עתיקות, זה כבר לא מה שהיה פעם - חינוך וחברה - הארץ

עתיקות, זה כבר לא מה שהיה פעם

ב-70 שנות עבודה בחברה לחקירת ארץ-ישראל, יוסף אבירם היה שותף לכל הגילויים הגדולים. במלאות מאה שנה לחברה, הוא מצר על ירידת קרנה של הארכיאולוגיה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ניר חסון
ניר חסון

יוסף אבירם היה בחפירות בית שערים כשאלכסנדר זייד, רכוב על סוס, בא להציג את הממצאים לסטודנטים שסיירו באתר בשנות ה-30; הוא ארגן את החפירות המקצועיות הראשונות באזור הכנרת בשנות ה-40; הוא הביא לדוד בן-גוריון את אחת מהמגילות הגנוזות שנמצאו במדבר יהודה בשנות ה-50; והוא העלה את יגאל ידין למצדה בשנות ה-60. בארכיאולוגיה הישראלית, לפיכך, אבירם הוא האיש שהיה שם. הוא היה עד ושותף לרבים מהגילויים הארכיאולוגיים החשובים בישראל וקולו נשמע בכל הוויכוחים הגדולים על אתרים, ממצאים ומשמעותם.

אבירם, בן 97, גם מחזיק כנראה בשיא הוותק במקום עבודה אחד. כבר 70 שנה שהוא עובד בחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, שתחגוג בחודש הבא מאה שנים להיווסדה. החברה, שהוקמה ב-1913 על ידי האליטה האינטלקטואלית של היישוב היהודי בארץ-ישראל, מילאה תפקיד חשוב בחשיפת אתרי עתיקות ובהפצת המידע עליהם בקרב הציבור הרחב. ב-1989 זכתה בפרס ישראל וכיום היא עוסקת בעיקר בהוצאה לאור של ספרים וכתבי עת המתמקדים בארכיאולוגיה ובניהול כספים של חפירות ארכיאולוגיות.

אבירם הוא כמעט שם נרדף ל"חברה לחקירת", כפי שהיא מכונה. הוא החל לעבוד בה כמזכיר ב-1943, בשכר של לירה ארץ-ישראלית בחודש, אבל לאורך רוב 70 השנים שחלפו מאז, עמד בראשה בד בבד עם תפקידים אחרים שמילא באוניברסיטה העברית. עד היום מגיע אבירם מדי יום למשרדו, ששוכן בקומת המרתף בבית מגורים בשכונת רחביה בירושלים. זיכרונו צלול והוא שופע סיפורים שהם תמצית סיפורה של הארכיאולוגיה הישראלית.

אבירם בפעולהצילום: רפרודוקציה: אמיל סלמן

"עליתי ב-1936 מפולניה", פותח אבירם. "הייתי בוגר הסמינר העברי למורים בווילנה. מה אני עושה בארכיאולוגיה? אני בכלל מורה. אבל באונייה שבה עליתי היתה הודעה קטנה על הלוח, 'הערב ירצה פרופ' משה שוובה על חפירות בית שערים'. לא ידעתי מה זה, אבל אמרתי נלך לשמוע. ההרצאה היתה באחד החדרים באונייה. הוא הביא אתו הרבה תמונות – אז לא היה פנס קסם. כשהייתי באוניברסיטה היתה הפוגה במאורעות (המרד הערבי, נ"ח) וראיתי מודעה על טיול של סטודנטים לגליל בהדרכת ח. (חיים) בר-דרומא. זה עלה מעט כסף, אז נרשמתי. הדרכים לא היו כמו עכשיו. בבית שאן זרקו עלינו אבנים, אבל הגענו לבית שערים ואלכסנדר זייד הופיע לפנינו על הסוס. הוא יושב על הסוס ומספר איך לקח את יצחק בן צבי ואת מייזלר (בנימין מזר, מאבות הארכיאולוגיה בארץ, נ"ח) בלילה, כי פחדו שהרבנים לא ייתנו לחפור במערות הקבורה באתר. כבר אז הרבנים היו נגד. זייד הביא סולם. אסור היה להיכנס אבל הוא נתן לנו להציץ לתוך המערה וראינו את המנורה (תבליט יפה של מנורה באחת המערות). זה מה שהביא אותי לארכיאולוגיה".

חופרים זרים

החברה לחקירת ארץ-ישראל הוקמה בשלהי השלטון העות'מאני, 30 שנה לפני שאבירם עלה לארץ-ישראל. "כולם כבר חקרו בארץ: האמריקאים, הצרפתים, הבריטים, הרוסים", מספר אבירם. "היהודים אמרו, מה זה, פה זה ארץ אבותינו וכל הזרים חופרים. נקים חברה יהודית לחקירת ארץ-ישראל".

ביישוב היהודי לא היו ארכיאולוגים בימים שבהם הוקמה החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה. עם מייסדיה היו הגיאוגרף אברהם יעקב ברוור, איש החינוך דוד ילין ורופא העיניים אהרון מאיר מזי"א. אליהם הצטרפו בהמשך אישים כמו יצחק בן צבי, חיים נחמן ביאליק ואליעזר בן יהודה.

החברה התפזרה בתחילת מלחמת העולם הראשונה, מחשש שחבריה יואשמו בריגול על ידי הטורקים, והוקמה שוב ב-1920 תחת שלטון המנדט הבריטי. אז גם החליטו מייסדיה שהיישוב היהודי זקוק לארכיאולוג עברי ואלעזר ליפא סוקניק (אביו של יגאל ידין) נשלח ללמוד ארכיאולוגיה בברלין על חשבון החברה. עם הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, ב-1925, עזב סוקניק את החברה ועבר לאוניברסיטה. המעבר גרם מלחמת עולם באצולה הירושלמית. "המלחמה נמשכה עד 1943", נזכר אבירם. באותה שנה הוא מונה למזכיר הוועדה.

יוסף אבירם. מחזיק כנראה בשיא הוותק במקום עבודה אחדצילום: אמיל סלמן

החפירה החשובה ביותר שניהלה החברה לפני קום המדינה היתה בבית שערים. החברה גם מילאה תפקיד מרכזי בהנחלת המושג ידיעת הארץ ובגיבוש הנרטיב הציוני המרכזי של שיבה לארץ האבות. "אני זוכר ישיבה עם בן צבי, מזר ושוובה", אומר אבירם. "בן צבי שאל איך קוראים לי. אמרתי לו יוסף אברמסקי, אז הוא אמר אברהמי, זה השם שלך מעכשיו. אחר כך שיניתי לאבירם. באותה ישיבה משה שטקליס ומיכאל אבי-יונה (לימים פרופסורים לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, נ"ח) אמרו שהחברה לא יכולה להישאר של האליטה הירושלמית והתל אביבית, היא מוכרחה לרדת לעם. כך נולד הכינוס הראשון לידיעת הארץ".

הכינוסים, גולת הכותרת של פעילות החברה, זכו להצלחה ואלפי אנשים השתתפו בהם. "זה נמשך עד היום, אבל לצערי מספר המשתתפים ירד כי אנשים מתו והצעירים לא כל כך המשיכו את זה", אומר אבירם, שזוכר את כל הכינוסים. "ב-1947 היה כינוס גדול בטבריה, רגע לפני פרוץ מלחמת העצמאות. באמצע הכינוס אנשים התחילו להגיד שהם לא יצליחו לחזור כי תפרוץ מלחמה. הלכתי לסוקניק ואמרתי לו שיתקשר ליגאל (ידין) – הוא היה אז ראש המבצעים בהגנה – וישאל אותו מה לעשות. הוא התיישב במלון והתחיל לחפש אותו. ידין אמר לאביו, 'תורה לא מפסיקים. תמשיכו ותוכלו לחזור הביתה', וכך היה. ב-1956 היה כינוס הדמים. בסיור ברמת רחל הליגיון (הירדני) התחיל לירות ונהרגו ארבעה אנשים. 19 נפצעו".

העלייה למצדה

שנות ה-50 וה-60 היו תקופת הזוהר של הארכיאולוגיה הישראלית, כשבין המגילות הגנוזות לחפירות במצדה היא נהפכה לאובססיה לאומית. "ב-1954 הגיעו אלינו שמריה גוטמן ומיכה לבנה, שהיו ממונים על העליות של חבורות הנוער למצדה", נזכר אבירם. "הם באו עם תמונות מאוד מעניינות משם. שר החינוך היה (בן ציון) דינור. הזמנו אותו לבית של מזר והוא החליט שחייבים לשלוח לשם משלחת של אנשי מדע". כך התגבשה משלחת המחקר העברית הראשונה למצדה. המשלחת כללה סטודנטים ומתנדבים שחפרו בהר במשך שבועיים. אבירם היה ממונה על האספקה ועל ניהול המשלחת, הרמטכ"ל משה דיין רתם את צה"ל ולמקום הובאה שיירה של פרדות נהוגות בידי בדואים, שעלו מדי יום בשביל הנחש והביאו למשלחת מים ואוכל.

"בשבועיים האלו התגלו שם דברים לא רגילים", מספר אבירם. "אחרי זה היה דיון אצל בן צבי, שכבר היה הנשיא. השאלה היתה מה עושים. כולם אמרו שהחפירה שם זה מפעל עצום ושיש רק איש אחד שיכול לבצע את זה והוא בדיוק השתחרר מהצבא – הרמטכ"ל יגאל ידין. ארגנו משלחת אליו. כשבאנו, הוא ישב עם הרגליים על השולחן. אבל ידין אמר שהוא כבר התחייב לחפירה של ארבע שנים בתל הכי גדול בארץ, בחצור. אז עזבנו את זה".

יוסף אבירם עם יגאל ידין בעיר דוד. צילום: חנן שפיר. רפרודוקציה: אמיל סלמן

רק כעבור עשר שנים החל ידין בחפירה במצדה. מה ששכנע אותו, לדברי אבירם, חברו הקרוב, היה מבצע שארגנה החברה לחקירת ארץ-ישראל יחד עם צה"ל, לאיתור מגילות נוספות במדבר יהודה. "ב-1960 יגאל קרא לי לביתו. נמצא אצלו מנהל בית הספר האמריקאי לארכיאולוגיה. הוא סיפר שבעיר העתיקה הסתובבו בדואים ומכרו לכל מי שרוצה חתיכות של מגילות עתיקות. הם אמרו שזה בא מוואדי ציאל, נחל צאלים, שזה בצד שלנו (של הקו הירוק). שאלתי את ידין מה עושים. הוא אמר, 'אני הולך לבן-גוריון'. בן-גוריון אמר לו, 'תשאל את הרמטכ"ל (חיים) לסקוב. מה שהוא מציע, אני מסכים'. לסקוב אמר שדרוש מבצע גדול שבו ייבדקו כל המערות.

"נתנו לנו יחידה מובחרת – גולני. בהתחלה החיילים צחקו, אבל כשראו מה שהוצאנו משם הם התלהבו. העבודה היתה איומה. היה מסוכן מאוד לרדת למערות עם חבלים, אבל מצאו שם דברים יוצאים מן הכלל. כשנמצאה מגילה יפה אמר לי ידין לנסוע לבן-גוריון, שיראה שיש שם משהו. בן-גוריון הסתכל על המגילה ואמר לי, 'זה חשוב מאוד, אבל תגיד ליגאל שאני צריך אותו בממשלה. בשביל למצוא את זה יש גם אחרים'".

למרות דבריו של בן-גוריון, הפגישה, לדברי אבירם, היתה "הפתח למפעל מצדה. כשידין ראה מה מצאנו במדבר יהודה, הוא חשב מה אפשר למצוא במצדה". ב-1964 עלה ידין למצדה בראש משלחת חפירות, שהפכה למעין מיתוס בעולם הארכיאולוגיה הישראלית. גם הפעם היה אבירם איש המנהלה של המשלחת.

לפני תחילת העבודות הזמין ידין את אבירם ללונדון. "הוא אמר לי, 'יש עוד משהו, אבל אני משביע אותך שלא תספר לאף אחד'. הוא הכניס אותי לחדר והוציא קופסה שבה היתה חתיכה קטנה של מגילה. הוא אמר שזה חלק מהמגילה הכי גדולה שנמצאה. היה מתווך אמריקאי שביקש מקדמה של 10,000 דולר על המגילה המלאה. ליגאל לא היה, אבל הוא הלך לתורם, השיג את הכסף ונתן. המתווך אמר, אתה תשמע ממני. עברו שנתיים, וידין לא שמע כלום. הוא אמר, בטח הלך הכסף. אבל במלחמת ששת הימים יגאל היה בבור במטכ"ל ושם הוא קיבל ידיעות ושלח קבוצה של קצינים לבית של סוחר עתיקות מבית לחם. הסוחר הוציא מהמרתף קופסה של נעליים ושם היתה המגילה השלמה. למחרת אני מקבל טלפון, 'תבוא למושבה הגרמנית, לבית של דודו שנהב'. שנהב עבד אז במוזיאון ישראל. אני בא לבית, ועל כל הרצפה פרוסה המגילה הזאת ויגאל שם. אמרתי לו, איפה המקום שממנו הוציאו את החתיכה שראינו בלונדון והוא הראה בדיוק את המקום. זאת המגילה הגדולה ביותר ממגילות מדבר יהודה – מגילת המקדש. עשר שנים הוא עבד על הפענוח שלה".

יוסף אבירם עם משה דייןצילום: רפרודוקציה: אמיל סלמן

אבירם זוכר היטב גם את מורשתו, המפוקפקת יותר, של רמטכ"ל אחר של צה"ל שעסק בחפירות באתרי עתיקות. "דיין עזר לנו הרבה מאוד, אבל לצערנו הרב הוא חפר חפירות שוד. הוא תמיד רצה שנבוא אליו לביתו בצהלה והראה לנו כלים שמצא. ידענו על הגניבות. כולם ידעו. גם תפסו אותו כמה פעמים". הוא מסרב להרחיב בעניינו של דיין ואינו שש לדבר גם על מלחמות הארכיאולוגים שהחלו בשנות ה-70 וחלקן נמשכות עד היום.

מי כבש את חצור?

המלחמה היצרית מכולן מתנהלת בין ידין וממשיכי דרכו, מייצגי הגישה המקראית שמוצאים בחפירות חיזוקים לכתוב בתנ"ך, לבין אנשי הגישה הביקורתית המוצאים בעיקר סתירות בין הממצא הארכיאולוגי לנוסח המקרא. "כל זמן שלא היו ארכיאולוגים לא היו ויכוחים", אומר אבירם, "אבל כשהגיע דור צעיר של ארכיאולוגים התחילו ויכוחים – יהושע כבש את חצור או שלא? ויכוחים מדעיים זה יפה, אבל ההתכתשות נעשתה אישית ואז גם קמו מחנות. אני תמיד הייתי מרגיע את ידין. כשהוא קרא משהו ש(יוחנן) אהרוני כתב נגדו, זה היה מוציא אותו מהכלים והוא היה יושב וכותב מכתב זועם. אשתו היתה מדפיסה לו את המכתבים והיא סיפרה לי שלא שלחה אותם. היה בבית תיק של מכתבים שהוא היה כותב בשעת רוגז, שלא נשלחו".

הוא זוכר גם את ההרפתקה האחרונה והכושלת של ידין – הכניסה לזירה הפוליטית בראש מפלגת ד"ש. "הפוליטיקה הזאת לא נתנה לו מנוחה. היו באים אליו אריק שרון וכולם ואומרים לו, 'אתה יושב על האולימפוס בארכיאולוגיה, אבל תראה את המצב במדינה'. כל זמן שאשתו היתה בחיים, היא לא נתנה לו. ב-1976 אשתו כבר מתה וזה השאיר פער גדול בחיים שלו. אבל היתה גם ועדת אגרנט (שידין היה חבר בה). הוא היה מטלפן אלי אחרי הישיבות של הוועדה, בעשר בלילה, 'אולי אתה מוכן שנצא קצת לאכול?'. היינו הולכים למסעדת שמש, יושבים. הוא היה בדיכאון גדול ממה ששמע בוועדה, אבל לא סיפר כלום".

ב-1977 התמודד ידין בראש מפלגת הטרנד ד"ש וזכה בהצלחה גדולה בקלפי. בשנים שלאחר מכן לא הצליח לממש את ההבטחה וב-1981 פרש מהפוליטיקה וחזר לארכיאולוגיה. חלומו לחזור לחפירות נגדע עם מותו מהתקף לב ב-1984. "הוא היה הכוכב הגדול של הארכיאולוגיה הישראלית. הוא זה שהצליח להביא אותה לעולם כולו", אומר אבירם.

"כל הדור של שנות ה-40 וה-50 איננו. אני נשארתי השריד האחרון", הוא מוסיף. "היום מתעורר העניין הציבורי בארכיאולוגיה אם יש איזה סקנדל, אבל העבודה הפשוטה והיומיומית לא מעניינת את הדור הצעיר. הכל זה מחשבים ופייסבוק וכל הדברים האלו. זה קשה, אבל היום גם אין תגליות כמו שהיו פעם. עיר דוד זה יפה, אבל זה לא מצדה. זה כבר לא מה שהיה".  

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ