אתה תקרא לי "המלכה" ואני אקרא את הזבלון של המאה - סוף שבוע - הארץ
ניצחונות קטנים

אתה תקרא לי "המלכה" ואני אקרא את הזבלון של המאה

הכי קל היה לקרוא, כמו כל העולם, את "חמישים גוונים של שחרור". אבל אני לא שפחה צייתנית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דפנה לוסטיג

את הכרך הראשון של “חמישים גוונים של אפור” אי אפשר היה שלא לקרוא. בכל זאת, סנסציה עולמית ואירוע שמאפשר לנשים בכל העולם לבקש מהחבר שיפליק להן מבלי להסמיק. מה שלגיטימי לקוראות של רבי המכר של “ניו יורק טיימס” בוודאי לגיטימי לקוראות של סטימצקי. זו היתה פנטזיה נחמדה עד שהיא נתקלה במציאות, בספר עצמו ובאיכותו הבעייתית, שהצליפה בפנים ממש כפי שכריסטיאן גריי הצליף בישבנה של אנסטסיה סטיל. וממש כמוה, גם אני בכיתי אחרי, ולא מאושר.

אבל קראתי. קראתי את רומן המשרתות הריאקציונרי והשמרני, שכל הנראטיב שלו עוסק בבחורה שלא יכולה לשאת שלא נותנים לה ובניסיונותיה להפוך גבר “סוטה” לגבר “לגיטימי”, כלומר לגבר שרוצה לעשות את זה רק במיסיונרית ולהגיד שהללויה, הוא נרפא. העינוי האמיתי לא היה טמון ברגעים המועטים שבהם אנסטסיה חטפה מכריסטיאן בטוסיק, אלא בציפייה של הקוראת לזיונים הפרועים שהובטחו לה. רוצים לדבר על מזוכיזם? אז לקרוא מאות עמודים שבהם אי אל ג’יימס מתארת באקסטזה את עושרו המופלג של גריי, את היאכטות, המסוקים, הקרנות הפילנתרופיות והמכוניות שלו, כשברור כשמש שמה שבאמת מחרמן אותה זה כסף, ולחכות שבין תיאור אלפיון אחד למשנהו יקרה משהו בין הבתולה הענוגה לסדיסט דה־לה־שמאטה שלה - זה מזוכיזם.

צילום: קורביס

“חמישים גוונים של אפור”, כיאה לספר שהחל את דרכו כבלוג, הוא ספר שלא עבר עריכה. יד עורך לא עברה על מילה בספר הזה ואם כן, כנראה שמדובר בעורך הגרוע בעולם. זה ספר רפטטיבי ומטרחן והכרך הראשון פשוט נגמר באמצע. אבל מאחר שהוא זבלון יחסית מותח, אין ברירה אלא להמשיך לשני. הכרך השני, “חמישים גוונים של אופל”, הוא ספר מופרך עוד יותר וגם הוא, בלי עין הרע, אורכו 532 עמודים ‏(לפחות בגרסתו האנגלית‏) שאותם אין ברירה אלא לקרוא עד תום, בציפייה דרוכה שהרומן הסקסי של העשור יתניע כבר. נכון שבחמישים הגוונים הנוספים הגברת סטיל מתפתחת קצת ומבינה שאם היא רוצה להישאר עם אהובה היא תצטרך להתרגל לעינויים קשים כמו להזדיין בעיניים קשורות ועדיין, אלה שני ספרים שהם לא רק גרועים אלא מקוממים - לבנים, קפיטליסטיים, שוביניסטיים, ספוגים בשנאת נשים. דוחים וממכרים. מתחילים איתם, ואי אפשר להפסיק.

את הכרך השלישי, “חמישים גוונים של שחרור”, כבר החזקתי בידיים. כבר הסכמתי עם עצמי שזה בסדר שאתמכר שוב לקשקוש הזה, בפעם האחרונה בהחלט, ואכלה לילות ארוכים בקריאה של אירועים מופרכים, חצאי זיונים ותסכול אינסופי. ואז אמרתי לא! לא לטמטום, לא לשמרנות, לא לסדרת ספרים שמבטאת ומחזקת את כל מה שרע באופן שבו נשים תופסות סקס, אהבה ורומנטיקה. לא לאלפי עמודים של מלל מיושן מאין כמותו, לספר המגולל את עלילותיה של בתולה בת 20 שלא נגעה בעצמה מעולם, הפוגשת בגבר שאוסר עליה לעשות את זה ושפוקד עליה כיצד להתלבש, להסתפר, לאכול ולהוריד שערות. וכשהיא עושה את כל זה, תחת חסותו הכלכלית כמובן, הגבר העשיר והסוטה - שהפך לסוטה רק באשמת הנשים בחייו ‏(אמו הזונה והאקסית המטורפת‏) - מוכן להגשים את חלומה ולשאת אותה לאשה.

אני מניחה שבספר השלישי כריסטיאן ואנסטסיה, שני האנשים הכי מרגיזים בעולם, שמשום מה מדברים אחד עם השני רק בלחישות, עוברים תלאות נוספות בדרך לחופה המיוחלת. אני יכולה לנחש שבסיומה של הטרילוגיה אנסטסיה מוצאת את עצמה בהריון מעוד זיון שבמהלכו היא גמרה כשלוש פעמים רק מהאוויר היוקרתי שכריסטיאן נושף עליה. אני מניחה שיש להם בת ושבעלה קנה לה עגלה ממותגת ומוצצים מטיפאני’ז ושהיא, למרות הטבע הלכאורה צנוע שלה, למדה לאהוב אותם. אני מניחה, אבל אני לא יודעת ולעולם לא אדע. כי אני לעולם לא אקרא שוב את הזבל הזה, או זבל כזה, וזה הניצחון הקטן שלי על אחד הרגעים המביכים שידעה התרבות הפופולרית בשנים האחרונות. חמישים גוונים של זבל.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ