שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עופר אדרת
עופר אדרת
עופר אדרת
עופר אדרת

“לא, זו לא פורנוגרפיה של השואה”, אומר הפרופ’ גדעון גרייף בשיחה בבית קפה תל אביבי לאחר ששב מהכנס האקדמי שעסק ב”סופר השואה הראשון”, יחיאל די־נור, המוכר בכינוי העט “ק. צטניק”. את הכנס ארגן גרייף באוניברסיטת קלגרי שבקנדה. עד לשם הוא היה צריך לנדוד בחיפוש אחר מוסד שיסכים לארח את המפגש הטעון, הרגיש והשנוי במחלוקת. בספריו, ק. צטניק גולל את חוויותיו מתקופת השואה ללא צנזורה. הוא התייחס לתשוקות, לבתי בושת ולנערי ליווי, והשתמש בתיאורים מיניים בוטים. היו חוקרי ספרות שקראו לזה פורנוגרפיה, לאחרים היה פשוט קשה לקרוא את יצירותיו.

“פניתי לכל מיני אוניברסיטאות, מכוני מחקר ומוזיאונים, והצעתי להם לקיים כנס על ק. צטניק – אבל נדחיתי שוב ושוב”, אמר גרייף, “כמעט התייאשתי, עד שזרקתי את הרעיון, לגמרי במקרה, למחלקה ללימודי ישראל בקלגרי – בראשה עומד הפרופ’ דוד טל. והם קנו את זה”.  אל הכנס הגיעו חוקרים בעלי שם, דוגמת הפרופ’ דינה פורת מאוניברסיטת תל אביב, המשמשת כהיסטוריונית הראשית של יד ושם.

בתום שלושה ימי דיונים שב גרייף לישראל עם מה שביקש להוכיח: “ק. צטניק הוא סופר חשוב, מתעד חשוב של אושוויץ. נעשה לו עוול, ואני מאוד רגיש לענייני עוול. חורה לי שעושים עוול לאנשים כל כך מוצלחים ומוכשרים. הוא היה זכאי בחייו להרבה יותר יחס, אך כמו שקורה לרבים וטובים – הוא לא קיבל אותו”.

די-נור מתעלף לאחר עדותו במשפט אייכמןצילום: לע"מ

ק. צטניק מוכר כמעט לכל תלמיד שסיים תיכון בישראל או חייל בצה”ל. את ספרו “השעון” הוציאו במהדורה מיוחדת לבתי ספר. “מהדורת שי מיוחדת ממשרד החינוך והתרבות, לכל תלמיד ותלמידה בכיתה י’, במטרה לעודד כתיבת עבודות גמר”, נכתב על הספר, שמצוי בספריות רבות בארץ. צה”ל, מצדו, הפיץ אותו כספר כיס לחיילים. כך היה במקרה של “אהבה בלהבות”, שיצא לאור ב”ספריית תרמיל”.

אלא ש”ייצוגי השואה” ידעו תמורות רבות בשנים שחלפו מאז קום המדינה, עד כי כיום ק. צטניק כמעט מוקצה בקרב חוקרי ספרות בישראל. “יש לו אימאג’ לא חיובי. ‘הוא זה שכתב על בית הבושת’”, הם אומרים. “אבל ק. צטניק כבר לא איתנו מאז 2001, ולא יכול ללחום על שמו הטוב. סופרים צעירים וחדשים כותבים על השואה. הוא נחשב למיושן, לא אטרקטיבי, כזה שעבר זמנו”, אומר גרייף.

גרייף החליט להשיב לק. צטניק את כבודו האבוד. כמי שהקדיש את חייו למחקר של מחנה ההשמדה אושוויץ, “אין לך כמו ק. צטניק כדי לקבל ריח, תחושה ואטמוספירה של מה שאירע שם. קצת להתקרב, כמה פסיעות אל תוך המחנה”, הוא אומר. “ללא ק. צטניק הבנה חווייתית של אושוויץ היא בלתי אפשרית. אין לו תחליף”.

ק. צטניק, שהתפרסם כשהתעלף מעל דוכן העדים במשפט אייכמן, תיאר בספריו חוויות גסות מהמחנה. לא כל אחד צלח אותן. כזה היה סיפורה הבדיוני של אחותו, שאולצה לספק שירותי מין לחיילי הצבא הגרמני בספר “בית הבובות”; או סיפורו של אחיו, שכילד חווה התעללות מינית במחנה ריכוז, כמתואר בספר “קראו לו פיפל”. שני הספרים, שיצאו לאור בשנות ה-50, עדיין זכורים לרבים מהקוראים הישראלים.

“את אושוויץ לא ניתן לתאר במונחים קונבנציונליים. זה מקום שהיה שיא הקיצוניות, הכי קיצוני בהתנהגות האנושית”, יוצא גרייף להגנתו של ק. צטניק. “כמו בכל מחנות, היו גם היבטים סקסואליים, מה לעשות. היו שם בני אדם, עם תשוקות, כולל כאלה שמימשו אותם – כל אחד לפי מידות יכולתו”, הוא מוסיף, “רובם לא חשבו על זה, כי לא היה להם כוח, אבל היו גם אחרים - בעיקר הגרמנים ונושאי התפקידים, בחלקם יהודים – שקיבלו אוכל, וסמכות ותאוות שונות – וכן חשבו גם על דברים כאלה. העובדה שהוא עצמו ניצול אושוויץ מוסיפה לזה ממד של אמינות. אין כמעט תופעה שהוא מדבר עליה שלא היתה קיימת. הוא הסופר והמתעד הגדול של אושוויץ”, מתעקש גרייף.

גרייף מעדיף להתייחס לק. צטניק כאל סופר אמיץ ופורץ דרך, “לכתוב על מה שהוא כתב בשנות ה-50, כשבארץ לא הגו את המילה ‘מין’, מחשש להטיל כתם על היהודים... זו הגדולה שלו. הוא לא הסתיר כלום, לא הטמין דבר מתחת לשטיח. באושוויץ, כפי שתיאר, היתה קיימת כל תופעה אנושית, כי היו שם בני אדם מהעולם הזה, לא ממאדים”.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ