בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

ההחלטה שתגדיר את הקריירה של רקפת רוסק עמינח: רווח לטווח קצר או ערכים ונורמות

למרות ההשהיה הזמנית במגעים להסדר חוב עם נוחי דנקנר, מנכ"לית בנק לאומי תצטרך בקרוב לקבל החלטה סופית בעניין, שתשפיע על תדמיתה בשוק ההון ובמשק הישראלי ■ האם היא תדע לקבל את ההחלטה הנכונה?

222תגובות

את חופשת יום העצמאות הקצרה, רקפת רוסק עמינח תרצה כנראה לשכוח. המתקפה הציבורית והתקשורתית החריפה החלה ערב החג, ומנכ"לית הבנק השני בגודלו במשק חשה היטב עד כמה התפקיד שבו היא נושאת תובעני ורב־אחריות.

הסערה החלה בידיעה שפירסם מיכאל רוכוורגר, שהצליח לחדור, מטפורית, למעמקי "החדרים הסגורים" בלאומי. רוכוורגר חשף כי מנכ"לית הבנק ואנשיה מגבשים תוכנית להסדר חוב בחברת גנדן, הזרוע שדרכה שולט נוחי דנקנר בקונצרן אי.די.בי, ובמסגרתו היא שוקלת לפטור את גנדן של דנקנר מחוב בהיקף של כ-150 מיליון שקל. בתמורה לוויתור עשוי לאומי לקבל תשלום במזומן של יותר מ-100 מיליון שקל מגנדן. אך זאת בתנאי שגנדן תקבל כ-270 מיליון שקל מהמשקיע הארגנטינאי אדוארדו אלשטיין. הנה כי כן - הסדר החוב הזה תלוי בהרבה מאוד "אם".

עופר וקנין

אתמול בשעות הערב דיווח לאומי על השהיית המגעים לגיבוש ההסדר בגנדן עד להשלמת הבדיקה של המפקח על הבנקים בנושא.

עד לפרסום ההודעה הספיק הסדר החוב המתגבש להסעיר את הזירה הכלכלית המקומית ולהקפיץ את הפיוז להרבה מאוד ישראלים.

כאן חשוב מאוד להיות הוגנים. לאומי אינו הבנק הישראלי היחיד שדנקנר לא מסוגל להחזיר לו חובות. אחריו בתור ניצבים בגאון שלושה בנקים נוספים - הפועלים, דיסקונט, ומזרחי - שהלוו לדנקנר ביחד, באמצעות חברת טומהוק הפרטית שבבעלותו, כ-450 מיליון שקל. לטומהוק ולגנדן אין כיום שום אמצעים להחזיר את ההלוואות האלה, ולשרת את הריבית והקרן בגינן.

ככל הידוע, כל ארבעה הבנקים כבר הפרישו בספריהם את מרבית סכומי ההלוואות לגנדן ולטומהוק. כעת נותר להם בעיקר להתפלל ולקוות שבדרך נס תצליח קבוצת אי.די.בי להתאושש. ואז, אולי, בעוד הרבה שנים, תחזיר גם מקצת מחובותיה.

לאומי הוא המלווה הגדול ביותר לחברות הפרטיות של דנקנר. לכן, לפחות כרגע, הוא נמצא במוקד הסערה. זו הסיבה שרוב חצי הביקורת המושחזים מופנים לעומדת בראשו. רוסק עמינח מצדה חושבת שהיא דווקא צריכה לקבל מחמאות על הסדר החוב שהיא רוקמת.

בניגוד לעמיתיה, ראובן שפיגל ‏(דיסקונט‏), ציון קינן ‏(פועלים‏), ואלי יונס ‏(מזרחי טפחות‏), שמתמזמזים להם מול דנקנר ולא עושים הרבה, דווקא רוסק עמינח החליטה להיות אקטיבית ולקדם את החזר הכסף לבנק שהיא מנהלת. בכך היא שונה גם מקודמתה בתפקיד, גליה מאור, שהתנהגה באופן דומה לזה של עמיתיה במערכת הבנקאית. שלא כמוהם רוסק עמינח הנמרצת החליטה לעשות. אבל כרגע נראה שהיא לקחה פנייה לא נכונה. במקום לנתק לדנקנר את צינור החמצן הבנקאי ולשלוח אותו הביתה, היא החליטה להשאיר אותו בכסאו וכך קוממה עליה את כל דעת הקהל בישראל.

מיליונים למקורבים

נוחי דנקנר הוא מנהל עסקים כושל. הוא השמיד ערך עצום בקבוצת אי.די.בי, מינה מנהלים כושלים, שילם להם עשרות מיליוני שקלים והקיף עצמו באומרי הן שלא מסוגלים להתנגד למהלכיו ולשים לו מראה מול הפנים.

עופר וקנין

מנהל אחד בקבוצת אי.די.בי, יקי ירושלמי, גילה בסוף 2005 יושרה אישית מפתיעה והעז להביע את דעתו ולבקר את דנקנר בעדינות מעל דפי עיתון זה. ירושלמי ניהל אז את החברה התעשייתית נייר חדרה. דנקנר לא אהב את הדברים שאמר ירושלמי לעיתון, וזמן קצר לאחר מכן הראה לו את הדרך החוצה. כך הסתיימה קריירת הניהול של ירושלמי בנייר חדרה, לאחר 37 שנים שבהן שירת את החברה. המנהלים האחרים בקבוצת אי.די.בי הפנימו היטב את המסר והתיישרו לפי רוח המפקד.

במשך עשר שנים נוהג דנקנר באי.די.בי כבתוך שלו, וממנה חברים, מקורבים ובני משפחה לתפקידים בכירים בקבוצה. רבים מהמנהלים קיבלו חבילות שכר מפנקות של כמה מיליוני שקלים בשנה לכל אחד. פעמים רבות בלי הצדקה של ממש.

דוגמה אחת כזו היא המקרה של יואל פלדשו, שקיבל מנוחי שכר עתק על תפקידו כמנכ"ל מונופול המלט נשר. ב–2012 הסתכמה עלות שכרו בנשר ב–7.5 מיליון שקל. במהלך 2012 נמכרה השליטה בכלל תעשיות השולטת בנשר, ובעל השליטה החדש, לן בלווטניק, לא התמהמה יותר מדי והראה לפלדשו את הדלת.

עסקות כושלות ומפוקפקות

רשימת העסקות המפוקפקות שמכתימות את המורשת של דנקנר כוללת, בין השאר, את רכישת חברת הייעוץ הכלכלי של ידידו דן טהורי באמצעות כספה של חברת כלל ביטוח במחיר מופקע. העסקה הזרימה לכיסו של טהורי סכום כולל של כ–40 מיליון שקל.

עוד עסקה כושלת ומפוקפקת היתה כמובן רכישת העיתון "מעריב" באמצע 2012. העסקה בוצעה כאשר מצבו של העיתון היה קרוב לאנוש, ושני בעלי השליטה הקודמים בו, עופר נמרודי וזכי רכיב, ניסו להיפטר ממנו בכל דרך. דנקנר, מעריכים רוב האנשים בשוק ההון, רכש את "מעריב" לא כדי להרוויח כסף - אלא כדי להשפיע על דעת הקהל הישראלית.

אבל דנקנר לא עשה זאת בכספו האישי, אלא באמצעות החברה הציבורית, דיסקונט השקעות. העסקה הזאת, שנראתה תחילה קטנה על מידותיה של דסק"ש, כמעט גררה אותה למחוזות אפלים. על אף שהזרים למעריב מאות מיליוני שקלים, לא הצליח דנקנר לייצב את העיתון ושנה וחצי לאחר מכן הוא נאלץ להיפטר ממנו. דנקנר הצליח להפסיד מהרפתקת "מעריב" סכום שמוערך ביותר מ–300 מיליון שקל.

עסקה אחרת שריחה הלא נעים עדיין רובץ כעננה מעל אי.די.בי היתה מכירת חברת התעופה המפסידה ועמוסת החובות, ישראייר הפרטית של דנקנר ואבי פישר, לאי.די.בי פיתוח. עסקת בעלי העניין הזו, שהלגיטימיות שלה נידונה כעת בבית המשפט, איפשרה לשניים להיפטר מערבויות אישיות מעיקות של כ-40 מיליון דולר. התובע בפרשת ישראייר, רו"ח ישראל בן יורם, מעריך שרכישת ישראייר יצרה לאי.די.בי פיתוח נזק שנע סביב כ-400 מיליון שקל.

תומר אפלבאום

הגיוס התמוה
 של אלשטיין

לצד העסקות המפוקפקות ונורמות הניהול הקלוקלות ביצע דנקנר עוד שורה של משגים ועסקות גרועות שהשמידו ערך עצום משוויין של החברות בקבוצת אי.די.בי. דנקנר לווה מיליארדי שקלים בכל זרועות הקבוצה, ינק מהחברות התפעוליות דיווידנדים שמנים ודירדר את האיתנות הפיננסית של חברות המטה בקבוצה עד לרמה של חדלות פירעון. חברות האם בקבוצה, אי.די.בי אחזקות ואי.די.בי פיתוח, שהיו פעם פאר המשק הישראלי, אינן מסוגלות היום לקושש אפילו שקל אחד בודד בבנקים או בקרב משקיעים מוסדיים. במעשיו ובמחדליו הצליח דנקנר להפסיד כסף רב לשותפיו הפרטיים ולשותפיו מקרב הציבור וזיהם בנורמות עבודה פסולות חלקים נרחבים במגזר העסקי הישראלי.

למרות כל אלה, ואף ששתי החברות הפרטיות של דנקנר, גנדן וטומהוק, חדלות פירעון, בדרך פלא מצליח דנקנר בחודשים האחרונים לשטות בכולם. הוא משטה בבנקים, בבעלי המניות השותפים עמו, ואפילו בתקשורת שמסקרת אותו.

הצעד התמוה האחרון של דנקנר הוא גיוסו של איש העסקים הארגנטינאי אדוארדו אלשטיין שנרתם להשקיע בגנדן בתיווכו של הרב יאשיהו פינטו. לאיש בישראל לא ברור כיצד הצליח דנקנר לשכנע את אלשטיין להשקיע 100 מיליון שקל בחברה חדלת פירעון כמו גנדן.

ההשקעה הזו של אלשטיין משמשת כיום את דנקנר כקלף מיקוח מול נציגות האג"ח של אי.די.בי אחזקות, ומול הבנקים המלווים של גנדן - לאומי ומזרחי. "אתם מסכנים את האפשרות שאלשטיין ישים עוד כסף", הזהיר לפני כמה חודשים המשנה למנכ"ל אי.די.בי פיתוח, שוני אלבק, את בעלי האג"ח של אידיבי אחזקות במהלך אסיפה שקיימו.

אבל למה בעצם אלשטיין שם כסף בגנדן מלכתחילה? מה יוצא לו מזה? הרי גנדן עצמה חדלת פירעון וכמוה גם אי.די.בי אחזקות, הנכס היחידי שלה. לאלבק אין לכך תשובה מניחה את הדעת. גם אותו - כמו את בעלי החוב של אי.די.בי - משאיר דנקנר לעסוק בניחושים. ובינתיים משלם לו כמובן בעין יפה. נכון להיום האופציה שניתנה לאלשטיין להשקיע כסף נוסף בגנדן כבר חלפה ועברה, ואיש לא יודע אם הוא יזרים לחברות הפרטיות של דנקנר כספים נוספים.

מחמיצה את 
התמונה הגדולה

רוסק עמינח יודעת את כל זה כמובן. היא הרי טיפלה בדנקנר באופן צמוד בתפקידה הקודם כראש החטיבה העסקית של לאומי. היא יודעת היטב שלדנקנר אין כסף להחזיר הלוואות של קרוב למיליארד שקל בשתי החברות הפרטיות שלו, טומהוק וגנדן, שדרכן הוא שולט בקונצרן אי.די.בי.

אבשלום שושני

אבל כשהגיע רגע האמת ורוסק עמינח היתה צריכה לקבל החלטה מה עושים עם המנהל הכושל, הכוחני והארוגנטי שמשקיף עליה ועלינו ממרומי הקומה ה-44 של מגדלי עזריאלי, היא קיבלה החלטה בעלת זווית ראייה צרה. היא החליטה למחול לו על כישלונותיו ולתת לו צ'אנס נוסף. דנקנר חייב ללאומי 450 מיליון שקל דרך גנדן ועוד כ-160 מיליון שקל דרך אי.די.בי אחזקות. רוסק עמינח יודעת מן הסתם שרוב הכסף הזה אבוד - גם בגנדן וגם באי.די.בי אחזקות. שהרי את רובו הגדול הפריש בנק לאומי בספריו זה מכבר.

הסדר החוב שרוקמים רוסק עמינח ואנשיה עם דנקנר נועד להשיב לבנק מקצת מהכספים האבודים האלה. במונחים טהורים של בנקאי, מנהל כספים, רואה חשבון - היא עושה את הצעד המתבקש. היא מנסה להחזיר לבנק את מקסימום הכסף שהיא יכולה, ומנצלת לשם כך את נדיבות לבו חסרת ההיגיון של אלשטיין, הגביר מארגנטינה. כל צעדיה נעשים בגיבוי של דירקטוריון לאומי, בראשותו של היו"ר, דוד ברודט.

אלא שבמונחים של בעלי מקצוע אחרים - ייתכן שרוסק עמינח מחמיצה את התמונה הגדולה. היא לא הפנימה שהסדר חוב עם דנקנר והשארתו בעמדת השליטה בקונצרן עלול גרום יותר נזק מאשר תועלת. הסדר שכזה עלול לשדר מסר מאוד לא בריא ללווים אחרים של הבנק - קטנים וגדולים. הוא משדר מסר שבבנק לאומי מטפלים באנשים חזקים וכוחניים בכפפות של משי. שלבנק יש לקוחות שווים ויש שווים יותר. הוא משדר שהבנק מתקשה ללמוד מטעויות. ההסדר המסתמן יוצר מרמור עצום אצל הלווים והמפקידים הקטנים של הבנק שחיים מהיד אל הפה, נאנקים תחת החזר החובות המוטל עליהם, ונאבקים בכל יום מול מגבלות התקציב הפרטי שלהם. זאת בשעה שדנקנר ממשיך להתגורר בביתו רחב המידות בהרצליה פיתוח, מתנייד בכבישים עם נהג צמוד במכונית יוקרתית, ומשלם למנהלים עושי דברו ביד נדיבה מכסף שאינו שלו. זה נהנה וגם זה לא יחסר.

תמורת הסיכוי לגבות עוד כמה עשרות מיליוני שקלים מוכנים רוסק עמינח וחברי דירקטוריון לאומי לעצום את העיניים, לסתום את האף, ולהשאיר את דנקנר בתפקידו. הם מעדיפים להסתכל על הכסף שייכנס לבנק בטווח הקצר, ומקריבים תמורתו את האסטרטגיה שצריכה להנחות אותם לטווח הארוך.

אין להם בעיה עם העובדה שדנקנר לא מסכן בעצם דבר - שהרי את רוב הכסף שהוא יביא להסדר, אם יביא, כלל אינו שלו, אלא של אלשטיין. רוסק עמינח מתעלמת מהעובדה שהסדר החוב בגנדן לא פותר דבר בפירמידת החוב הכוללת של אי.די.בי, שלאומי הוא חלק אינטרגלי ממנה ובעל חוב ברבות מהחברות בקונצרן.

החלטה גורלית

רוסק עמינח יודעת שהדרך האמיתית והנכונה לפתור את הבעיות הפיננסיות של אי.די.בי מצויה כמה קומות מתחת, באי.די.בי פיתוח. רק הסדר בקומה הזו יוביל להרגעת הרוחות בקבוצה וייתן זמן וחמצן לחברות תפעוליות, כמו סלקום, שופרסל, נכסים ובניין וכלל ביטוח, להשביח את ערכן.

למרות זאת, בלאומי מעדיפים לחפש פתרון מקומי, במקום למצוא תרופה שתבריא את הגוף כולו. רוסק עמינח לא הפנימה שמה שאולי היה מותר ואפשרי בתפקידה כראש החטיבה העסקית, נראה אחרת לגמרי כאשר היא ניצבת בודדה בראש הבנק - בעמדה שסופגת את כל האש והלחץ הציבורי. בעמדה שבה צריך להביא בחשבון גם שיקולים של ערכים, אתיקה ומוסר, ולא רק לספור את האפונים.

השבוע האחרון הציב את רוסק עמינח בצומת אישי קשה ביותר. מכרים וקולגות מספרים שהיא מצויה בלחץ עצום. ההד הציבורי שקיבלה חשיפת הסדר החוב הפתיע אותה לחלוטין. על אף שההסדר ‏(שכאמור עומד כולו על נדיבותו של אלשטיין‏) כולל גם תמורה לבנק במזומן, המסר שעובר לציבור הוא שהבנק מתקפל מול דנקנר.

פחות משנה מאז שנכנסה לתפקידה, חייבת רוסק עמינח לקבל החלטה קשה. זו החלטה שעשויה להגדיר את הקריירה שלה בשנים הבאות. היא צריכה להחליט אם היא ממשיכה לקדם את הניסיונות להסדר חוב, או חוזרת בה ולא מוותרת לדנקנר על אף שקל. זו אינה החלטה טריוויאלית.

למנכ"ל בנק ולדירקטורים שלו יש חובת אמונים כלפי הבנק, ואם יש באפשרותם לגבות חלק מחוב אבוד זה מה שעליהם לעשות. החלק הבעייתי בהסדר אינו מצוי דווקא במחיקת החוב, אלא בעובדה שדנקנר אינו משלם על כישלונותיו. ההחלטה שיקבלו רוסק עמינח והדירקטורים בלאומי יכולה להשפיע דרמטית גם על דנקנר כמובן. בלא הסדר חוב עם לאומי גוברים הסיכויים שאלשטיין, שגם כך מתמהמה ומעכב את ההשקעה שלו בגנדן, יחליט סופית לסגת ממנה. בלא הכסף מאלשטיין - ייתמו ניסיונות ההסדר באי.די.בי אחזקות. בעלי האג"ח של החברה ישתלטו על נכסיה ודנקנר ואנשיו יצטרכו לפנות את מקומם.

בטווח הקצר לאומי יפסיד מהחלטה כזו כסף. אי אפשר לכחד. אלה הפסדים שהבנק כבר הביא בחשבון והם אינם מסכנים את יציבותו כלל. בטווח הארוך הוא עשוי דווקא להרוויח מכך.

הובלת מהלך אסטרטגי של קביעת נורמה ערכית ואתית בהתנהלות מול בעלי חוב סוררים ובעלי הון הרפתקניים עשויה לשחק בעתיד לטובת הבנק. לא חסרים נימוקים מדוע כדאי לבנק לעשות כן. מנגד, המשך המגעים להסדר חוב עם דנקנר עלול להחריף עוד יותר את הביקורת הציבורית. הפוליטיקאים שכבר זימנו את רוסק עמינח ואת עמיתיה מהבנקים האחרים למתן עדות בוועדת הכספים לא ימהרו להניח לה. הם מריחים דם.

ההחלטה שמונחת על שולחנה של רוסק עמינח קשה וגורלית. היא גורלית לה וגורלית לדנקנר. השהיית המגעים לגיבוש ההסדר כעת היא צעד ראשון בכיוון הנסיגה ממנו. אבל הבנק עדיין טוען כי זהו הצעד הנכון לעשות. במה תבחר לבסוף רוסק עמינח? בקרוב מאוד נדע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו