שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אריה קרישק
אריה קרישק

בפעם הראשונה שבה פגשתי באמנון דנקנר קרה משהו די מצחיק. היתה זו שעת אחר צהריים מנומנמת, ביום חורפי בתל אביב, בסוף שנות השבעים, תקופה וחיים שנראים עתה רחוקים מאוד.

חמקתי לתוך אחד מאולמות בתי הקולנוע, לאחד מאותם תענוגות צרופים – הצגה יומית - שאף הם נראים עתה כנחלת עבר רחוק, קדמוני. איני זוכר איזה סרט היה זה, כמדומני מותחן אמריקאי, ואין זה משנה כלל, העיקר היה לצפות בסרט, לבד, באין־רואים, ועוד באמצע היום.

עוד טרם שכבו האורות, הבחנתי באחת השורות הקדמיות (היו מעט צופים באולם), בדמות גדולה ומגושמת משהו שישבה רכונה לפנים, מרוכזת כולה במסך. זיהיתי את האיש. לא הכרנו אישית, לא נפגשנו לפני כן, לא היה לי שום יחס מיוחד כלפיו. זה היה אמנון דנקנר.

כשנגמר הסרט ועלו האורות, כמו ביקיצה פתאומית, צעדתי לעבר היציאה, במורד הנתיב שהיה משופע במקצת. חלפתי על פני דנקנר מבלי להביט בו ומיד לאחר מכן שמעתי איזה רעש משונה. הסתובבתי וראיתי את דנקנר שרוע ליד מושבו. איני יודע מה גרם לנפילתו, איזו החלקה או מעידה, אבל אינסטינקטיבית הסתובבתי והושטתי לו יד לעזרה. הוא הביט בי, הביט ביד, ואחר קומם עצמו בזריזות מפתיעה, על פניו הבעה של כעס משועשע. "קרישק, נכון?" פלט, כמו בהתרסה. הייתי מופתע אבל נדתי בראשי.

"אתה כותב..." המשיך, בוחן את פני. "כן, וגם אתה..." אמרתי, מחויך. חלף רגע של שתיקה, שבו שני אנשים מגודלים, עבי גוף למדי, בוחנים זה את זה בסקרנות ובריחוק, ואז הוא חייך חיוך קטן, חלף על פני ויצא מאולם הקולנוע.

לא היינו חברים. אני מניח שמאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר, הוא סימן אותי כסוג של יריב.

החיים זימנו לנו לפחות שני צמתים של דרמה אמיתית, ועוד אי־אילו “מגעים”, ואני חושב שאני יכול לכתוב בביטחון שניתנו לי די הזדמנויות להביט אל תוכו. לא אהבתי את מה שראיתי.

אין אלה, אם כן, שורות של ידידות, של זיכרונות טובים. מעולם לא נמניתי עם שורת ידידיו (שהשתנתה, אגב, בתדירות די גבוהה), ומעולם לא חשתי איזו הערכה של ממש לכישוריו.

דנקנר צילום: איליה מלניקוב

כשאני קורא עכשיו, בימים שלאחר מותו במפתיע, את הטקסטים הגדושים להתפקע בהערכה־רבתי, קינה ותוגות מפליגות, אני חש משהו הקרוב לסלידה. רוב הכותבים, החל באנשי תקשורת וסופרים וכלה בראש ממשלה לשעבר ורבנים, מהללים את דנקנר כאיש ייחודי, איש המעלות, עתיר חסד. הדנקנר שאני הכרתי היה הרבה דברים, אבל הוא לא היה איש טוב ומיטיב או חבר נאמן וראוי. ראיתי זדון, חדוות רשעות, רומסנות, בוגדנות כשיטה, אדם שגם אם היה - והוא היה – מעניין ונבון, משעשע ומאתגר, לא היית רוצה להפנות אליו את גבך.

באמצע שנות השמונים ראו אור במקביל שני רומנים מפרי עטנו. דנקנר (המבוגר ממני בשש שנים) היה כבר עיתונאי בעל שם, אך כסופר עשה את צעדיו הראשונים. ההגדרה האחרונה נכונה גם לגבי – פירסמתי כמה סיפורים קצרים, הייתי מעורב בעשייה קולנועית מוגבלת, לפני כן הוצאתי שני ספרים צנועים, וזהו.

יצא ששנינו כתבנו בסוגה של ספרי מתח־ריגול על הנשיא המצרי, מחולל השלום, אנואר סאדאת (שעד היום, אגב, אין בישראל כמהת השלום אפילו לא סמטה אחת קטנה על שמו). ספרו של דנקנר נקרא "אל תירו בנשיא" (שם מצוין, אגב) וספרי שלי – "עושה שלום".

כצפוי, שני הספרים הוצמדו זה לזה וסוקרו על ידי כמה כלי תקשורת כאייטם משותף, למגינת לבו הרבה של דנקנר. "עושה שלום" זכה לכמה ביקורות טובות, להבלטה מסוימת, ונהפך לרב מכר צנוע. איני זוכר מה היתה מנת חלקו של "אל תירו בנשיא", גם איני בא לומר איזה משניהם היה טוב יותר או ראוי יותר.

במפגיע צילצל הטלפון בביתי ועל הקו היה דנקנר, שהזמין אותי לפגישה. נפגשנו בבית קפה קטן בתל אביב, ליד גשר הירקון, ודנקנר היה - במיטבו. שופע קסם, איש שיחה מבריק ומשכיל, אבל מתקשה שלא - לנשוך. לתדהמתו גילה כי לפניו איש שיחה בקיא וידען לא פחות, וזה עורר אצלו אני מניח מה שמכנים “תחושה מעורבת”. מצד אחד חש כמי שמוצא “נפש אחות”, מסוקרן, מעוניין, מצד שני לא יכול היה שלא לנסות להפגין עליונות. היריעה קצרה מכדי לגולל כאן את המפגש הספרותי הזה – שלא היה לו שום המשך.

דנקנר, שהיה מלא שבחים לתסריט שכתבתי לסרט "קשר הדבש", רמז לי, בעדינות הדנקנרית הנודעת, שכדאי לי להיזהר שלא להמשיך בסוגה הזו של כתיבת מתח, כי "המבקרים יאכלו אותך ולא תגיע לשום מקום". צחקתי. שנינו צחקנו. הוא הלך לדרכו ואני לדרכי.

הדרך זימנה לנו מפגש אחר לגמרי בסוף העשור. באותה תקופה קשרתי, ביוזמתי, קשר ידידות עם סופר ואדם שהיה מאוד לטעמי – דן בן אמוץ (דב”א). השם מוכר לכם? הנה אנו נכנסים באחת ללב־לבה של אפלת דנקנר. דן ואני התקרבנו למדי, הוקרתי מאוד את כתיבתו העיתונאית, החדשנית, המלבבת, ומצאתי אותו בן־שיח לעילא, המיטיב גם לארח ולשעשע בביתו המקסים ביפו, ליד המגדלור, מול הים. לא, לא נעלמו מעיני כמה ממנהגיו ואורחותיו – מהם יעשה, לאחר מותו, החבר דנקנר מטעמים של ממש. מעולם לא בושתי בידידותי עם דן, כפי שמעולם לא הסכנתי עם חלק מהתנהגותו – האין אנו כאלה עם רוב חברינו? אבל מכאן ולמעשה הזוועה שעולל לו דנקנר, דנקנר הביוגרף מטעם דב"א, המרחק אדיר.

לא לחינם שאלתי לעיל אם השם בן־אמוץ מוכר. מדובר באחת מהדמויות (אבי־אבות הסלב) הנודעות ביותר. לשעבר. דומני שתתקשו למצוא פעולת מחיקה כה מוחצת, גורפת, כמו הסיכול הממוקד שעשה דנקנר לחברו האהוב דב"א. עובדה ידועה היום (אני מקווה שלא בלתי־הפיכה) היא שהשם דן בן־אמוץ כמו לא קיים, לא מודפס, לא נדון, לא מוזכר כמעט – ואם כבר הוא מוזכר - אז בלעג, כמעט לדיראון. איזו עבודה דנקנרית מופלאה!

הביוגרפיה, שראתה אור שלוש שנים לאחר מותו של דן, קרעה ועיוותה את דמותו, וקיבעה אותו כאשמאי זקן, רודף קטינות, ומה שהיה מחליא וגרוע מכל - כבועל אמו (הכתיבה, אגב, היתה, כצפוי, משוכללת, למדנית, מרתקת). הספר נהפך לרב מכר אדיר, לשיחת היום (אני זוכר שלטי חוצות ענקיים של מודעות על הספר עם ציטוטים “נבחרים”). שמו של דנקנר גדל ועלה, נישא בפי כל. שמו של דן התכווץ והלך, שוקע במדמנות שאליהן הוטל. הפעם אני הרמתי טלפון לדנקנר וביקשתי להיפגש. דנקנר, זחוח ומלא בעצמו, היה מסויג, אבל לבסוף נעתר. האווירה בפגישה היתה טעונה ובלתי נעימה בעליל. דנקנר פתח בתקיפה: "אני יודע שהייתם מיודדים, אני יודע שדן דיבר גם אתך על ביוגרפיה... אז בלי סצינות קנאה בבקשה".

בשקט רב, בוחר כל מלה בקפידה, אמרתי לו (בערך) כך: "אני לא אשאל אותך איך יכולת, עובדה שעשית זאת. אני גם לא אפשפש במקורות שלך, בתחקיר־כביכול. באתי להגיד לך שאתה שקוף, שאני קורא את המהלך שלך. בחרת לייצר ספר־סקנדל, מגה־סקנדל, כדי להיבנות. אני מניח שאתה כבר חוגג את הצלחתך, את נסיקתך לצמרות. אבל עוד שנים מכאן אתה תהרהר באיזה מחיר השגת את כל זה וזה לא ירפה ממך וידבק בך לעולם". בתחילה דנקנר ניסה לדקור, להתל במלים, בבוז, אחר קם, בהפגנתיות, והכריז: "מבחינתי השיחה הסתיימה", והלך. אמרתי לעצמי ששוב לא אראה איש זה לעולם.

(לימים, יעלה בידו של חוקר הספרות ד"ר דן אלמגור להוכיח, בבדיקות השוואתיות, כי כל הפצצה הזאת של משכב הבן עם אמו מקורה בסיפור קצר, כואב ומרטיט של דן, "ציפור הנפש" שמו, שדנקנר פשוט בחר לפרשן וליירט אותו. מה גם, חשבו על כך, שהמקור היחיד לכך היה - הביוגרף עצמו).

אמרתי שבחרתי לא לראות שוב ולא להחליף אף מלה עם דנקנר, אבל לחיים היו, כדרכם, תוכניות אחרות. בסוף שנות התשעים מצאתי את עצמי אל מול דנקנר, "עובד" אתו. באותן שנים הייתי מבאי ביתו של יעקב נמרודי, ידיד ותיק, צופה בעין דואגת כיצד האיש הקשיש, רב־המעללים הזה, הולך ונסדק לעיני. בנו, בבת עינו, עופר, הושלך לכלא, ועוד למצב המבחיל הזה של “מעצר עד תום ההליכים”. הימים היו ימי הקרב התקשורתי הגדול והמלוכלך, של "ידיעות אחרונות" נגד "מעריב", או להיפך, ועופר נמרודי, שכבר ריצה קודם לכן עונש מאסר ("נמרודי א'"), מצא עצמו כלוא עד תום ההליכים, הפעם בחשד לניסיון רצח ("נמרודי ב'").

כך החלה פרשייה משונה, חציה מפחיד, חציה מגוחך, שזכתה לכינוי – איך לא? - "נמרודי ג’", שיעקב נמרודי ואני עמדנו במרכזה וגם הורשענו בה. לא כאן המקום להתחיל לגולל סיפור ארוך ומפותל, משום שענייננו כאן להציב עוד אלומת אור חושפנית על האיש דנקנר. דנקנר, גדול ממדים מבעבר, מזהה מקפצות מאין־כמוהו, מיקם עצמו בתפקיד מיוחד בעין הסערה.

מאחר שלקחתי על עצמי (ביודעין ובעיניים פקוחות) להיות "המרגל של נמרודי", כפי שכונה הדבר בתקשורת ובבית המשפט, המשימה שהצבתי לעצמי, בעידודו ובתמיכתו של יעקב נמרודי, היתה לחדור ל”שטח האויב” ולנסות לדלות אינפורמציה מכשילה. רפי פרידן, קצין משטרה לשעבר וסחטן בהווה, נענה לחיזורי (וכפי שיתברר מאוחר יותר בהסכמתה ובעידודה של המשטרה) והתיישב לסדרת שיחות דיבוב (במסווה של הכנת ספר על הפרשה). את מה שהצלחתי לדוג – שהיה מעט מדי - הייתי צריך להעביר בדרכים חשאיות לביתו של יעקב נמרודי ולגורמים אחרים. אחד מהם היה דנקנר. הייתי צריך להיזהר מאוד שלא לחשוף שמות, שלא לדבר על הפעילות שלי לטובת העיתון ומערך ההגנה המשפטית של עופר נמרודי. שוב, הסיפור ארוך ומורכב ולכן אתרכז בשתי אפיזודות משמעותיות. כנגזרת נוספת של עבודתי, נתבקשתי על ידי יעקב לעבד משלים עממיים - שחוברו בימי קום המדינה על ידי ידידו הקרוב אליהו נאוי הטוב, ונודעו בשם משלי “דאוד אל־נאטור" - ולהופכם לסאטירות מושחזות על המשטרה והפרקליטות, שנואות נפשה של משפחת נמרודי הנרדפת.

דנקנר, שכאמור זיהה את ההזדמנות שנקרתה בדרכו, מיקם עצמו כמעין יועץ ליעקב נמרודי, ולקח על עצמו להיות מעין “עורך־משכתב”, כדבריו, לידיעות ולחומרים שנועדו לפרסום ב"מעריב" בענייני הפרשה הלוהטת (גם כאן החל סולל את דרכו במיומנות ובתחבולנות, לתפקידים - ולתגמולים – גבוהים בהרבה).

נמרודי האב צייד אותי בכמה טלפונים ניידים (שלדבריו, שנתבדו בהמשך, אינם ניתנים לאיתור ואיכון), ובאחד מהם יכולתי לשוחח עם דנקנר, שתמיד, אבל תמיד - למרות היותו גיבור רומנטי ולוחם צדק בעיני עצמו – נשמע זהיר להחריד, שלא לומר מפוחד. השיחות היו קצרות מאוד, והסתיימו תמיד (בהוראה מגבוה?) גם בכמה דברי שבח וקילוסין של דנקנר עלי.

משהתפוצצה הפרשה ויעקב נמרודי ואני נעצרנו לחקירה (הוא במעצר בית, אני בקלבוש ל–12 יום) החלו רוחות אחרות מנשבות בצמרת "מעריב". דנקנר החל ממעט להשיב לטלפונים שלי, ועם הגשת כתבי האישום נגד יעקב ונגדי – נאלם ונעלם. האיש חשש לעורו, זה ברור. זה לא עניין ללעג, אבל זה איכשהו לא ממש הסתדר עם התדמית שכה דאג להעצימה מימי התגייסותו למען אריות נרדפים כדרעי ואחרים.

מה שהעלה את חמתי היתה רשימה ארוכה שפירסם דנקנר (עתה בדרך להחליף את יעקב ארז, כעורך הראשי של העיתון) ובה התכחש, מכל וכל, להיכרותו אתי - הרי הוא בכלל לא שמע את שמי מעולם וכו' וכו'. ברוך הצטרפותך רב אמנון ללהק שומרי־זכות־השתיקה.

הרשימה, בסגנון “אין לי אחות” שהוציא לו תהילת סקנדל קודמת, היתה רצופה שקרים והתחכמויות, ובעיקר – התחסדות רבתי. הרמתי טלפון שוב, ושוב – כן, אפילו איימתי. דנקנר חזר אלי, נזעם וחסר נשימה: "מה אתה רוצה ממני? אתה לא מבין את המשחק? בחרת להיות אופרייטור, דע איך לעמוד בזה". לרגע אחד הרגשתי כאילו שנינו משתתפים באיזה סרט ריגול אפל סוג ז'. אמרתי לו מה אני חושב עליו. הוא טרק. שוב לא יוחלפו מלים בינינו לעולם.

לתקופת מה הוא נמנע מלהופיע בדיוני בית המשפט (חשש מפני מפגש עם עיני?) והתמיד בקו ההכחשה שבחר, בשילוב דברי זלזול וארס אופייניים. האדם הוא סגנונו, כמו שנאמר.

נראה שאין כל צורך בעדותי על תקופתו של דנקנר כעורך הראשי של "מעריב" השוקע. נראה גם שאין הרבה שיחלקו על תרומתו הכבדה לשקיעה ולהתפוררות, בואכה שלמה בן־צבי.

איני רואה עצמי כאחד מהרשימה הארוכה־ארוכה של "נפגעי דנקנר". הוא לא היה מספיק חשוב או משמעותי בחיי, גם לא נרשמו או נצפו כל נזיקין. אני יכול להפנות אתכם לדברים של אנשים אמינים, אהוביו לשעבר, כדן מרגלית, רון מייברג, ורבים אחרים שעבדו עמו וטעמו את דורסנותו, את רעליו. גם איני שותף להערכות המוגזמות של כתביו הספרותיים, אף שאין להתכחש להיותו בעל כישרון ויכולת.

מול עיני אני רואה עתה את העיניים המרצדות שלו, שפעמים רבות נשקף מהן רוע של ממש, ומתחתן, בשיפולי הפה – החיוך הקטן, הארסי. האיש הרי התגאה ברשעותו.

זה יהיה כמובן סימבולי מדי, ספרותי מדי (דנקנרי מדי?) לכתוב שלבו בגד בו גם בגלל מכלול עוולותיו־רעליו. מה חשב – באם יכול היה – ברגע שבו הכתה המהלומה? כשקרס?

ואחר כך, על הרצפה, כשהחיים אוזלים...

אולי למעלה, במחילה, תמצא מנוחה נכונה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ