המיתולוגיה של יונה וולך - שירה - הארץ

המיתולוגיה של יונה וולך

שירי יונה וולך אומרים: אני יונה וולך, האם אתם שומעים אותי, 
בואו אלי, היו חלק מ”אנחנו יונה וולך”, מהארכיטיפ שאני מציעה לכם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יצחק לאור

זאת היונה, יונה וולך, השירים, המחברות הגנוזות, הראיון, עורכים הלית ישורון, יאיר קדר, הוצאות מודן והוצאת הקיבוץ המאוחד,
205 עמודים

כדי לקרוא את יונה וולך, אני מבקש לקרוא תחילה את שז. מבחינה אחת היא המשוררת הקרובה ביותר לוולך, ומצד שני, היא רחוקה ממנה בדיוק באספקט שאותו אסיט מיד מהדיון: "הנשמה היא כמו ילדה קטנה / לפני שאבא הצליף בה לראשונה / היא שלווה ומאושרת / היא לא קיימת / אבל בכל זאת היא מייללת בקול / רם כל כך עד ששומעים אותה כל הדרך / מאוקיינוס הנשמות ועד הזבל / כאן". זוהי שירה נשית מיליטנטית. זעקתה קורעת את התבל. בזירה העברית הקדימה שז את זמנה.

וולך כתבה משהו אחר. היא רצתה שניכנס, כולנו, אל כנפי השירה שלה, כאנשים שזהותם הוסרה והוחלפה. כדי ששירתה תעולל לקוראיה את ה"פריעה", בראה וולך מיתולוגיה. המיתולוגיה הזאת כללה את קורנליה, קסיוס, תרזה, ניזטה, כריסטינה, לוטה, סבסטיאן, אנטוניה וכו'. אנסה, בעזרת שני בני שיח שלה, להצביע על המצע שעליו בנתה את קולה. כל מודוס מיתי, הוא עניין לשוני, וכל עניין לשוני הוא יותר מתחביר וסמנטיקה. הוא שיח. משהו מהשיח שבראה וולך לעצמה על עצמה, אני מבקש לאתר.

וולך כתבה את השיר הנפלא המתחיל כך: "תכלת סמיכה עומדת בעלי הצפצפה / ואור גדול נח על סמוכות השושנים שני עצי פלפל מסובכים וענפים זה בזה / בגילי, רכים בהיוולדי, לכבודי". לידה. לא מוות. מדוע חשוב להדגיש? כי הנה השורות המפורסמות של יאיר הורביץ, בן שיחה, בפואטיקה הזאת: "בְּעִיר שֶׁרְקִיעִים לָהּ אַיִן ומרגועה מַחֲסֶה / אֶרְאֶה שְׁנוֹתַי וְהֵן כִּלְבוּשׁ אֲשֶׁר לַמֵּת / וְכָל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַלֵּב כָּל / הַנְּחָלִים וְהָרִים סָבִיב לוֹ...". אצל הורביץ ססגוניות הטבע והיקום הם תמיד נחמה על אבל שאינו מרפה ממנו. שוב ושוב חוזר המוות לעמוד במרכז, בלשון הרמונית שהשירה העברית ניסתה להיפטר ממנה. התחביר שלו מקראי, גם מטבעות הלשון מקראיות. "אדמה, פנים וכוח אין ללידה, פנייך/ הסבירי לבאים ופרשי/ שעת פנאי שלך/ לברכה./ שעבד אותך באמונה/ וייאסף./ וישכב עם אבותיו. (...) והנבלה / תאבל את מותה בדממה".

יונה וולךצילום: מרים שרון, יח"צ

וולך כתבה, כאמור: "רכים בהיוולדי, לכבודי". אין אצלה בקשת נחמה, גם לא בשירה הקרובה אל הורביץ, ואפילו לא כאשר מדובר במוות: "המת היפה כבר היה מצוי בגני / פורח, שטוף זהב-אור וריח מים / בגובה גומה לאגס נח מת נהדר". הדילוג על פני האבל אינו נעשה בעזרת הכחשה. להפך, בשירים שלה שולט ה"מאוים", הגוף המקולף, הזר, המת בגן, הסקנדל המזוכיסטי. המאוים אהוב כמו הטבע, כמו הפריחה. הכאב מגולה, מקולף. יפה. נהדר. מדמם: "זה לא נכון שהמוות גוש כזה או מכה. / ממש כמו צעיף של בד מעלה / כך הוא בא לאט, אפילו כמו כלה".

אצל שני המשוררים הללו בלט, בשלב המוקדם הזה, מאמץ לחרוג מהעברית התקנית, שחגגה בשירה ב"מהפכת זך". שניהם אהבו תחביר מקראי. ואולם, אצל וולך אין אף פעם הרמוניה. אפילו לא ניסיון. אצלה מסתכסכים השדות הסמנטיים שאינם מתיישבים זה עם זה. ועם לשון הדיבור: "שאלו לשלום ציפורה / האם עוד בין רגליה / מרבי רגליים שם ישרוצו / שאלו לשלום ציפורה". כל אלה מהווים חלק מהמצע.

ואולם, לטעמי, הדובר המובהק ביותר ש"לעומתו" פועלת וולך, לידו עליה לצמוח, מחרדת־השפעתו עליה להיזהר, הוא דוד אבידן. הוא, שלא ויתר על ההיפרבולות הדחויות אצל זך ועמיחי: "אֵשׁ הַיַּעַר כְּבֵדָה וְיָמֶיהָ רַבִּים. / בְּשׁוּלֵי הַמְּהוּמָה הֶעְפִּילו ּ/ לוֹחֲמִים אַחְרוֹנִים אֶל הָהָר הַלָּבָן. / אֵשׁ הַיַּעַר כְּבֵדָה, אֵשׁ אוֹכֶלֶת. / אֲרָיוֹת חֲרוּכִים שָׁעֲטוּ מִסָּבִיב / כְּמוֹ סוּסִים בַּקִּרְקָס, עַד הַבֹּקֶר / הֵצִיף אֶת הַכֹּל הַמַּבּוּל הַבָּהִיר / שֶׁהֻשְׁלַךְ מִגְּבָהִים".

אבידן מקרין מעין סרט, מספר סיפור על מקום רחוק, אי שם בין מסך הקולנוע לתל אביב, כאיזה ג'ונגל בראשיתי. בכל הבית הנהדר הזה אין אף מטאפורה. מדוע? משום שהקורא אמור־להאמין, לסמוך על המשורר, לא לפענח את המטאפורה שלו, להאמין למשורר. מדוע? משום שהוא ה"אב" המספר.

כאן ראוי להתחיל לקרוא את וולך ככותבת מצע משלה, לגמרי־משלה: באי־אפשרות לדבר כמו אבידן. אין משוררת היכולה לכתוב כ"אב", אלא כפרט, כסובייקטיביות משכנעת, או מפתה, או מכמירה. די להשוות את "השתדלות" של דליה רביקוביץ – "תזכור שהבטחת לבוא אלי בחג / שעה אחרי שיחשיך", עם השיר של וולך, הנפתח בשורות: "כשתבוא לשכב אתי / תלבש מדים של שוטר". אל ייקל בעיניכם ההבדל הגדול בין שתי הפואטיקות. אל תצמצמו אותו לדיון על "נטיות מיניות".

נפנה אל הגבריות האבידנית, בוואריאציה של וולך, ה"נקבה", שרוצה לשיר שירה גדולה, וצריכה לשם כך לפנות לעצמה מקום "כמו אבידן". בשיר "שיר קודמשנתי", אפילו השם, ושבירת המלים, מזכירים אותו. אבל לא המורפולוגיה מעניינת, אלא אופן הדיבור על הסקס: "רומזים לנו שיש סקס אחר". כאן מתחרה וולך בגבר: "שכבר אנחנו עייפים מאוד מ / נשינו וידידותינו הבתולות". קריאה לסבית של השיר תפיק ממנו משהו, קריאה "דו־מינית" תפיק עוד יותר ובלבד שלא נישאר בתחום הפרקטי, ולא ב"ייצוג". אין כאן ייצוג. בכך כל העניין. אולי יהיה ייצוג חדש. יתרה מזאת: השיר מחלק את הקוראים לנשים ולגברים, שותפי הסקס הישן, ומחפש, "בשבילנו", מעכשיו, סקס אחר, ייצוג שונה לסקס אחר. ולכן, מיהם "אנחנו" בשיר הזה?

וולך משתמשת הרבה ב"אנחנו”. זה לא פשוט. אפשר כמובן לכתוב מניפסטים ליום האשה בשם "אנחנו". ואולם, האם יכולה היתה לאה גולדברג יכולה בשם "אנחנו", ממש כמו שלונסקי? אי אפשר לאשה לכתוב "אנחנו", בשם "כולם". גבר יכול. אשה אינה יכולה, בלי להתכחש להבדל, לטשטש את גבולותיו, או לחצותם, זו האופציה הוולכית: "והיינו כמטורפים כל הלילה שאגו בנו אריות / והיינו פוחדים מפני עצמנו והיינו על ארונות מפנינו / והיינו כקליפת אגוז על פני מים רועשים מפנינו...". כאן נולדת האשה הוולכית שאינה אשה או גבר:

"ציפור מה את מזמרת / מישהו אחר / מזמר מגרונך / מישהו אחר חיבר שירך / שר בבית / דרך גרונך./ ציפור ציפור / מה את שרה / מישהו אחר שר / דרך גרונך". זה העיקר לטעמי והמשכו בציטוט השירים המטאפוריים המסובכים, שדימוי אחד ניצב במרכזם, שהכאב עולה מהם והיופי:

"כשהמלאכים סחוטים

אנחנו מקפלים להם את הכנפיים

בעדנה בעדנה

מכינים שוב את השוט

כשהמלאכים מתחילים

אנחנו חותכים בהם עד

שהטל מציף את הארץ".

כנפיהם הן תחפושות ניתנות להסרה, אחרי שהשוט היכה בהם, ובחוץ מציף דם, או טל, את הארץ, כי עלה הבוקר, בהכנה לסיבוב הבא של התענוג המזוויע, בחלום או לא בחלום. פחות חשובה, כרגע, המשמעות המינית של השיר. חשובה יותר הזמנת ה"כל־קורא" להצטרף לחווייה. ה”אנחנו” כאן איננו נשי. הוא גם לא הומניזם של “כולנו בני אדם”, שרק משורר גבר מדבר בשמם. הוא “אנחנו”, קוראי שירת יונה וולך. החד־פעמיות הזאת היא המצע המיתי: אני יונה וולך, האם אתם שומעים אותי, בואו אלי, היו חלק מ”אנחנו יונה וולך”, מהארכיטיפ שאני מציעה לכם. הפרובלמטיקה הזאת מתנסחת בשאלה פואטית: “איך אני כותבת שירה (שהיא עניין גברי)?” עליה נבנה הקול של יונה וולך. הפיענוח של המטאפורות, של דמות האלוהים, של הבתולה הקדושה, של הכמיהה לקולו של אלוהים, של המזוכיזם, של תיאור התשוקה המינית כמשהו שלעולם אי אפשר לספקה באמת, כל אלה נזקקו, מתחילה, לפילוס דרך באמצעות הלשון המיתית.

לפיכך גם נכון, שוולך איננה המשוררת המתאימה ביותר לדבר בשם זהות נשית, משום שהיא מבטלת לגמרי את ה"זהות". "כשתבוא לשכב אתי / תלבש מדים של שוטר / אני אהיה עבריין קטן".

הטיפוגרפיה של האלבום הזה נעשתה בידי מי שלא קרא מעודו שירה מנוקדת. ואם קרא, לא קרא את יריעות הדפים הוורודים הללו שאותיות מונוטיפיות כחולות זעירות מוציאות את העיניים לקורא.