שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יובל נח הררי מציע נקודת מבט חדשה על גירוש הבריטים מישראל

המאבק של היישוב היהודי באימפריה הבריטית היה רק סיבה אחת לסיום הכיבוש והקמת המדינה היהודית. כדי להבין מי באמת סילק את הבריטים מארץ ישראל כדאי להיזכר בהקשר ההיסטורי של קריסת הקולוניאליזם האירופי ובמעורבותם של היפנים בסיפור

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יובל נח הררי

אחד הסיפורים המכוננים בנראטיב הלאומי הישראלי הוא סיפור המאבק באימפריה הבריטית. אוניות מעפילים רעועות מוקפות בספינות הוד מלכותו. פטריית עשן מיתמרת מעל מלון המלך דוד. ליל הגשרים. השבת השחורה. כלא עכו. נערי חסמב”ה חומקים באישון לילה בין פטרולים של חיילים סקוטים בחצאיות משובצות.

הסיפור כפי שהוא מסופר בדרך כלל יוצר את הרושם שההגנה, האצ”ל והלח”י; דוד בן־גוריון, מנחם בגין, ויצחק שמיר - הם אלו שסילקו את הבריטים מארץ ישראל וסללו את הדרך להקמת המדינה. אין ספק שסיפור המאבק של היישוב היהודי הקטן באימפריה הבריטית האדירה הוא סיפור של תעוזה, חזון והקרבה יוצאי דופן. המאבק הזה נוהל על ידי דור נפילים, שקשה לנו כיום לדמיין מול אילו מכשולים הוא עמד, ובאילו תעצומות נפש הוא ניחן.

גנדי ונהרו, ראשי הקונגרס ההודי, במהלך דיונים ב-1942 . הרגע שבו מסתיים עידן

מבלי להמעיט ממסירותם ומאומץ לבם של אנשי המחתרות והתנועה הציונית, האמת היא שמאמציהם היו תנאי הכרחי לסילוק הבריטים, אך לא תנאי מספיק. מאבקו של היישוב היהודי היה פרק קטן בתוך סיפור גדול הרבה יותר - סיפור קריסתו של הקולוניאליזם האירופי, והמעבר לעולם פוסט־קולוניאלי.

הקרבות המכריעים שסילקו את הבריטים מארץ ישראל אירעו לא במלון המלך דוד, ולא בכלא עכו, אלא באמריצר, בהוואי ובסינגפור. באמצע המאה ה–20 שלטה האימפריה הבריטית לא רק בארץ ישראל, אלא בכרבע מכדור הארץ. הנכס החשוב ביותר שלה היה הודו, על מאות מיליוני תושביה, ולצדה מליה ‏(מלזיה של ימינו‏), על מטעי הגומי, מכרות הבדיל ומרכזי התעשייה שלה; נמל סינגפור - המפתח לדרום מזרח אסיה; ובארות הנפט של המפרץ הפרסי.

ארץ ישראל היתה חשובה לבריטים בעיקר לצורך הגנה על תעלת סואץ, שהיתה דרך המלך בין בריטניה לבין האימפריה האסייתית שלה. כל עוד שלטו הבריטים בהודו, לא היתה להם שום כוונה לוותר על הארץ שבין הים לירדן, יעשו היהודים והפלסטינים מה שיעשו. אלא שהאימפריה הבריטית עמדה בפני איום גדל והולך מצדה של התנועה הלאומית ההודית בהנהגת גנדי ונהרו, אשר דרשה עצמאות להודו.

ב–13 באפריל 1919 פתחו כוחות צבא בריטיים באש על הפגנה שלווה בעיר אמריצר והרגו מאות מפגינים. טבח אמריצר הלהיט את הרוחות בכל רחבי תת היבשת, זיעזע את דעת הקהל בבריטניה ובישר את תחילת הקץ של האימפריה הבריטית בהודו. משנה לשנה הלכו תביעותיה של התנועה הלאומית ההודית ונעשו תקיפות יותר, ואחיזתם של הבריטים בתת היבשת הלכה והתערערה, אך הם עדיין היו נחושים לעשות כל שביכולתם להחזיק מעמד.

גם פריצת מלחמת העולם השנייה, והמאבק לחיים ולמוות שניהלו הבריטים נגד היטלר באירופה, לא הביאו אותם לוותר על האימפריה האסייתית שלהם. אמנם הם היו צריכים להעביר כוחות רבים מאסיה לבריטניה ולצפון אפריקה, אבל האיום הצבאי היחיד באסיה נשקף מכיוונה של יפן, ושאיפות ההתפשטות של יפן רוסנו על ידי המעצמה האמריקאית. או כך לפחות חשבו הבריטים.

ב–7 בדצמבר 41’ הנחית אדמירל יאמאמוטו מתקפת פתע קטלנית על הצי האמריקאי בנמל פרל הארבור שבהוואי, ושיתק את יכולת הפעולה של ארצות הברית באוקיינוס השקט. בחודשים הבאים כבשו היפנים בסערה את הפיליפינים ואינדונזיה, גנרל יאמאשיטה וחייליו נחתו במליה הבריטית, הביסו בקרב אחר קרב את צבא הוד מלכותו והטילו מצור על סינגפור, “המצודה החזקה בעולם”.

גנרל יאמאשיטה מקבל את כניעת הבריטים בסינגפור, פברואר 1942צילום: Imperial War Museum

המצור נמשך רק שבוע ימים. הבריטים איבדו את הרצון להילחם, וב–15 בפברואר 42’ נכנע גנרל פרסיוואל לגנרל יאמאשיטה, שנודע מאז בכינוי “הנמר ממליה”. קרוב למאה אלף חיילים הלכו לשבי היפני. היתה זו התבוסה המשפילה ביותר בהיסטוריה הבריטית. מסינגפור היפנים נעו מערבה, כבשו את בורמה, הפציצו את סרי לנקה והתדפקו על שעריה של הודו.

האימפריה הבריטית היתה על הקרשים. כדי לשרוד, הבריטים נזקקו לשני דברים: סיוע אמריקאי מסיבי ושקט תעשייתי בהודו. האמריקאים וההודים היו מוכנים לעזור לבריטים להילחם ביפנים, אבל לא בשביל להציל את האימפריה הבריטית. היטלר, מנגד, היה שמח להציע לבריטים הסכם שלום: “תנו לי לעשות סדר באירופה, ואתם תוכלו להמשיך לעשות סדר באסיה ולהעמיד את הגזעים הצבעוניים במקומם”.

היתה זו שעתה הגורלית והיפה ביותר של האימפריה הבריטית. צ’רצ’יל וחבריו לקחו נשימה עמוקה, והחליטו שחשוב יותר להביס את היטלר מאשר להציל את האימפריה שלהם. הושגה הבנה לא כתובה שלפיה ברגע שהמלחמה תסתיים, הבריטים יסתלקו מהודו. וכך היה. עם הרבה כסף אמריקאי, והרבה דם וזיעה הודיים, עצרו הבריטים את היפנים ודחקו אותם לאחור. כשהמלחמה נגמרה, הבריטים שתו כוס תה אחרונה, אמרו יפה שלום ועזבו את תת היבשת ההודית.

ב–14 באוגוסט 47’ הכריז מוחמד עלי ג’ינה על עצמאותה של פקיסטן. כמה שעות אחר כך, בחצות הלילה שבין 14 ל–15 באוגוסט, עמד ג’ווהרלל נהרו בפני האסיפה המכוננת ההודית, ונאם. “זומנה לנו פגישה עם הגורל”, אמר נהרו למאזיניו. “כשהשעון יכה חצות, בעוד העולם כולו ישן, הודו תתעורר לחיים ולחופש. הגיע רגע, שמגיע רק לעתים נדירות בהיסטוריה, שבו אנו משאירים מאחור את הישן וצועדים אל עולם חדש. רגע שבו מסתיים עידן”.

בעוד נהרו נואם, הורד היוניון ג’ק מן התרנים, ומיליונים יצאו לרקוד ברחובות דלהי, בומביי וכלכתה. למחרת בבוקר התחילה מלחמת החלוקה בין הינדים למוסלמים. לא עברו יותר ממאה ימים, והיהודים יצאו לרקוד ברחובות תל אביב, חיפה וירושלים, כשהאו”ם החליט על סיום המנדט הבריטי והקמת מדינה יהודית לצד מדינה פלסטינית בארץ ישראל. גם במקרה זה התחלפו הריקודים במלחמת חלוקה. סמיכות הזמנים לא היתה מקרית. המנדט הבריטי בארץ היה חלק מאותו עידן ישן שעליו דיבר נהרו. כשהשעון היכה חצות בדלהי, החלה הספירה לאחור בירושלים.

ההתקפה על פרל הארבור, דצמבר 1941. היפנים לא עצרוצילום: איי־פי

הוויתור הבריטי על הודו היה נקודת השבר הפסיכולוגית של הקולוניאליזם האירופי. היתה זו הודאה בכך שבעולם שבו תנועות לשחרור לאומי צצות תחת כל עץ רענן, ו”שמש העמים” המשופמת זורחת במוסקבה, האימפריות הזקנות והמותשות של אירופה לא יוכלו להחזיק מעמד. כדי להציל משהו מהאינטרסים שלהן ולעצור את הצונאמי הקומוניסטי, אין להן ברירה אלא לכרות ברית כפולה - עם המעצמה האמריקאית מחד גיסא, ועם לפחות חלק מתנועות השחרור הלאומי מאידך גיסא. לכן ירד היוניון ג’ק מן התרנים לא רק בדלהי ובקראצ’י, אלא גם בעמאן ‏(46’‏), בבגדד ‏(47’‏), ברנגון ‏(48’‏) ובקולומבו ‏(48’‏).

כשוויתרו הבריטים על האימפריה שלהם בהודו ובשאר רחבי אסיה, הם כבר לא היו צריכים להגן על הדרך להודו. ארץ ישראל איבדה מחשיבותה, והבריטים שמחו לעזוב אותה לנפשה ולתת ליהודים ולפלסטינים להסתדר לבדם. היהודים לקחו את כל הקרדיט על סילוק הבריטים לעצמם, אבל הם דומים במקצת לאותה נמלה שרכבה על גבו של פיל, ואמרה לפיל “וואו! כמה רעש שאנחנו עושים!”

למה חשוב לדעת את כל זה? כדי להבין שהיהודים ומדינת ישראל לא חיים בבועה מבודדת. גורלם שלוב בגורלו של העולם כולו, ונחרץ לא פעם אלפי קילומטרים מכאן. בהחלט חשוב מה עושים היהודים, אבל הרבה פעמים חשוב לא פחות מה עושים ואומרים הגויים. אולי מן הראוי היה להעמיד בגן העצמאות בירושלים פסל לכבודם של גנדי ונהרו ‏(ואפילו ג’ינה‏), או לפחות לקרוא על שמם רחוב? אני מניח שלא נקרא רחובות על שמם של אדמירל יאמאמוטו וגנרל יאמאשיטה, אבל כדאי לזכור, שמגש הכסף המיתולוגי שעליו ניתנה מדינת היהודים היה - לפחות בחלקו - מגש של סושי, דאל וצ’פאטי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ