא נסבלת בקרב ציבור נכבד הבטוח בבקיאותו ב"מאַמע־לשון", בקיאות שלא מצדיקה כביכול את ודאות התרגום והתאמתו למקור. תת הפרק שמצויים בו תרגומים רבים יחסית מיידיש ומקורם נגיש ומאפשר אימות ועימות של הדברים, עוסק בקהל המבקרים והאורחים בספרייה שהנציחו את ביקורם ב"ספר הזהב" שלה. דוגמאות אחדות יבהירו את משמעות הקלות הבלתי נסבלת של התרגום החובבני: "אַ יונג פֿאָלק" (עם צעיר) מתורגם בספר ל"דור צעיר" (עמ' 180); "פּאַרמעט" (קלף) מתורגם בספר ל"פורמט" (עמ' 181); "פֿריינד" (חברים / ידידים) מופיעים בספר כ"משפחתי" (עמ' 182); שתי המלים העבריות "מסירת נפש" מתורגמים בספר ל"תורת הנפש" (עמ' 183); "די זכיה צו זיין" (הזכות להיות) מתורגמת ל"זוכה המאושר" (שם).

עסקני התרבות משה שאליט וד"ר שמואל וייס פתחו את רישומם ב"ספר הזהב" ב-10 במאי 1933 במלים אלה: "היינט (...) ווערן אין דייטשלאַנד אונטער קלאַנגען פֿון מוזיק פֿאַרברענט ייִדישע ביכער אויף שייטערהויפֿנס" (היום... לצלילי מוסיקה נשרפים בגרמניה ספרים יהודיים על המוקד). תרגום הדברים לקהל שהמקור נעלם מעיניו הוא "היום (...) נשמעים בגרמניה קולות שריפת ספרים יהודיים בחצרות" (עמ' 186). מנין העוז לשנות ולעקור משמעות מקורית של דברים שנכתבו מתוך מחשבה וכוונה, ולמוסרם מעוותים לקורא העברי, וכיצד יכול אותו קורא לסמוך על תקינות התרגום של מסמכים ומכתבים שאינם נגישים לצורך השוואה?

למרבה הצער, גם הצד הטכני של עריכת הספר, ובעיקר הערות השוליים, לקוי. הרבה דיו היו חוסכות שתי הוצאות הספרים שהפיקו את הספר, אילו הסירו את הגודש הטורדני והבלתי נחוץ של המלה "שם" ברוב ההפניות לספרים או למאמרים.

הספר מבקש להסיר את עלטת השיכחה ממוסד תרבותי יהודי שאי אפשר להפריז בחשיבותו. לשם כך נעשתה עבודה מחקרית יסודית, רחבת היקף ומרשימה. אין זה ספר עיון פופולרי שנלקח למיטה כדי להירדם איתו. זהו ספר שראוי ללמוד ממנו, אך לא מן הטעויות שנפלו בו.

ד”ר נתן כהן הוא מרצה במרכז ללימודי יידיש באוניברסיטת בר אילן ומחבר “ספר, סופר ועיתון: מרכז התרבות היהודית בוורשה, 1942-1918”

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ