שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

להיצמד לאמת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צבי זמיר

בסדרת מאמרים שראשיתה בספטמבר 2012, חתר אמיר אורן לקעקע כמה מקביעותיה המהותיות של ועדת אגרנט בדבר האחריות לכישלונות המודיעין במלחמת יום הכיפורים. סתירת קביעותיו מחייבת ציטוט רחב היקף מדו"ח הוועדה, ומסופקני אם גם הסבלנים שבקוראי "הארץ" יטרחו לקוראו. מכיוון שכך, אסתפק בעיקרי הדברים. אכתוב מתוך הכרה בכך שאחשד בהטיה, שהרי בתקופה הנידונה עמדתי בראש המוסד וברי לי שאתקשה לשכנע את הקוראים שאני חף מכל אינטרס אישי, אך למרות ספקותי, החלטתי שמחובתי להדוף את ההאשמות. עלי לעשות זאת מפני שאינן אמת ואנחנו זקוקים להצגת האמת, כדי להימנע מכישלונות העלולים לנבוע מהסתרתה.

לשם כך בדיוק כתבתי את ספרי "בעיניים פקוחות", שבו אני מלבן את התנהלות מערכת המודיעין לפני מלחמת יום הכיפורים ובעת הקרבות, ומנתח אותה. קיוויתי שבכך אתרום לדיון מתקדם בקהילת המודיעין ובממשק שלה עם הדרג הצבאי והפוליטי. בחוגים מסוימים תקוותי מתגשמת. מן הטעם הזה אף שמחתי על כך שעיתונאי ידען החליט לרדת לעומק הנושא. אבל גיליתי שאורן גיבש את דעתו עוד קודם לכן: "עדויות מוועדת אגרנט, לחקירת נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים, מגלות כי לא כל מה שייחסו לאמ"ן בהכרח מוצדק, ולא מעט ביקורת חריפה הופנתה גם כלפי המוסד" (“הארץ”, 5.4).

מידת החריפות נשפטת על פי טעמו של הטועם, אבל קורא קפדן וחסר פניות יתקשה לכנות את הערותיה של הוועדה כלפי המוסד בשם התואר הזה. משעה שנקבעה דעתו, עושה אורן מאמצים כבירים להקטין את האחריות המיוחסת לאגף המודיעין ולמפקדו, האלוף אלי זעירא, ולהעביר חלק מנטל האשמה אל המוסד ואלי. הוא עוקר משפטים מהקשרם, בורר עדויות המסייעות להוכחת התזה שלו ומקצץ לתועלתו פסקאות העשויות להתפרש כך או אחרת. בסופו של דיון הנערך על בסיס קטע קטן של עדות, או מסמך אחד מני רבים אחרים שהובאו לפני ועדת אגרנט, הוא מגיע למסקנות מרחיקות לכת. לדעתי מגלמת הפרקטיקה הזאת חוסר אחריות כלפי האזרחים הקוראים.

לא אתייחס לכל ההערות במאמרים, די בשתי דוגמאות. אורן מעלה את פרשת ההתרעה למלחמה שקיבל אמ"ן, כ-21 שעות לפני פרוץ הקרבות, מיירוט מברק שנשלח מהנספח הצבאי העיראקי במוסקווה. מהידיעה היה ברור שמצרים וסוריה עומדות לצאת למלחמה בקרוב. הטיפול בידיעה הזאת מטיל משא אשמה כבד על גבו של זעירא, מכיוון שהוא, אישית, נתן הוראה לעכב את הפצתה לרמטכ"ל, דוד אלעזר, ולשר הביטחון, משה דיין. היא הופצה לבסוף כלקט מבלבל יותר מ–13 שעות לאחר שהגיעה. אורן מצא בפרוטוקול השיחה בין הרמטכ"ל לשר הביטחון בבוקר המלחמה, שזעירא דיווח להם על ידיעה זו. במאמרו הוא עושה מכך עניין גדול, כאילו סתם טפלו על זעירא שלא מסר להם את הידיעה.

אורן אינו הראשון שדיווח על כך (ראו ספרו של אורי בר־יוסף, “הצופה שנרדם”, עמ’ 347). אבל מה שמעניין הוא המאמץ שלו גם לבטל את ערכה ההתרעתי של הידיעה, כאילו היתה אחת מעשרות או כאילו התייחסה לכוונות ברית המועצות, וגם להציג את זעירא כצח כשלג, מכיוון שדיווח עליה. העובדה שזעירא דיווח באיחור של יותר מ-13 שעות, לאחר שהידיעה איבדה את ערכה מכיוון שההתרעה שהעברתי מלונדון היתה חשובה וברורה ממנה, כלל אינה מוזכרת במאמר של אורן. אחת מן השתיים: או שאינו מבין התרעה מהי, או שבמאמץ לטהר את זעירא כל הדרכים כשרות.

דוגמה נוספת: אורן עושה עניין גדול מכך שידיעה שהגיעה ב-30 בספטמבר, שממנה השתמע שייתכן שהמצרים ייצאו למלחמה למחרת, לא הופצה על ידי המוסד לראש הממשלה. בכך הוא מסתמך על עדויותיהם של המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, ישראל ליאור, וממלא מקומה של גולדה מאיר, שהיתה בחו”ל באותם ימים, יגאל אלון. אורן אינו מתייחס לעדותו של אלי מזרחי, ראש לשכתה של גולדה, שסיפר שקיבל את הידיעה והביא אותה לאלון בשלוש וחצי לפנות בוקר (“ידיעות אחרונות”, 6.9.1991). אלון לא התרגש ואמר שהצבא עוקב אחר המתרחש במצרים. לא נורא שאורן לא ציין זאת. הוא לא חייב לדעת הכל. אבל הוא חייב היה לדעת, מפני שהדבר כבר פורסם בכמה וכמה ספרים, שראש אמ"ן לא העביר את הידיעה הזאת לרמטכ"ל ולשר הביטחון, אף על פי שראש מחלקת המחקר באמ"ן יעץ לו לדווח על כך ולהציע לרמטכ"ל להעלות כוננות (אריה שלו, “כישלון והצלחה בהתרעה”, עמ’ 120-119). זעירא סיפר על כך למחרת לאלעזר ולדיין. שר הביטחון נזף בו על שלא העביר מיד ידיעה חשובה כזאת. בקיצור, כל מה שאורן כתב בפרשה זו, בניסיון להראות שהמוסד טעה, אינו נכון. קשה להאמין שמדובר בטעות בשוגג.

ניכרת שיטתו של הכותב לעבור בהינף קולמוס מעובדות לפרשנות סובייקטיבית, כך שהפרשנות נצבעת בצבעה של עובדה, של אמת. לדוגמה, בתיאור התייעצות שהיתה אצל דיין בבוקר שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים מספר אורן, שהמשתתפים דנו בנוסח תמציתי שהעביר ראש לשכתו של זמיר, פרדי עיני, לדיין, לרמטכ"ל ולראש אמ"ן, ושקבע חד־משמעית שסאדאת החליט לפתוח באש, אף שזמיר עצמו סיפר בזיכרונותיו ש(אשרף) מרואן סייג עצמו ואמר: “אם יהיו תנאים פוליטיים או צבאיים שונים, אם יהיה שינוי מכריע וחשוב בתנאים הצבאיים או הפוליטיים, סאדאת יכול לעצור הכל" (“הארץ”, 31.3).

עד כאן אמת לאמיתה, אבל לאמת נספחת פרשנות המסלפת את העובדות, מטעה את הקוראים ורומזת שאני אחראי לכך שלא נעשה מאמץ למנוע את המלחמה: "בהעדר קטע חשוב זה, לא נערך דיון באימוץ מדיניות שונה, שתספק לסאדאת עילה לביטול המלחמה" (“הארץ”, 31.3). הנוסח שאורן מתאר כ"תמציתי" הוא צופן שתפקידו להבטיח את ביטחון המקור, שהרי הידיעה שעומדת לפרוץ מלחמה הועברה בטלפון גלוי, מפאת דחיפותה, וכל השהיה בדיווח היתה קריטית. הידיעה על כל סעיפיה הובנה היטב על ידי ראש לשכתי, שכן הצופן סוכם בינינו מראש. ההידברות המוקדמת איפשרה לו להפיץ את הידיעה בשלמותה בשפה מובנת. בקטע שאורן מצטט כאילו נלקח מזיכרונותי, כתבתי במפורש שאלה הדברים שמרואן אמר והעברתי אותם במלואם לראש לשכתי. בנוסח שהופץ לא הוחסר ולו פרט אחד מדבריו של המקור, ומהפרוטוקולים ברור שהמשתתפים בדיון, בניגוד לכותב המאמר, הבינו היטב את פשר הנאמר ואף דנו בדרכים לעצור את המלחמה.

אמצעי נוסף שנוקט אורן, שתכליתו לחזק את אמונו של הקורא בפרשנותו של הכתב ולהשפיע על עמדתו, הוא שזירת ביטויים המעוררים רגשות ומניעים את הקורא לפסוח על ניתוח שכלתני של הנאמר. למשל: "זמיר נמנה עם המחנה הנגדי של יריבי דיין במפלגת השלטון", "המוסד היה בן טיפוחיה של גולדה. תעוזת הלוחמים והלוחמות... ותחבולותיהם ריגשו והקסימו אותה".

אלה תחבולות ספרותיות המשמשות את מחבריהם של ספרי מתח, ולא ניתוח הראוי לפרשן רציני. כך גם ביטויים כמו "שונאי זעירא", או "אחד צדיק כליל השלמות, שני שטן מוחלט". אורן מרבה לעסוק ברכילות, במקום להקפיד על תיאור מבנה ההיררכיה בתקופה ההיא ובמקום לדון עניינית במחלוקת בין ראשי שתי מערכות שמשקלן היה רב במלחמה.

באמצעים שכאלה אי אפשר לקעקע את מסקנות ועדת אגרנט, שהוסקו לאחר חקירה יסודית של כל בעלי התפקידים הרלוונטיים בקהילת המודיעין וכל מי שקיבלו את תוצריה. לפני מקבלי ההחלטות בוועדה הונחו עדויות מפורטות ומקיפות בכל הנושאים, כולל עדותו של המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, תא”ל ישראל ליאור. מסקנות הוועדה הוסקו מתוך התמונה השלמה שנפרשה לעיני חבריה.

יש שאלות שזעירא צריך להשיב עליהן באומץ לב, ולא באמצעות שליחים. ראש אמ”ן במלחמת יום הכיפורים אינו חסר כושר ביטוי וביכולתו להבהיר את הדברים. שנינו אנשי צבא בכירים, שאומנו לבחון בכנות את המאורעות שבהם לקחו חלק.

אינני טוען כי פעולותי היו חפות מטעות. לוועדת אגרנט היתה ביקורת כלפי בשני עניינים. האחד נוגע לאי העברת הידיעה על אפשרות של פתיחת המלחמה ב-1 באוקטובר לראש הממשלה; השני - שלא מסרתי לראש הממשלה על נסיעתי ללונדון ב-5 באוקטובר, כדי לקבל ידיעה בעניין המלחמה.

למרות כל זאת מסכמת הוועדה: "אנו מציינים לטובה את תרומתו החשובה של המוסד באיסוף מידע חיוני ביותר לשלום המדינה. כאן אנו רואים מקום להוסיף כי שתי הטעויות בשיקול דעת שעליהן הצבענו בנספח זה הן מסוג הטעויות שהאפשרות לטעות בהן טבועה (אינהרנטית) במהות הפעילות שהמוסד וראש המוסד עוסקים בה, ואין בהן כדי לפגום פגימה של ממש בהתרשמותנו החיובית מעבודתם, על פי כלל הראיות שהובאו בפנינו" (דו"ח ועדת אגרנט,
נספח א').

מי שמייחס חשיבות ללקחי מלחמת יום הכיפורים, בצדק לטעמי, נדרש לטפל בכמה סוגיות חיוניות, להבין כיצד קרו הדברים וכיצד למנוע את הישנותם.

סוגיה ראשונה: בחודש מארס 1973 מסר המוסד לאגף המודיעין של צה”ל ידיעות המצביעות על שינוי אסטרטגי ואופרטיבי שינקטו הכוחות המצריים בעימות שיתרחש עוד באותה שנה. נשיא מצרים, אנואר סאדאת, כך התרענו, משנה באופן מהותי את האסטרטגיה של קודמו, גמאל עבד אל־נאצר. המידע הגיע לאגף המודיעין, אבל הצבא המשיך לערוך משחקי מלחמה שנועדו להתכונן למלחמה אחרת מזו שסאדאת תיכנן והוציא אל הפועל. מדוע תוכניותיו האופרטיביות של נשיא מצרים לא היו מוכרות בפיקודים, באוגדות ובחטיבות?

סוגיה שנייה: מדוע הצבא לא הוזן במידע מודיעיני על השינוי האיכותי שחל בצבאות מצרים וסוריה ועל השינויים בכמויות אמצעי הלחימה שהיו בידיהם, שביניהם גם אמצעים איכותיים וחדישים שכוחות צה”ל לא הוזהרו מפניהם ולא הוכנו להתמודדות אתם. הידיעות על כך נמסרו לאגף המודיעין וחובתו היתה להצביע עליהן ולהגיב על המציאות החדשה ביחד עם הכוחות הלוחמים.

סוגיה שלישית: מדוע תורת ההפעלה של אמ"ן לא הבטיחה שידיעות התרעתיות יועברו מיד, עוד בטרם מגבשים דעה עליהן. לדוגמה, הידיעה שיורטה, שהועברה מהשגרירות העיראקית במוסקווה לממשלה העיראקית בבגדאד, ובה הסבר חד־משמעי כי הפינוי החפוז של המומחים הרוסים ומשפחותיהם נובע ממלחמה צפויה קרובה.

מדוע נדחו ידיעות שהועברו ממודיעין השדה של הפיקודים לנוכח ההערכות של ראש אמ"ן, שהגיע בניתוח "לוגי" למסקנה שלא תפרוץ מלחמה? לעניין "אמינותו של המקור", מדוע סווגו ידיעות שלא תאמו את ההערכה שלא תפרוץ מלחמה כלא אמינות, אף שאין אמינה מן הידיעה המועברת מנספח צבאי לממשלתו?

סוגיה רביעית: מדוע לא הופעלו אמצעי האיסוף המכונים "האמצעים המיוחדים", שעמדו לרשות אמ"ן ועליהם נשען הביטחון של צמרת הצבא והמדינה כי תתקבל התרעה מוקדמת למלחמה. מדוע ראשי הדרג הצבאי והמדיני לא ידעו שהאמצעים לא הופעלו ("הסקנדל האמיתי", אורי בר־יוסף, “הארץ”, 4.4)?

אני מקווה שהערותי יבהירו את חשיבות ההיצמדות לעובדות, וישמשו את מי שבאים לעסוק במלחמת יום הכיפורים ובמיוחד את מחברי הסקירות בחלוף 40 שנה למלחמה.

האלוף (בדימוס) זמיר היה ראש המוסד

גולדה ודיין ברמת הגולן במלחמת יום כיפורצילום: רויטרס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ