המקף שבין הממלכתי לדתי

כשהילדים הדתיים הולכים לתפילה, לחילונים יש מפגש, ובחלק מהשיעורים מלמדים מורים חילוני ודתי אחד לצד השני ונערכים דיונים על הדרך הנכונה לקרוא בתורה. ברחבי הארץ גובר הביקוש לבתי ספר מעורבים – מה שהוביל לפתיחת מסלול הכשרה מיוחד למורים כבר בשנת הלימודים הבאה

טלילה נשר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
טלילה נשר

בשנת הלימודים הקרובה ייפתח לראשונה בישראל מסלול מיוחד ללימודי הוראה בבתי ספר משותפים לדתיים וחילונים. מאז נפתחו בשנות ה-80 בתי הספר הראשונים שהעניקו חינוך משותף לדתיים וחילונים מבחירה, בכפר אדומים, תקוע ובית חורון, הפך החינוך המשלב בשנים האחרונות לתופעה רחבה. זרם חינוך זה פועל נגד ההפרדה הקיימת בין חינוך ממלכתי לממלכתי־דתי, במטרה להוות מקור ללמידה משותפת, המחזקת ערכים יהודיים ודמוקרטיים אצל התלמידים.

“זה חלק מתופעה רחבה יותר: ישיבות חילוניות, מכינות קדם־צבאיות מעורבות – אנשים רוצים לבחור בעצמם את המרכיבים של הזהות היהודית שלהם, והמורכבות הזאת לא נמצאת לא בממלכתי־דתי ולא בממלכתי”, אומרת עליזה גרשון, מנכ”לית עמותת צו פיוס. “כאן מדובר במסגרת הטרוגנית שבה הכל מונח על השולחן. הילדים כל הזמן עסוקים בנושאים של זהות ברמת מודעות גבוהה”.

החיזוק המשמעותי לפעילות בתי הספר התקבל ב-2008, אז עבר בכנסת חוק המכיר בזרם החדש, ביוזמתו של הרב מיכאל מלכיאור, שהיה חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה ויו”ר ועדת החינוך. החוק, שתקנותיו אושרו רק לפני כשנה, מאפשר לכל בית ספר, ממלכתי או ממלכתי־דתי, לעבור לזרם המשלב. לצעד זה נדרשת הסכמה של שני שלישים מהורי התלמידים ושל רוב הצוות הפדגוגי. כן נדרש בית הספר להציג תוכנית לימודים ששמה דגש על עיסוק בזהות יהודית וחינוך לסובלנות.

כ-20 בתי ספר משלבים פועלים כיום בארץ – משלומי בצפון עד באר שבע בדרום – ומספר דומה של גנים. כעשרה בתי ספר נוספים נמצאים בשלבי הקמה. הקפיצה הגדולה היתה הקמת בית הספר המשלב קשת בירושלים, על ידי רות להבי. “פתאום זה הפך להיות משהו שהוא לא רק מתאים ליישוב קטן, שאנשים בחרו לגור בו יחד, אלא לחזון בעיר גדולה”, אומרת גרשון ומציינת כי הדבר “הדביק עוד ערים רבות, בהן באר שבע, מודיעין, ראשון לציון, רעננה, כרמיאל ומעלות”. בשנים האחרונות גובר הביקוש. בתל אביב יש בית ספר משלב בשלבי הקמה ובתי ספר נוספים עתידים לקום בבנימינה, גדרה, הרצליה, רחובות ופתח תקוה.

התרחבות התופעה הולידה את הצורך בהקמת מסלול ייחודי למורים בחינוך המשלב, אומר יותם טרון, מנהל החממה ליזמות חינוכית במכון לחינוך דמוקרטי בסמינר הקיבוצים, שם תיפתח התוכנית. “הצורך הוא בעבודה עם נרטיבים שונים, יכולת להיפגש באמצע ולהבין איך מורה עובד עם שונות”, הוא מספר, “הקורסים במקרא ומחשבת ישראל יפגישו בין נרטיבים, וקורס שעוסק במעגל השנה היהודי לא יילמד מזווית כזו או אחרת, אלא מכמה זוויות אפשריות”. לדבריו, המסלול הייחודי “מצייד את המורה בכלים שיאפשרו לו להתמודד עם הסוגיות בתוך הכיתה. כי גישה ורצון לא מספיקים, נדרשת יכולת לעבוד עם המורכבות במפגש”.

התוכנית, המשותפת למכון לחינוך דמוקרטי, לסמינר הקיבוצים ולצו פיוס, כוללת גם התנסות בכיתות במטרה ללמוד את הדיאלוג שנוצר בבתי הספר המשותפים. “יהיה עיסוק משמעותי בזהות החינוכית של המורה, מה תפישת העולם שאיתה הוא בא לכיתה”, מוסיף טרון, “איך אני מלמד מקרא בתוך המפגש הדיאלוגי, למשל”. גם במזכירות הפדגוגית נבחנות בימים אלו דרכי הוראה ייחודיות לבתי ספר אלו.

תדהר גוטמן, שלימדה בבית הספר קשת במזכרת בתיה, וכיום מלמדת בסמינר הקיבוצים ועובדת בצו פיוס, אומרת שגם אם באופן כללי ההורים כיום מעורבים בחינוך יותר מאשר בעבר, בכל זאת, בבתי הספר המשלבים נוצרת, לדבריה, “מעורבות הורית אחרת, מאוד אכפתית ואידיאליסטית, שאופיינית לבתי ספר ייחודיים. זו עוד מורכבות – ודאי כשמדובר בבתי ספר ממלכתיים, שגם מצריכים דיאלוג עם משרד החינוך. הדינמיקה מאוד עדינה, והיא מגיעה גם לכיתה: על כל טקס או מסיבה, יש הרבה דעות נלהבות ומלאות להט. הכל מאוד חשוב ומשמעותי”.

לדברי גוטמן, למורים “נדרשת הכנה הן לדיאלוג עם הילד והן לתהליכים האישיים שהמורים עוברים. כשנכנסים לכיתה עם תלמידים מכל רצף הזהויות, יש שאלות שעולות ואם לא - חובה להעלות אותן. המורים לעתיד צריכים לשאול את עצמם את השאלות האלה. בשביל שיוכלו לעמוד מול ילדים ולאפשר להם לעבור את התהליך הזה, הם צריכים לעבור אותו תחילה בעצמם”.

מאז נפתחו בתי הספר המשלבים הראשונים, פותחו דרכי הוראה ייחודיות: חלק מהשיעורים נלמדים עם שני מורים בכיתה, דתי וחילוני. ישנם נושאים שנלמדים משתי נקודות מבט, ואחרים שנלמדים קודם בנפרד בקבוצות של הדתיים והחילונים לחוד, ואחר כך דנים בהם יחד. בבקרים למשל, ישנה קבוצה של תפילה (לילדים הדתיים) וקבוצה של מפגש (לחילונים). “נדרשת מיומנות של קבלה, שמאפשרת לדעות שונות להישמע, גם אם לפעמים זה סותר את עולם האמונות שלי כמורה”, אומרת גוטמן, “לטפח גם את עולם האמונות שמנוגד לי, זו עבודה”.

“השאלה הכי גדולה כמובן, היא נוכחותו של אלוהים בכיתה”, היא מוסיפה. “כלומר, יש בכיתה הרבה דיבורים על אמונה באלוהים, וכמורה חילונית אני לא תמיד מרגישה עם זה בנוח. במפגשי הבוקר, בכיתה א’, בזמן שילדי התפילה מתפללים, ילדי המפגש עוסקים בשירה עברית, בסיפורי חכמים וגם, למשל, במיתולוגיה היוונית. כשיש עוד מיתולוגיות זה נותן לילד מרחב. מנקודת המבט שלי כמורה חילונית, זה מרכך את הנוכחות האלוהית בחדר. הילד יכול לחזור הביתה ולעבד את זה עם המשפחה שלו”.

“באחת מכיתות ד’”, מספרת גוטמן, “התעורר דיון בשיעור תורה, כשאחד הילדים החילונים קרא מהחומש ואמר את אלוהים וילדים תיקנו אותו שלא יאמר את שם השם. עשינו שיחה על איך רוצים לכנות אותו. הדבר המדהים היה שהם החליטו לא להחליט, בתיווך של המורה הדתיה ושלי, הסכמנו שהכלל יהיה לא מה אומרים אלא איך נוהגים אחד בשני”. 

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ