המילה

תכף נרחיב על הנושא

דקה ושמונה שניות של מופרכות טלוויזיונית הן המובן מאליו של הטלוויזיה המסחרית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלון עידן
אלון עידן

צריך רק להגיע איכשהו לסרטון הזה, לא יותר. ללחוץ על ה–PLAY ולהביט. זה אמנם קרה בסוף השנה שעברה, וצף שוב השבוע ברשתות החברתיות, אבל זה לא חשוב. מה שחשוב זה הדקה ושמונה שניות האלה שנחשפות מול העיניים. באופן עקרוני הן לא אמורות להפתיע - אתה כבר מורגל בקטעי טלוויזיה מביכים, בעיקר מתוכניות בוקר - אבל באופן מעשי הגוף שלך מסרב להאמין. המבוכה הופכת לצחוק, שמוחלף במבוכה, שהופכת לצחוק. רק דקה ושמונה שניות, אבל תחושה של אינסוף.

קשה להסביר מה בדיוק יש בסרטון שהופך עוד רגע מביך למטאפורת־על. אולי זו העובדה שהמנחה של התוכנית, דנה רון, פותחת ראיון עם לוסי דובינצ’יק באמירה “בואי נדבר על החיים הפרטיים שלך”. כך, באופן ישיר, בלי הבושה שאמורה ללוות את מה שמכונה “חדירה לפרטיות”. ואולי זו העובדה שעוד לפני שדובינצ’יק מספיקה להגיב רון מיד מוכיחה אותה בטענה ש”את התגרשת לפני חצי שנה”; ואולי זו העובדה שברגע שדובינצ’יק מתקנת אותה ‏(“יותר, כבר שנה”‏), רון מגלה בקיאות גדולה יותר ממנה בחייה הפרטיים ‏(“אה, כן? זה לא היה במארס?”‏).

דקה ושמונה שניות בסך הכל. אבל משהו ברגע הזה כל כך לא סביר, כל כך מופרך, כל כך מגוחך, שהשניות נעצרות וכולאות אותך באי בודד של חוסר מודעות קולוסאלי, במצב שנע בין קלאוסטרופוביה להיסטריה. יש בזה משהו מפחיד ומצחיק בו בזמן, כמו רגע שנגזר מסרט ישן שניסה להגחיך את העתיד שאליו אנו צועדים. והנה העתיד הזה כאן מולנו, מגוחך מכל מה שיכולנו להעלות על הדעת. וגם המחשבה ההיא, על זה שאולי היא קיבלה תוכנית רק בגלל שהעורך של “האח הגדול” אמר משהו על החזה שלה, לא מצליחה להסדיר את ההיגיון.

ומפגן חוסר המודעות ממשיך, נטול כל בקרה חיצונית, תוהה כעת בפני דובינצ’יק איך זה להיות פנויה. והנה, דובינצ’יק עונה לה שהיא בכלל “בזוגיות כבר חצי שנה”, אבל התשובה הרי לא חשובה, רק השאלה, כי מי מקשיב בכלל לתשובות, זו בסך הכל מכונה שיורה מילים בלי קשר ובלי הקשר, ולכן תוך רגע רון משנה תיאוריה ויוצאת למתקפה: “את תמיד בזוגיות, אני לא זוכרת אותך לבד”; ולאחר שדובינצ’יק מסרבת שוב ושוב להתייחס לחייה הפרטיים, רון ממשיכה לרוקן את מאגרי הקונסטרוקציה ומיד שואלת: “לפני שהתחתנת נולדה בתך ממערכת יחסים שהיתה לך עם שחקן ששיחק לצדך ב’קלרה הקדושה’, נכון?” ו”...כשנכנסת להריון היה לך בן זוג אחר והוא ליווה את ההריון?”

אפשר לכתוב שקשת, הזכיינית שמשדרת את תוכנית הבוקר הזאת, אשמה. אפשר לכתוב שהיא מפקירה את דנה רון, חושפת אותה בצריח, שמה מכשול בפני עיוור. אפשר לכתוב את זה, אבל האם זה באמת משנה? האם זה באמת חשוב? האם למישהו כבר אכפת? האם מתקיים דיאלוג מוסרי בכל מה שקשור לטלוויזיה מסחרית? לכסף? האם הזיית בוקר כזאת נתפסת בכלל כהזיה? האם קשת או דנה רון הן בכלל הסיפור?

או שאולי הסיפור הוא אתה. אתה, שצפית ב”האח הגדול” ובשאר הניסויים בבני אדם, והזנת את המכונה האטומה הזאת, וביקשת ממנה לייצר עוד ועוד מוטציות, ועוד ועוד וריאציות מעליבות של בני אדם, שחלקן ממוקמות עכשיו בחלקים אחרים של המסך. כן, אולי זה אתה, שכעת מביט במשך דקה ושמונה שניות בדבר הזה שביקשת לראות מבלי להכיר בך שביקשת. והדבר הזה הוא הלא מודע בכבודו ובעצמו.

“אני באמת לא מעוניינת לדבר על החיים הזוגיים שלי”, מתעקשת דובינצ’יק. ודנה רון מסכמת: “אז אנחנו תכף נרחיב על הנושא, מיד אחרי הפרסומות”.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ