שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אמיר גוטפרוינד
אמיר גוטפרוינד

את הניצחון הזה, כמו ניצחונות רבים אחרים בחיי, נחלתי בהיותי לבדי, ללא עדים, ללא מעריצים, ללא קהל מריע. הוא הושג בלב ים, או לפחות במה שבגיל כמעט־שלוש־עשרה נראה לי כמו לב ים. בחיפה של שנות השבעים היה “החוף השקט” מקום רחצה פופולרי ואהוב. אחת האטרקציות שם היו רפסודות עץ שעוגנו אל הקרקעית במרחק־מה מן החוף והיטלטלו מעדנות על פני הגלים הלא־מרשימים. שחייה אל הרפסודות היוותה מבחן בגרות בסיסי, ומוטב - שחייה כמה פעמים, הלוך ושוב, מקו החוף אל הרפסודות ובחזרה. אחר כך, בבית הספר או בחצר, היינו מפטירים, “שחיתי אתמול לרפסודות שלוש פעמים”, ושוקעים בהערכה עצמית.

בשנת 1976, שנת הבר־מצווה שלי, התווסף למשימה נופך חדש. בבתי הקולנוע ברחבי ישראל הוקרן סרטו של ספילברג, “מלתעות”, ואנשים בני עמנו הצטרפו אל הגל העולמי של בַּעַת־כרישים. אנשים חששו ממקווי מים, חששו משלוליות חורף, חששו מבריכות שחייה בלב העיר. בלי היגיון ובלי מרפא - האפשרות שכריש לבן ענקי אורב במים העירה באנשים פחדים שגודלם עמד ביחס הפוך למידת הסבירות של היטרפות על ידי כריש במי אפסיים.

מובן שגם בחיי הִשלִיט הכריש טרור נורא. בחלומותי נטרפתי במעמקי ים ועל פסגות הרים. נטרפתי בעודי פוסע ברחובות השכונה לעת חשיכה ונטרפתי בעודי נם במיטתי. מדי פעם בפעם, בעודי קורא בספר או אוכל ארוחת צהריים, היה פורץ למחשבתי החיזיון של שיני הסכין חסרות הרחמים, של הלוע האימתני המשסע את בשרי בחדוות פוגרום.

מתוך הסרט "מלתעות" (1975). אולי מוטב לחזור אל החוף, מה דחוף לי להגיע לרפסודות?

ואז הגיע הקיץ.

כבר הייתי כמעט־כמעט בר־מצווה. הייתי מאלה המסוגלים לשחות כמה פעמים אל הרפסודות ובחזרה. ואכן, מאז החלה עונת הרחצה כבר ביצעתי את המשימה אי אלו פעמים ללא מחשבה מיותרת על כרישים ועל שיני סכין נוטפות דם. ואז, יום אחד, אולי משום שהייתי לבדי, ללא חברים או בני משפחה, בעודי שוחה אל הרפסודות נזכרתי בכריש. הדייג ההוא... מצאו אותו אחרי כמה ימים... גולגולתו המשוסעת התגלגלה מתוך הספינה הנטושה... הבטתי סביבי במים ונשמתי נשימה עמוקה. חשבתי שאולי מוטב לחזור אל החוף. מה דחוף לי להגיע לרפסודות? מה יש שם בכלל? כן, ברור שאין במים כריש, ומדוע יהיה כריש כה קרוב לקו החוף בארץ ישראל? ועם זאת, ההיגיון שלי, כמו קצין סמכותי של פיקוד העורף, דחק בי לחדול מהשחייה המטופשת אל עומק הים בזמנים כה מסוכנים והמריץ בי לחזור למים הרדודים. שם, אם יופיע כריש, סביר שייקח לו נתח מבין האנשים הצוהלים בחוסר אחריות עם כדורי ים צבעוניים ומזרני גומי. המשכתי לשחות. מתמטיקת הפחדים קבעה שחתירה חפוזה חזרה אל החול הזהוב היא הפעולה הנכונה - ובכל זאת המשכתי. מה פתאום שיופיע כריש? אם אוותר עכשיו... אם אחזור... לא... אסור לחזור... שחיתי הלאה, בלי לקבל החלטה ברורה. המחשבות אמרו - אחורה, מיד; ואילו הגוף המשיך קדימה, הגוף כשליחו של חלק עמוק מאוד ומודע מאוד של הנפש.

ואז ראיתי סנפיר. כלומר, יכולתי להישבע שראיתי אותו. אמנם באותם ימים דימיתי לראות סנפירים גם בין צללי שיחים שבהם חיפשתי כדור שנבעט או תחת חבלי הכביסה בשיכון מגורי, אבל עכשיו הייתי בתוך המים, ובהחלט ראיתי סנפיר, או לפחות הבהוב של משהו, שברגעים אלה, הנחתי, ודאי כבר מצוי במרחק כמה מטרים תחת גופי, סמוך לקרקעית, אוסף תנופה בתמרון שיסוע קלאסי. לא העזתי להביט מטה, לא העזתי להביט לצדדים, רק קדימה, אל הרפסודות, ובנשימה נשנקת עשיתי את דרכי אל הקרובה שבהן. פחד ואימה. אימה ופחד. בית החזה שלי התמלא בהם עד גודש. בלית ברירה, הבטתי קדימה, אל המים הירוקים הכהים אטומי־הגוונים. שחיתי בהם עוד ועוד. הנה הרפסודה, ממש כבר, רק עוד מטרים אחדים. ועכשיו הוא יתקוף. ממש עכשיו. אולי עוד אספיק לראות צללית גדלה בתוך המים, אולי אחשוב מחשבה עצובה אחרונה כשאתרסק בין המלתעות... אפילו בר־מצווה לא הספקתי לעשות... כל השעות האלה, של שינון ההפטרה עם הרב...

במטרים האחרונים שביני לבין הרפסודה מלאו המים ניצוצות ונצנוצים. דמיוני היה מסוגל לראות בתוכם הכל ובכל זאת לא ראיתי דבר. הפחד התנפח עד כאב. המשכתי, עוד תנועה ועוד תנועה. תיכף זה מאחורַי. עוד תנועה. משהו זז שם למטה? לא. להמשיך, להמשיך, אני ממשיך...

ביום ההוא לא נער עלה מן המים בשתי זרועות רזות וטיפס באפס כוח אל לוחותיה של רפסודת העץ; לא כמעט בר־מצווה נשכב בלב הולם על הקרשים הדקים ונצמד אליהם בחוזקה. מנצח גדול, כביר, עז לב, עלה אל הרפסודה, וכעבור עוד כמה רגעים של נשימה חטופה ובעירה בבית החזה אף נעמד עליה ברגליים זקופות ועם ידיו על מותניו והביט אל מרחבֵי־יָה. הכריש הספציפי מהסרט “מלתעות” אמנם לא נרתע מטריפת דייגים בתוך ספינתם, אבל משום־מה, מרגע שעמדתי על המשטח הרעוע הרגשתי בטוח להפליא. תם המאבק. עשיתי את זה, ניצחתי. התגברתי על פחדַי.

זה היה ניצחון קטן שלי, ללא קהל, ללא עדים. ניצחון קטן על פחד גדול מכריש ענק. ואז הייתי צריך לחזור אל החוף.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ