בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרק 1

תדע כל אם עברייה

הוצאת זמורה ביתן

3תגובות

פרק 1:

צה"ל אוהב אותך, מותק: לידתה של הטירונות המחבקת
"אם זו משפחה, למה מתנהגים כל כך רע לילדים?" (תת-אלוף איתי וירוב, על הרגע שבו נולדה אצלו היוזמה להנהגת טירונות אנושית יותר בצה"ל).

 

הטירונות המחבקת — הצבא מעדיף לכנות אותה "מתגמלת" — נולדה בראשו של קצין אחד: סגן-אלוף (כיום, אחרי דרך חתחתים אופיינית, תתאלוף) איתי וירוב. בתחילת העשור הקודם שימש וירוב מפקד בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים בסאנור, ליד ג'נין. וירוב היה מסתבך סדרתי. קצין חד מחשבה ובוטה, שנהג לבחון לעתים קרובות את גבולות הגזרה ששרטטו לו מפקדיו, למורת רוחם המופגנת. כשנה לפני שנשלח לסאנור הצליח להכעיס את הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, בפרשה שעוררה הדים נרחבים בצבא. איש חזבאללה חדר למוצב סוג'וד ברצועת הביטחון בדרום לבנון, שבו הוצב כוח מגדוד הצנחנים שעליו פיקד וירוב. הלוחם הלבנוני הפתיע את אחד החיילים, נאבק בו ואחר כך הצליח להימלט מבלי שנפגע. מופז, כחודש בתפקיד, ראה בתקרית מבחן להפגנת מנהיגותו כלפי הצבא כולו. הצנחן, קבע הרמטכ"ל הטרי, כשל משום שלא "חתר למגע" עם האויב ולא הפגין "דבקות במשימה", בניגוד גמור לערכי צה"ל. על פי החלטת מופז, הודח החייל מתפקידו כלוחם (וכנהוג, זכה בהמשך לכתבה מפרגנת במוסף השבועי של "ידיעות אחרונות", שבה הוצג כגיבור שהופקר בידי המערכת הצבאית המתנכרת). שורת מפקדים, מהמג"ד וירוב ומעלה, ננזפה. מינויו הבא של וירוב, למפקד הבסיס בסאנור, לא בוטל אך גם שם הכעיס את מופז אחרי שביקורת מטכ"לית חשפה תנאים ירודים ואי הקפדה על דרישות הצבא בתחום רווחת הפרט. וירוב לא היה מוטרד במיוחד. הוא כבר היה שקוע בתכנונה של מהפכה.

* * *

איתמר הרמן מרגיש כמו בבית. זה הערב הראשון של טירונות בחטיבת הנח"ל, מחזור נובמבר 2011: כיתה א', מחלקה 1, פלוגה ב'. ישנם כנראה מעט מראות שהם מעוררי רחמים יותר מחבורת טירונים בתחילת דרכה, ורוב חבריו של הרמן לכיתה ולמחלקה אכן נראים מבולבלים משהו. הם רצים בכבדות מהאוהל לרחבת המסדרים, מסתבכים זה ברגליו של זה, מגששים בהיסוס אחר הדרך הנכונה לפנות למפקד, מגיבים למציאות החיים החדשה במשהו שבין חוסר התמצאות קל לבין הלם מוחלט. אבל לא כך הרמן. הנער בן ה18 וחצי, בלונדיני קצוץ שיער, קטן קומה ושמנמן (בשנה הראשונה לשירותו יאבד הרמן קרוב לעשרים קילוגרמים ממשקלו), מבין בדיוק מה רוצים ממנו. הוא הראשון שיוצא מהאוהל ומתייצב בזמן למועד שנקבע למסדר, היחיד שמנסה לארגן את חבריו כדי למלא כהלכה את המשימות הפשוטות יחסית שמטיל עליהם מפקד הכיתה. למפקד, סמל הלל שרף מקיבוץ עין הנצי"ב, לא נדרשות יותר מכמה דקות כדי לאתר את הפוטנציאל של הרמן. בימים הבאים הוא יהיה הכתובת העיקרית מבחינתו להנעת טירוני כיתה א' למשימותיהם.

העובדה שהרמן בא מוכן לטירונות קשורה כנראה בעיקר ברקע המשפחתי שלו. הוא הצעיר מבין שלושה ילדים במשפחה שמתגוררת באורנית, התנחלות הצמודה לקו הירוק. אביו, עודד, בעבר סגןאלוף בשירות קבע במנהל האזרחי בשטחים, עובד כיום במשרד הביטחון. אחיו ואחותו שירתו שניהם בנח"ל. האחות היתה מדריכת ספורט (מד"סית) בבסיס הטירונים. האח השתחרר לפני כמה חודשים אחרי שירות כמפקד פלוגה — הרמן מודע היטב לכך שהמ"פ החדש שלו, סגן אור כספי, שירת בעבר כסגנו של אחיו. אמו של הרמן, מיכל, מסורה באופן קיצוני לנח"ל. עניין של מסורת משפחתית. אילו איתמר היה מעדיף לא להתגייס ליחידה קרבית, "הייתי זורקת אותו מהבית, חד וחלק", היא אומרת.

את רוב הפרטים הביוגרפיים הללו בוחר הרמן להשמיט, בתבונה, משיחת ההיכרות של מפקד הכיתה הלל עם חייליו. כשמגיע תורו לספר על עצמו, הרמן מדווח בתמצית: גם שני אחיו היו בנח"ל, הוא מנגן בגיטרה וגר באורנית. רוב חבריו החדשים לכיתה באים מיישובים שונים במרכז הארץ: פרדסיה, רמת השרון, גבעתיים,

קיבוץ קריית ענבים, נס ציונה, רחובות. ג'רמי פרנקל בא לארץ מבלגיה, כדי להתגייס לצבא במסגרת מסלול מיוחד לחיילים עולים, יחד עם שניים מחבריו ששובצו בפלוגה. יובל דואניאס הוא אחד משני חיילים מתל אביב. בזמן שיתר הטירונים מדגישים שבחרו בשירות קרבי ורצו לשרת בנח"ל — "שמעתי שיש כאן אחלה אנשים" היא הסיבה השגורה — דואניאס נראה ונשמע כמי שהתגלגל לכאן די במקרה. "מה עשיתי עד הצבא? כלום, הלכתי לים. לא יודע למה אני פה. פשוט באתי. אני עוד לא בטוח אם אני רוצה בכלל להיות לוחם".

הטירונים הללו, המיועדים לגדוד 931 (שחם) של חטיבת הנח"ל, התגייסו לצה"ל פחות משבועיים לפני שיחת ההיכרות הזאת. כמעט כולם ביקשו נח"ל בטופסי השיבוצים שלהם. מאז התייצבו בבסיס הקליטה והמיון בתל השומר, בשבוע השלישי של נובמבר 2011, לא עשו הרבה. כבר באותו יום, אחרי שרשרת החיול, זריקות החיסון והראיונות, נשלחו לבסיס האימונים של החטיבה בסוף העולם, כלומר בנגב הצפוני, אי שם ליד תל ערד שממזרח לבאר שבע. יותר ממחציתם בחרו להשתתף בגיבוש לגדוד הסיור של החטיבה (הרמן עצמו נטש את הגיבוש משום שנקע את קרסולו), והימים הבאים עברו עליהם בנינוחות יחסית. עד להשלמת הגיבוש שקוע הבסיס בהיערכות לוגיסטית בעיקרה, שבמהלכה מעבירים את החיילים בזהירות הכנה ראשונית למה שצפוי להם. זו ה"טרוםטירונות". ביומה של שיחת ההיכרות התקיים מסדר הדמעות, שבו הודיעו לחיילים מי מאלו שהתמידו ושרדו עד סיום הגיבוש לגדס"ר גם יוכלו להתקבל לשורותיו. מיד אחר כך שובצו האחרים לפלוגות שהתפזרו ברחבי הבסיס. הקליטה בפלוגה ב' החלה בראיון היכרות אישי עם המ"פ. סגן כספי יראיין בימים הבאים יותר ממאה וחמישים טירונים, שחלקם יישארו תחת פיקודו לאורך כל השנה הקרובה. הכניסה לפלוגה מסמנת נקודת מפנה משמעותית כמעט כמו הגיוס עצמו: הקשחה ניכרת ביחס המפקדים לטירונים, אך גם קבלה לשורות היחידה הקרבית. עד עכשיו הם היו כמעט בחזקת ניצבים חסרי ערך: הם שונעו בקבוצות גדולות ממקום למקום, בתוך שינויי משימה תכופים על פי היגיון שאולי היה ברור למערכת אך לא להם. ציוותם היה מקרי, מפקדיהם הזמניים התייחסו אליהם בסלחנות, אך גם ברמת מחויבות מינימלית. הציפייה העיקרית מהחייל בשלב טרוםהטירונות היא שיימנע מלהפריע למערכת הצבאית הגדולה להתקדם בדרכה כמתוכנן. עכשיו, לראשונה, יש לחיילים הללו כתובת מסודרת — מחלקה 1, כיתה א' — ושרשרת פיקוד ברורה שתנהל אותם: מפקד כיתה שכפוף לסמל, למפקד המחלקה ולמ"פ. מחר גם יתחילו להתאמן ברצינות. כמו בכיתה א' האחרת, זאת שאליה הגיעו החיילים הללו כילדים בני שש, שש וחצי, לפני כשתים עשרה שנה, גם כאן הם מתנתקים מהליווי המשפחתי הצמוד ולעתים גם המפנק, ומתחילים להתרגל לארגון התובע מהם משמעת קפדנית יותר מכפי שהכירו עד כה.

המ"כ הלל מדבר בטון רגוע, על גבול הדכדוך הקל. עוד כמה שבועות יישלח, לא בדיוק לרצונו, לקורס קצינים, אך לבסוף יבחר לא להמשיך בו. בינתיים הוא סוקר את מה שמחכה לטירונים בשנה הקרובה במונוטוניות, שאינה משקפת את תוכנם הדרמטי של דבריו. "תסתכלו אחד על השני. אלה האנשים שתהיו איתם לפחות שנה, כל המסלול. כשיירו עליכם בקרב, זה מי שיגן עליכם. אלה האחים שלכם. הטרום נגמר בסוף השיחה הזו. הערב היה ערב ויתורים. הבלגתי על איחורים. מחר, מההשכמה, לא יהיו דברים כאלה. משמעת ברזל. לכולם ברור? משמעת זה הכי חשוב, אחריה מגיעה המקצועיות. שדה הקרב הוא בלגן. הדבר היחיד שיחזיק אתכם הוא המשמעת. מה שהמפקד אומר, אתם הולכים על עיוור. תכניסו טוב לראש שלכם, גם אם זה יעצבן אתכם לפעמים. הדבר הבא זה אמינות. אני לא יכול לעבוד עם חייל שמשקר לי, שאי אפשר לסמוך עליו. אל תמציאו המצאות. תהיו גברים ותגידו את האמת. לא עמדת בזמן למסדר המפקד? תגיד שלא התעוררת, תקבל עונש ותגמור עם זה. אנחנו מדברים גם על רעות. זו הח' שאתם יושבים בה עכשיו, לדאוג אחד לשני. 'סתכלו אחד לשני בעיניים. אלה החברים שלכם, דואגים אחד לתחת של השני. מישהו מתעפץ [מנמנם, נרדם]? תן לו קטנה, שלא יחטוף עונש. אם תרצו להיות טובים, תהיו טובים".

קשה לדעת מה מכל זה מעכלים הטירונים, שמתאמצים לשמור על שקט. שדה הקרב נראה רחוק מכאן. טירוני מחזור נובמבר 2011 התגייסו לצה"ל בעיצומה של תקופה המתאפיינת בשקט יחסי וממושך בשטחים ובגבולות, למרות הדיבורים הקבועים על אפשרות של מלחמה עם איראן. למעשה, גם רוב מפקדיהם נעדרי ניסיון קרבי. אפילו דור מפקדי הפלוגות התגייס ברובו אחרי מלחמת לבנון השנייה של קיץ 2006. במערכה הצבאית המשמעותית הבאה, מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה, חטיבת הנח"ל כלל לא השתתפה. למעט אחדים, שנקלעו לזירת לחימה כלשהי באורח אקראי, רוב המפקדים במחנה הטירונים של הנח"ל לא נתקלו מעולם באש שעליה מדבר הלל כאילו היתה מציאות יומיומית; גם לא הלל עצמו. המפקדים הללו עברו הכשרה מקצועית ממושכת יחסית, שתבעה מהם מידה לא מבוטלת של קשיחות, בוודאי ביחס למה שחוו כאזרחים או מה שמתנסה בו חייל ביחידה עורפית. אבל על חוויית הלחימה אינם יודעים הרבה יותר מהחיילים החדשים שלהם, צעירים ואובדי עצות ככל שיהיו.

הלל מסביר לטירונים בקצרה את מה שצפוי להם. "מחר נתלה במאהל את לוח הזמנים של כל הטירונות. תדעו גם מתי יוצאים הביתה לשישבת. לא נסתיר מכם. בכל יום אגיד לכם בבוקר מה הולך להיות, פרט לשבוע שבו תתרגלו התמודדות עם חוסר ידיעה. בשבת הקרובה אתם נשארים כאן. זה אחלה זמן לעבוד על הרעות". והנה באות גם התשובות לסדרת השאלות של הטירונים. כדורגל לא משחקים בבסיס, גם לא בשבתות, בגלל סכנת הפציעות. מזגנים אין באוהלים, אבל יש תנורי חימום שלעתים עובדים. "אסור להחזיק פלאפונים בכיסים. יש שעת ת"ש שבה מותר לכם להתקשר. אתם לא מקללים, לא אלימים. פותרים כל דבר ביניכם". יובל דואניאס, בניסוח מגומגם משהו, שואל על זכויותיו. הלל לא לגמרי מבין את השאלה. "מה זאת אומרת?" הוא שואל את הטירון, מתקשה להסתיר את תמיהתו. "מה הזכויות שלי, כאילו? מה מותר לי לעשות". הלל משיב: "יהיו לך זמנים לאכול, לישון". דואניאס: אמרו לי שצריך לקבל עיתון כל יום. "ברמת העיקרון, אתה אמור לקבל" (בפועל, הטירון יראה עיתון פעם בשבועיים בערך, כשיישאר לסוף שבוע בבסיס). "אין מצב שלא תהיה שבע. לא תלך לישון רעב. יש לך גם שש שעות שינה בלילה". הסלולרי של דואניאס מצלצל. הלל מעיף בו מבט נוזף.

בסיס האימונים החטיבתי (בא"ח) של הנח"ל מתחלק לשני מחנות משנה: "נח"ל טוב" לטירונים (תואר שדורות של חיילים כבר הביעו ספק באשר לתחושת המציאות של מי שבחר אותו) ומעט צפונה ממנו מחנה "קריות", המיועד לשלב האימון המתקדם, שלאחר הטירונות. עד אמצע שנות התשעים הכשירה החטיבה את טירוניה במחנה 80, ליד פרדס חנה. אז החליטו במטכ"ל על העברת הבסיס לתל ערד, באזור שבו הנגב הצפוני גובל בשיפולים הדרומיים של מדבר יהודה. כשנבחר האתר להקמת המחנה נשלחה מהמרכז משאית ובה רס"ר של הנח"ל וכמה חיילים כצוות הקמה ראשוני. בימים הראשונים נדרש הרס"ר להחליף את מיקום המאהל הזמני כמה פעמים, בגלל הסתייגויות של פקחי רשות שמורות הטבע. מבחינת רוב החיילים, בסיס הטירונים נמצא בדיוק באמצע שום מקום,
חור אמיתי. רק מעטים מהם מורגלים בנוף המדברי שמסביב. רק מעטים מהם נסעו יותר מפעם או פעמיים, אם בכלל, בכביש המחבר בין באר שבע לערד וחולף על פני כמה עיירות בדואיות אפופות אבק. התשתית בבסיס מיושנת: מאהלים ללינת החיילים, צריפים ספרטניים משהו למשרדים ולכיתות הלימוד, אולמות מרופטים לכנסים ולחדר האוכל — כל אלה רחוקים מרחק גדול מהתנאים בבסיסי הטירונים המקבילים של חטיבות הצנחנים וגולני, שנבנו כמה שנים מאוחר יותר. יחד עם הריחוק מהמרכז ורמת אוכל שצברה מוניטין גרוע במשך השנים התמונה שבה נתקל הטירון לא בדיוק מלבבת. נח"ל טוב הוא מסוג הבסיסים שבגללם כותבים חיילים על קירות השירותים שורות כמו "המחנה קיים והעולם שותק". אבל כיוון שרמת היצירתיות כאן גבוהה בדרך כלל מן הממוצע בצה"ל, לנח"ל יש גרפיטי משלו. סיסמת החטיבה, שלרוב מתאמתת בשל רמתם הגבוהה יחסית של המפקדים, היא: "הנח"ל, היתרון האנושי". לסיסמה הזאת הוסיפו החיילים גרסה משלהם: "היתרון האנושי, החיסרון הלוגיסטי". הכתובת על עמדת התצפית שליד הש"ג מבהירה: "בשמירה, אפילו האורות של ערד נראים כמו לאס וגאס".


אימת הסמל

מעט אחרי שהלל ממחלקה 1 מסיים לתדרך את טירוניו, גם מחלקה 3 של סגן-משנה עודד רינסקי מתכנסת לשיחת פתיחה. סמל המחלקה הוא ליאם קולין, עולה חדש מאנגליה, שבתוך דקות מצליח להטיל חרדה על הטירונים החדשים. ליאם, מטר תשעים ומשהו, בהיר שיער, מדיו מתוחים בקפדנות על גופו הצר, נראה כאילו יצא היישר מסרט על כוחותיו של מונטגומרי בקרבות המדבר בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. חיילים עם תודעה היסטורית מוגבלת, או אוזן פחות קשובה למבטאים, חשבו בתחילה שליאם הוא גרמני או רוסי. סמל מחלקה 3 מפזר מבטים מאיימים לכל עבר ונובח פקודות קצרות. כעבור כמה ימים יידרש המ"פ כספי להרגיע אותו במקצת, לאחר שיגלה שהחיילים מתקשים להתמודד עם נוכחותו המבהילה, אבל בינתיים, זו ההצגה של ליאם. הוא צועד הלוך ושוב בכיתת הלימודים המחלקתית ומתרה בטירונים שלא לזוז ולא לדבר. גם האישור לנשום, כך נדמה שהסמל רומז, הוא רק אופציה הנתונה לשיקול דעתו ולמידת נדיבותו של מפקדם. הרושם המאיים נפגם במקצת רק בשלב שבו ליאם, שהגיע ארצה רק כשנתיים קודם לכן, נדרש להתמודד עם המילה המורכבת "מחלקה". הוא מתקשה לבטא את הח'. והצירוף "המקלקה תעבור להקשב" נשמע קצת פחות מפחיד לכמה מהטירונים, המחניקים את צחוקם לאחר שנתקלו במבטו המצמית של הסמל.

הקשיחות האטומה היא מסיכה שגם הצעירים שבמפקדים לומדים לפשוט וללבוש חליפות, לפי הצורך. בשיחה חטופה בפינת הקפה של הסגל הסמל המפחיד מתגלה כאיש ידידותי וסקרן. כשהטלפון הנייד שלו מצלצל, מתברר שבחר לו רינגטון אירוני: "War, what it is good for? Absolutely nothing", מרעים קולו של הזמר השחור הנשכח אדווין סטאר. מי היה מצפה לשמוע כאן שיר מחאה, שחובר במקור בשיאה של מלחמת וייטנאם? הרבה דברים משתנים בטירונות, כפי שיתברר בהמשך, אך לא תפקידו של הסמל. בשלב מאוחר יותר במסלול יתרגלו הטירונים לראות בו גם את מי שדואג לצורכיהם. כרגע, בעיקר מפחדים ממנו. מליאם במיוחד, אבל גם מבן לוי, הסמל המצטיין של מחלקה 2, בחור נבוך וחייכן ש"נראה כמו האש פאפי", כפי שמעיר מפקד הפלוגה שלו.

בתשע בערב יושבים הטירונים של מחלקה 3 וממתינים למפגש הראשון עם מפקד המחלקה שלהם. "לסתום ת'פה", שואג ליאם. "אף אחד לא מדבר, אף אחד לא זז. גב ישר, ידיים על הברכיים". סגן משנה רינסקי נכנס לחדר, כומתה ירוקה של הנח"ל לראשו. גם הוא בהיר שיער (לפחות על פי הרכב סגל הפיקוד של פלוגה ב', נראה שהנח"ל רכשה לעצמה ביושר שם של חטיבה "צהובה"), בן 21, שנתיים ושמונה חודשים בצבא, גדל בהרצליה. שיחת הפתיחה שלו לחיילים נשמעת כאילו נלקחה מאותו ספר נהלים שממנו ניזון כנראה גם הסמל הלל, בתוספת מגע אישי. לאורך המסלול יתגלה רינסקי כשכלתן וכמחושב שבין שלושת מפקדי המחלקות. בזמן שאחד מעמיתיו מבסס את מנהיגותו על כריזמה טבעית וביטחון עצמי, והשני על קשר בלתי אמצעי עם הטירונים, רינסקי הולך בדרך משלו שעליה הוא מאותת כבר בערב הראשון. הוא מבקש מכל חייל לומר את שמו ואת מקום מגוריו. אחר כך הוא משמיע להם נאום קצר, שאותו שינן בעל פה קודם לכן. "תסתכלו מסביב. אלה האנשים שהולכים להיות איתכם בשנה הקרובה. כמו שיש נגר, ספר או עורך דין יש גם לוחם. זה מקצוע חשוב שצריך לקחת אותו ברצינות. אתם עכשיו מתחילים בהכשרה של לוחמים ובשביל זה צריך לעבוד קשה", אומר המ"מ.

"מלחמה", הוא מרצה לטירוניו, "מתרחשת אחת לכמה שנים. מתי היתה המלחמה האחרונה? ב2006, מלחמת לבנון השנייה" (מבצע "עופרת יצוקה" לא נחשב, מפני שחטיבת הנח"ל כאמור לא השתתפה בו). "הסיכוי שאתם לא תהיו במלחמה הבאה שואף לאפס. כל לוחם בסוף מגיע לזה. קחו את המקצוע שלכם ברצינות. זה לא משחק. זה הייעוד שלכם. רק בחודש שעבר הגדוד הרג שני מחבלים בעזה. תתחילו להגדיל ראש, להתבגר, לתת הכול. הצירוף 'לא יכול' לא קיים יותר. כשתרוצו 2,000 מטרים בבוחן בראור, יכול להיות שתרגישו שאתם מתאמצים כל כך שאתם צריכים להקיא. תעצרו בצד בשביל להקיא ואחר כך תמשיכו. מתגברים על המחסום הפסיכולוגי בראש", מסביר רינסקי ומצליח להלהיב בעיקר את עצמו. המ"כים שלו מתלחשים פה ושם ביניהם. הם חבורה נפרדת, שונה בתכלית מהטירונים, הצעירים מהם בשנה בלבד. מה מכל זה מבינים חייליו החדשים? חלק מהדברים כנראה עוברים מעל ראשיהם. אחדים מתייחסים למופע המקדים של ליאם כאל סוג של תיאטרון, משחק מוזר שהם רק מתחילים ללמוד את כלליו. אחרים חושבים בעיקר על שק השינה.


לילה ראשון בחוץ

חודש מאוחר יותר, ופלוגה ב' יוצאת לשבוע השדאות הראשון שלה. המרחק מהבסיס קטן יחסית, קילומטרים אחדים, אבל היציאה מהמאהל המסודר משנה הכול. החיילים ישנים בשטח, באוהלי סיירים. שניים (ובמקרה של חסרי המזל ביניהם, שלושה ואפילו ארבעה) מצטופפים באוהל אחד. בניגוד לדורות קודמים של טירונים, רבים מבני מחזור הגיוס הנוכחי יישנו לראשונה בחייהם תחת כיפת השמים. בחלק מבתי הספר, הלינה בטיולים השנתיים נעשית כיום באכסניות נוער ושיעור הנערים החברים בתנועות נוער ובחוגי סיירות נמוך מבעבר. הקור בלילה בשטח חודר עצמות, הרבה יותר מאשר באוהלים הגדולים והעבים של הבסיס. ומי שהתעקש למקם את שק השינה שלו במדרון בלילה הראשון, יתגלגל מטה עם האוהל וילמד את הלקח לקראת הלילה הבא. גם המזון שונה: החיילים אוכלים השבוע מנות קרב. כמויות האוכל הצטמצמו במקצת ולארוחה מוקצב במתכוון רק פרק זמן קצר. גם זה חלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה: באותה מלחמה התגלה שהצבא, יחד עם עוד כמה תרגולות ששכח, כבר אינו מורגל בחלוקת מזון בתנאי קרב. חיילים ביחידות רבות התלוננו על מחסור באספקה, שלא היה כורח הנסיבות בהתחשב במרחק הקצר בין השטחים שבהם שהו לבין גבול ישראל. כשכבר הגיע המזון, התברר שבחלק מהיחידות לא יודעים איך להסתדר איתו בשטח. מאז המלחמה, הצבא חזר לתרגל גם את מערך האספקה, עוד משלב הטירונות.

הריחוק היחסי מבסיס האימונים מאפשר למ"פ כספי מידה מסוימת של חופש פעולה, אך הפיקוח של מפקדיו עליו עדיין הדוק לאין שיעור ממידת הפיקוח על מפקד פלוגה במצב דומה לפני שניים-שלושה עשורים. טירונים של פעם יזכרו את נאום המ"כ עם ההגעה לשטח — "כאן זה רק אתם, אני ואלוהים" — ואת התחושה המכבידה ששבוע השדאות לעולם, אבל לעולם, לא יסתיים. כיום, הגישה מחושבת ומסודרת יותר. החיילים נתקלים בהדרגה בקשיים פיזיים גדולים יותר מכפי שחוו בבסיס, וגם הלינה והתפקוד בשטח אינם בדיוק נוחים להם, אבל הפלוגה פועלת על פי תוכנית מסודרת שהוכתבה לה מלמעלה. אוי למ"פ שיסטה באופן חד מדרגת החופש שהגדירו לו מפקדיו. על טרטורים יצירתיים בנוסח הדורות הקודמים כמעט שאין מה לדבר — לרווחת החיילים והוריהם.

אחרי ארבעה שבועות של אימונים הפלוגה נראית שונה. החדים ומהירי התפיסה מבין הטירונים כבר אינם מתנהלים באופן מגושם. אחדים מהם נראים כבר יותר כמו חיילים מאשר כמו אזרחים שמישהו כפה עליהם במפתיע חליפת מדים. פקודות נענות במהירות רבה יותר. את מקום ההלם תופסים פה ושם חיוכים, ואפילו הנאה מסוימת מהתנסויות ראשונות בתרגולות לחימה חדשות. השביזות עוד לא ממש פה. היא עוד תגיע. החיילים נבחנים היום בבוחן כיתה, שמטרתו חזרה על מה שלמדו בחודש האחרון ויצירת תחרות בין הכיתות. הכיתה שתקבל את הציון הגבוה ביותר בכל התחנות, תצא לחופשת השבת הבאה כבר ביום חמישי — יום לפני הכיתות האחרות. בכל תחנה מתורגל תחום אחר: לחימה בשטח פתוח, הסוואה, עזרה ראשונה, חינוך. סגן מפקד הפלוגה (הסמ"פ), סגן בן קרת, מתרגל את כיתה ג' של מחלקה 2. החיילים צריכים לזחול על אדמת המדבר, כשעליהם נשק, קסדה ואפוד, 25 מטרים, ואחר כך לזחול אותו מרחק בחזרה. הזמן הכיתתי נקבע לפי החייל האחרון בכיתה. הטירונים שמגיעים ראשונים חייבים לרוץ אחורה ולהמשיך לזחול לקו הסיום, כשהם מסייעים לאחרונים. הלקח פשוט: חיילי הכיתה תלויים זה בזה. עוצמת השרשרת כעוצמת החוליה החלשה. נדוש ככל שזה יישמע, הצבא מבקש להעביר את המסר לטירוניו כבר מההתחלה.

בן מדרבן את הזוחלים בקריאות עידוד. זו תחילת ינואר, והחום במדבר בצהרי היום נסבל יחסית, בוודאי בהשוואה למה שהחיילים ייתקלו בו בהמשך ההכשרה, מאפריל ואילך. אך הזחילה כרוכה במאמץ גדול. למרות הברכיות שלבשו מעל מכנסיהם, הטירונים מכיתה ג' סופגים שוב ושוב חבטות ברגליים. פניהם נוטפות זיעה. בן ניגש לחיילים שמשתרכים מאחור: "קדימה, נמרים! תזכרו: הכאב זמני, הגאווה נצחית". גם התדרוך שלו, לפני תחילת המשימה, נשמע כמו תערובת של טקסטים מסרט הוליוודי (נניח, סיפור חניכה נוגע ללב של חייל מרינס) עם שיחות חדר הלבשה של מאמן כדורסל במחצית המשחק. "הבוחן הזה בודק חברות ורעות. תחשבו שחבר שלכם תקוע תחת אש. אם לא תזחלו אליו לחלץ אותו, הוא ימות", מתרה בן בטירונים. בכל ההצגה הזו צופה בעניין מהגבעה הסמוכה משפחה בדואית, על ילדיה. המשפחה מלווה בחמור לבן, שמדי פעם נוער בהתרגשות. הבדואים מחכים לשלל: שאריות של תחמושת, ציוד ואפילו מזון. ברגע שהחיילים יסתלקו, הם יעוטו על השרידים, שבסביבה הזו משמשים אחד ממקורות פרנסתם העיקריים. לחיילים ניתנה הנחיה להרחיק את הבדואים, אפילו בתקיפות. ההנחיה לא באמת מיושמת. אחת לשעה נשלח מפקד או חייל, נשמעים חילופי דברים רמים, הבדואים מתרחקים במקצת ואז שוב מתקרבים. צורכי הקיום במדבר חזקים מפקודות הצבא.

התחנה הבאה של הכיתה היא בוחן חינוך. כאן הכול פשוט יותר: צריך לסמן את התשובה הנכונה מתוך כמה שאלות במבחן אמריקני, שכולל מושגים שעליהם עברו החיילים בשיעורי החינוך. המבחן הוא קבוצתי, לא אישי. חלק גדול מהחיילים, בוודאי העולים שביניהם, אינם יודעים את התשובות. אבל בכל כיתה יימצאו חייל או שניים שהקשיבו בשיעורים, בטירונות או בתיכון, וידעו את החומר. מי היו ראשי המדינה במלחמת יום הכיפורים? אילו שמות נוספים יש להר הבית? מהו צום גדליה?

בתחנה נוספת מתרגלים הסוואה: הטירונים מזנקים לתוך שוחה מלאת בוץ ואחר כך מנסים לאלתר אמצעי הסוואה נוספים מקוצים וענפים שאותם הם מחברים לאפוד ולקסדה. "יאללה להתפלש, מלחמת בוץ!" עניין הבוץ מוצא חן בעיני רבים מהם, שרואים
בו כנראה מעין חזרה חטופה למשחקי הילדות. מרגע שהשלמת עם העובדה שתגיע למקלחת רק בסוף השבוע בבסיס, עוד קצת לכלוך כבר לא מעלה או מוריד. "תבדוק אם אני מבוצבץ מספיק מאחורה", מבקש אחד החיילים מחברו. כמו תמיד, הצבא מספק כר נרחב להתחדשות השפה העברית (וכמו תמיד, המפקדים מרבים להשתמש במילה "אדרנלין" כדי לתאר את התחושה בתום התרגולת, אך איש מהם אינו מצליח לבטא אותה כהלכה). אחרי השלמת התחפושת יש גם משימה. סמל, כאפייה לצווארו, יושב כזקיף על קצה הרכס, בגבו לטירונים. החיילים צריכים להתגנב אליו, בהליכה ובזחילה, מבלי להקים רעש. כיתה שמצליחה להתקרב למרחק הקצר ביותר מהסמל, מבלי שכל חייליה נחשפו, זוכה לציון הגבוה ביותר. בניגוד מובהק לתחנת הזחילה, נראה שכאן הטירונים נהנים למדי.

סגן משנה אילק סהלו, מפקד מחלקה 2, מדבר קצרות עם החיילים מכיתה ג', שניגשו לבוחן בלי מפקד הכיתה שלהם, סמל מארק גולדמן, הנמצא בחופשה אצל משפחתו באוסטרליה. "איך היה?" שואל אילק. "כיף, המפקד", היא התשובה השגורה. "היה ממש מצוין", אומר המ"מ. "אתם כיתה מובילה. תמשיכו ככה". בסוף הבוחן בן קרת מכנס את חיילי הפלוגה לשיחת סיכום. החיילים עומדים סביבו. האווירה החיובית נמשכת. "אם מישהו כאן מרגיש שלא נתן 150% מהיכולת שלו, שיעשה חשבון נפש עם עצמו ועם החברים שלו", אומר סגן מפקד הפלוגה, שנשמע מרוצה למדי ממה שראה. "הבוחן הזה מדמה קרב. לוחמים לא נבחנים בערב בבסיס שיש בו מקלחת ואוכל בחדר אוכל. הבית האמיתי שלנו בחי"ר זה השטח. שם תבלו את השירות שלכם. זה המצב הטבעי שלנו. מלוכלכים, קרובים לאדמה ומחוברים אליה". במחזור נובמבר 2011 הפרגון ניכר בכל פינה. כל חייל כוכב; כל קצין חצי משורר.

וזה, כנראה, השינוי החד ביותר בטירונות הקרבית של השנים הללו, בהשוואה למה שחוו אחיהם הגדולים של החיילים הללו, ובוודאי האבות שלהם, לפני עשור, שניים או שלושה, בטירונות דומה. האוכל עדיין גרוע למדי, הקור בלילות בלתי נסבל, העייפות מתישה, השעמום גדול — והזמן עודו עובר בהילוך אטי. אבל היחס — היחס שמקבלים הטירונים שונה לחלוטין.

חוץ מהקושי, רוב בוגרי הטירונות הקרבית של צה"ל בעבר זוכרים בעיקר את ההשפלה. במשך חודשים שיננו להם מפקדיהם שאם הדבר תלוי בהם, לעולם לא יהיו זכאים לחבוש את הכומתה הירוקה, האדומה או החומה. הרכרוכיות שלהם, חולשתם הבלתי מוסברת והמביכה, נאמר להם, רק מביישות את ההיסטוריה המפוארת של החטיבה. "כל הטירונות שלי נזפו בי", אומר רב-סרן יוסי פנסו, היום מפקד מגמת הטירונות בבסיס הנח"ל, שהחל את הקריירה הצבאית שלו דווקא בחטיבת גולני. "כל הזמן המפקדים שלי אמרו לי: תסתכל איך אתה נראה. מה אתה, צנחן?"

הימים הללו חלפו מן העולם, כנראה לבלי שוב. "התפיסה היום היא לעזור להם, לא לשבור אותם", אומר רבסרן פנסו. הגישה כלפי הטירונים נוקשה לעתים קרובות, אבל לרוב יתלווה אליה גם ממד של פרגון, של פידבק חיובי על מאמץ ועל הצטיינות. העלבון לשם עלבון, פעם עיקרון מקודש בהכשרה, כבר אינו נוכח כל כך כמו בעבר. השפלות וטרטורים, ברוב היחידות הקרביות, הן כעת תופעות כמעט שוליות. "אין ברירה, זו הדרך היחידה לרתום את הדור הנוכחי לשירות", מסבירים לך, ספק בהתנצלות, כולם, מהסמל ועד המח"ט.


"קיבלתי טראומה מטורפת"

בחזרה למהפכת הטירונות המחבקת של איתי וירוב. מהפכה שזרעיה ניטעו כאשר הקצין — צנחן ותיק וכבר בדרגת רבסרן — בחר לעבור הכשרה ("הסבה") ממושכת ובלתי שגרתית וללמוד להיות איש צוות בחיל השריון. וירוב התעקש להצטרף להכשרה כחייל מן המניין. ומה שראה שם, כשריונר מהשורה, מאוד לא מצא חן בעיניו. מבין חטיבות החי"ר נחשבת חטיבת הצנחנים לחטיבה הכי קרובה ברוחה לגישה המרובעת של הטנקיסטים. הצנחנים התאפיינו בהקפדה יחסית על משמעת, בסדר ותכנון יוצאי דופן בהשוואה לעמיתיהם בחי"ר וגם בלא מעט טרטורים. כמפקד פלוגה נחשב וירוב עצמו לקצין קשוח, קצת משוגע, שהיה מסוגל לרדת לחייהם של פקודיו. אבל היפוך התפקידים פקח את עיניו. "קיבלתי טראומה מטורפת. גיליתי שאני שונא את המפקדים שלי בשריון — והם עוד היו הרבה יותר טובים מאיתנו, הצנחנים. ראיתי את עצמי מלמטה ולא אהבתי את מה שראיתי. היו שם חוסר היגיון בהחלטות, שמירת דיסטנס מופרז מהחיילים, חוסר יכולת להתקרב ללוחמים, שמנעו הדרכה אמיתית. הרגשתי שדוחקים אותי, לא שמניעים אותי לתפקד". השלטים בבסיס גדוד 82 שבו הוצב התגאו בשייכות ל"משפחת השריון". אם זו משפחה, שאל וירוב (כיום אב לשישה בעצמו), למה מתנהגים כל כך רע לילדים? "כשמתייחסים אליך חרא, אתה לא מרגיש שייך. אתה רק רוצה לעוף משם".

גישת המפקדים בשריון, כמו בצנחנים, גרסה שתפקידה של ההכשרה לעשות את חיי הלוחמים בלתי נסבלים, במטרה לחשלם. שיטות הפיקוח אמנם השתפרו בהשוואה לשנות החמישים והשישים ופרקטיקות נלוזות כמו מסעי "משמעת מים" מסוכנים נזנחו, אך היחס לטירונים (למעשה, היחס לחיילים לאורך מסלול ההכשרה הממושך כולו) נותר מנוכר, על גבול ההתעללות הפיזית והרגשית. המפקדים, אומר קצין בכיר שפיקד על טירונים באותן שנים, "בעצם אמרו: אנחנו נרביץ לכם. מי שינשור כתוצאה מכך, בלאו הכי לא יעמוד בשעת מבחן. ככל שנכה בכם יותר, הכול יהיה קטן עליכם בעתיד, גם במלחמה". מה שהתחיל אצל וירוב כהסתייגות מהמצב הקיים, כאינטואיציה לא לגמרי מגובשת, נהפך בהדרגה לאידיאולוגיה מסודרת. זה היה שינוי כיוון של 180 מעלות כמעט, בהשוואה לכל מה שעבר וירוב בצנחנים וכל מה שהעביר את פקודיו עד לאותה עת. "אנחנו החזקנו מעצמנו חיילים טובים, אחרי שעברנו מסלול הכשרה אכזרי. בעצם באתי ואמרתי: הסבל שסבלנו והאופן שבו אמללנו אחרים לא היו הכרחיים". אחד ממקורות ההשוואה של וירוב היה תהליך ההכשרה בצבאות המערב; שנתיים מאוחר יותר שלח אותו צה"ל להשתלמות במכללה הבריטית לביטחון לאומי, שם המשיך לבסס את הבחנותיו. "בעולם המערבי הרי אין כמעט צבאות חובה סדירים.

בארצות הברית מתאמנים חזק, אבל אז נותנים לחיילים לנשום בבסיס. אצלנו כל הזמן חיפשו לחיילים תעסוקה, ובעצם דרכים לענות אותם. הגישה האמריקנית והבריטית גורסת: אדרוש ממך עד הקצה כשצריך, אבל בשאר הזמן אדאג לך לתנאים ראויים".

ברוח התקופה, וירוב חיפש סיסמה שתאפיין את הסגנון החדש. בסוף החליט על "מסוגלות, מחויבות, שייכות". מפקד בסיס

הטירונים סייר בין עמדות השמירה וחיפש בין הטירונים העייפים צנחן לעתיד ששומר כנדרש. במקום להעניש את מי שסטה מהנורמה, החליט לתגמל את מי שרף התפקוד שלו היה מעט מעל הנורמה המקובלת. חיילים שפעלו היטב זכו להארכת הזמן שהוקצב להם בשק"ם או ליציאה מוקדמת הביתה. "תפסתי שומר ישן בבונקר ולא הענשתי אותו. מי ששמר כמו שצריך קיבל פרס — נתנו לו רובה אם16 מקוצר, לפני שהחברים שלו קיבלו. הגישה שלי לטירונים היתה: אתה שלי, אני לא מוותר עליך. אני איתך עד שתצליח". החלפת הדיסקט נתקלה בספקנות לכל אורך שדרת הפיקוד, מלמטה למעלה. "גם מפקדי הפלוגות וגם המח"ט אמרו לי שהכול זמני". ברגע שתפסיק לחלק פרסים לחיילים, טענו כלפיו, הם יתגלו בחולשתם. וירוב טען שרק חיזוקים חיוביים יעבדו ביחס לחיילים. השלכת טירונים לכלא, אמר, לא תפתור כלום.

בפברואר 2001 תועדה המהפכה שהחל וירוב להוביל בכתבה באתר Ynet. "טירונות בלי עונשים?" שאל הכתב פליקס פריש, והסביר: "בצנחנים החליטו שהטירונים בשנת 2001 ראויים ליחס קצת יותר אנושי מאלה שעשו זאת לפניהם. בחודשים האחרונים מונהגת בבסיס הטירונים של הצנחנים מדיניות חדשה שעיקרה: היעדר ענישה ומתן גמול לחיילים מצטיינים. הטירונים בבסיס האימון החטיבתי לא חוו על בשרם עונשים כמו שעות ביציאה, ריצה עם אלונקה על הגב, או כל עונש שונה ומשונה שמטילים מפקדים על חיילים טריים שאמורים 'להפוך אותם ללוחמים'". פריש ציטט בהתלהבות את וירוב: "זה עשרות שנים יש בצה"ל מודל מסוים של חינוך טירונים שכולל סנקציות ועונשים, אבל המדדים וההישגים נשארים כמעט זהים ואנחנו לא עדים לשיפור משמעותי בתפקוד החיילים. [כעת] במקום להיענש בחומרה, זוכים החיילים הבעייתיים לשיחה עם המפקדים. כל המבחנים המקובלים בצבא מראים התקדמות הרבה יותר טובה במערכת הנוקטת תגמולים חיוביים, באחוזי הנשירה הנמוכים, ברמת הקליעה, ברמת הכושר הגופני ואפילו במשמעת. בכל העולם, בעיקר במערכות עסקיות אזרחיות, ברור היום למנהלים שהדרך לדחוף עובד היא לא להענישו אלא לטפל בו עם מחויבות והזדהות. אין שום סיבה שאנחנו נפגר מאחור בעניין הזה".

וירוב תיאר את הגישה החדשה כ"מודל של הורות. לפחות במרבית המשפחות, אף הורה לא מוריד סטירה לילד שלו על כל טעות שהוא עושה אלא מכוון אותו ומנסה להניע אותו לתפקוד טוב. גם בצבא, כשהחייל מחונך על בסיס של פחד מעונש אנחנו מגיעים למקרים של פלוגות ותיקות שאינן חוששות מענישה ושבהן החיילים יכולים למרוד ולשבור את כל המסגרות. בחצי השנה האחרונה אירע בבסיס רק מקרה אחד של חייל נפקד. אני רצתי כל הטירונות שלי עם חבית על הגב ואני זוכר את זה עד היום, אפילו אם זה לפעמים בחיוך ונוסטלגיה. [זה] מצביע לדעתי על הדחקה של הכאב, כאב שזוכרים הרבה זמן, לפעמים גם כל החיים. כשאני חושב על הכאב שגרמנו אני והמפקדים להרבה דורות של חיילים אני יכול רק להצטער על כך". כעת, אמר לכתב, הצנחנים מגדלים "דור של חיילים שלא נענשו וכנראה גם לא יענישו את החיילים שלהם".

פריש הציג גם הסתייגויות מהרעיונות של וירוב, המהפכניים לשעתם. השיטה החדשה, אמר לו קצין שתואר כאיש "חטיבת חי"ר אחרת", "לא משאירה רושם כל כך טוב. זו רק עוד דרך של הצנחנים להוכיח שהם טובים יותר מאחרים, אחרי שהיוקרה וההילה מן העבר נעלמו לחלוטין והיום הם עוד חטיבה". מפקדים זוטרים בבסיס התלוננו באוזני הכתב: "לפעמים החיילים יכולים לעשות מה שהם רוצים ולנצל לרעה את העובדה שאנחנו נותנים רק תגמולים חיוביים". בחטיבות אחרות אכן דיברו באותה תקופה בלעג מסוים על שיטת "הגזר והגזר" של וירוב ותיארו את מפקדי הצנחנים כ"דובוני אכפת לי". בדיעבד, מודה כיום וירוב שהחמיץ היבט חשוב בתהליך. "נכשלתי בכך שלא הבנתי מראש שהמהלך יוטמע דרך המפקדים, שצריך לרתום אותם. המערכת התייחסה לרעיון בצורה איומה. נאבקתי בכל הצבא, מאבק נורא. אז עוד לא היתה לי ממש משנה סדורה, רק גימיקים ואינטואיציה". מפקד בסיס הטירונים האמין בכל לבו במהלך, אבל הטיל ספק ביכולת להפיצו לצבא הגדול. אתה עוזב את סאנור, הזהיר אותו בצער חבר מהחטיבה "ופרויקט חייך ימות איתך". אלא שהתחזית הפסימית לא התממשה, בעיקר בשל זהותו של מחליפו בסאנור. אהרן חליוה, חברו הקרוב של וירוב, היה לדעת רבים הקצין עם האינטואיציות הפוליטיות הטובות ביותר בצה"ל. מה שוירוב עשה עם הראש בקיר, חליוה המשיך בתחכום וביסודיות. "אהרן נתן לזה תנופה, הטמיע את הרעיונות", אומר וירוב. "אחרי ארבע שנים עם שנינו כמפקדי הבא"ח, כבר היה דור של צנחנים שהושפע מזה. הדיסקט הוחלף, לפחות עד רמת המ"מ". גם מפקד החטיבה אז, אלוףמשנה אביב כוכבי, נרתם לרעיון. וירוב גאה במהלך גם היום. "יכולתי לעשות את זה בצנחנים כי לא הייתי צריך להוכיח כלום. ידעו שאני חזק ואכזרי. איש לא חשד בי שאני רך מדי אחרי שירדתי מקו עיישיהריחן בלבנון עם גדוד 101".

וירוב התעקש על עוד עניין אחד. בזמן שפיקד על סאנור פרצה האינתיפאדה השנייה. השכנים הפלסטינים זיהו עד מהרה את בסיס הטירונים כמטרה קורצת לפגיעה. האוטובוסים שהובילו את הטירונים מחופשות השבת בחזרה למחנה, מדי יום ראשון, נתקלו במטעני חבלה מאולתרים שהונחו על הכביש. הפיקוד הבכיר של צה"ל התלבט: מבחינה עניינית, לא היתה סיבה להשאיר טירונים בלתי מיומנים בקו האש. מצד שני, איך ייראה קיפול בסיס של חטיבת הצנחנים המהוללת, כשהאזרחים בהתנחלויות הסמוכות נאלצים להישאר ולספוג את פיגועי הירי בכבישי צפון השומרון? וירוב, שהתנגד בכל תוקף לפינוי תחת אש, ניצל לטובתו נקודה אישית, זניחה לכאורה אך בפועל מכרעת. בין הטירונים שהוכשרו באותה תקופה בבסיס היו בנים של כמה קצינים בכירים ובהם אחד מבניו של הרמטכ"ל מופז, שעמד לשרת ביחידה מובחרת. מופז, כצפוי, נמנע מלהתערב בהחלטה מחשש שייראה כמי שדואג יתר על המידה לביטחון בנו. ההחלטה על הפינוי התעכבה בשנה, עד שוירוב נסע לאנגליה. וירוב, שהקריירה הצבאית שלו עמדה לא פעם במוקד של פרשות מהדהדות, לא טרח לשמור אצלו אלבום קטעי עיתונות מסודר המתעד את קורותיו בצבא. כתבה אחת בכל זאת גזר ושמר: ידיעה לקונית מ"הארץ" המסבירה שפינוי הבסיס התאפשר רק לאחר סיום כהונתו של המפקד היוצא.

מיד אחרי שוירוב הוחלף בחליוה המאופק יותר, אכן הועבר בסיס הטירונים מסאנור למחנה שומריה בצפון הנגב. בניית הבסיס הושלמה כשנה קודם לכן בידי חיל ההנדסה האמריקני, שבנה לצה"ל שני בסיסים חדשים בעקבות ההסכמה הישראלית לפנות לפלסטינים שטחים בצפון השומרון במסגרת הסכמי וואי. בסיס הטירונים החדש נבנה על פי סטנדרטים אמריקניים, גבוהים לאין שיעור מהמחנה הישן בסאנור (וגם מבסיס הטירונים הסמוך של הנח"ל בתל ערד). מבני אבן הגיוניים, מיזוג אוויר בחדרים, אפילו מכבסה מסודרת בשביל המדים. הטירונים, מהירים כתמיד לאבחן את המציאות החדשה, הדביקו מיד שם חדש לבסיס: לונהבא"ח. כעבור כמה חודשים ביקר בשומריה אלכס פישמן, פרשנו הצבאי של "ידיעות אחרונות". הפרשן הוותיק תיעד בקפידה את הטירונות המתגמלת בנוסח וירוב וחליוה, המפקד החדש הסביר לו באריכות את נפלאות השיטה החדשה, ופישמן קינח בציטוט מאחד הטירונים, שנשאל על מידת הקושי שבה נתקל עד עכשיו. לא קשה במיוחד, השיב הטירון. "זה מזכיר לי קצת קייטנת כדורסל".

 

דו"ח נייגר

וירוב פעל, בין היתר, תחת הרושם העמוק שהותיר בו ספר גנוז. רמי בר-אילן עבר טירונות בצנחנים לפני מלחמת יום הכיפורים ואחר כך לחם בקרבות הקשים בסיני, בהם קרב החווה הסינית. בר-אילן שרד את המלחמה, אך חווה טראומה רגשית קשה. ספר זיכרונותיו, שלום לאהבה, שבמשך שנים עוכב בידי הצנזורה הצבאית ורק באחרונה התפרסם רשמית, מתעד בהרחבה גם את ההתעללויות הקשות שעבר תחת מפקדיו בתחילת שנות השבעים. וירוב שמע הרצאה של בראילן בצבא והשניים התיידדו. וירוב תהה, "איך יכול להיות שחיילים שעברו התעללות כזו, ולכאורה אמורים היו לצאת ממנה קשוחים ומוכנים למלחמה, הגיעו כל כך שבורים למלחמה וחוו התרסקות גדולה עוד יותר". הניסיון של בראילן רק חיזק את מסקנתו שהגישה שלפיה צריך לשבור את האזרח כדי לבנות את החייל מהריסותיו מעולם לא עבדה באמת.

הספר של בראילן נפתח באזהרה: "למי שעלולים לסבול מסיוטים, הקריאה אינה מומלצת". הנה שני תיאורים מאופקים יחסית מתוכו, להמחשת האווירה בצנחנים בימי הטרטורים הקשים. "אתה אף פעם לא יודע אם ל' (מפקד המחלקה) מתבדח או מצוברח, צוחק אתך או שתכף תחטוף סנוקרת. כן, ל' אוהב להחטיף לנו סטירות, בעיטות, כאפות לחזה, בומבות בקסדה. בעל שפת גוף מאוד מפותחת. הוא לא צריך להגיד את זה במילים". איך דואגים שרק החזקים ישרדו? "ליוסי מזרחי נגרם שבר הליכה ברגל, היה צולע. ביקש רשות ללכת לרופא. המ"מ ל' אמר לו: 'בוא הנה ונראה אם באמת כואב לך, תבעט חזק בקיר שלוש פעמים'. עשרות חיילים לא עמדו בדברים האלה, נשברו בכל מיני שלבים ונעלמו. מספרנו ירד למחצית ממה שהתחלנו ונשארו הבחורים הקשוחים וחדורי המוטיבציה. המפקדים אומרים לנו: מעכשיו, אין יותר לעזוב את הפלוגה מלבד על אלונקה. מעכשיו — רק פצוע או הרוג אתה יוצא מהפלוגה הזו".

אלוף-משנה (מיל') אריה נייגר התגייס לצנחנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, שנה וחצי לאחר רמי בר-אילן. "אין פלא שבני גילי ששירתו ביחידות קרביות נוטים לחשוב שהחיילים של היום מפונקים", הוא אומר. "בזיכרוננו, עיקר העומס הגופני והנפשי של השירות נבע מהטרטורים. המסעות, אימוני הכושר והתרגילים היו משחק ילדים בהשוואה לטרטורים. רוב הבעיות הרפואיות נבעו מהטרטורים ולא מהאימונים, וגם עיקר הנשר. בניגוד למיתוס המקובל, הטרטורים של אז לא נבעו מאידיאולוגיה של 'לשבור את האזרח ולבנות את החייל'. הטרטורים מעולם לא היו חלק ממדיניות צה"ל. רוב המפקדים הבכירים ממג"ד ומעלה הסתייגו מהתופעה אבל העלימו עין. בפועל, כל מ"כ, כל מ"מ וכל מ"פ עשה מה שרצה. הטרטורים היו תוצאה של אי הכוונה והיעדר פיקוח מצד אחד ומהטבע האנושי מצד שני. הסגל הזוטר ניצל את מעמדו ופשוט התעלל בטירונים. חלקם היו סדיסטים, אבל הרוב עשו את אשר עשו להם קודם, בתמימות קדושה ובאמונה שהדבר מסייע למשמעת ומחשל את החיילים".

לטרטורים, אומר נייגר, היו שני מרכיבים: גרימת סבל פיזי והשפלה. ההשפלה היתה יסוד מאוד חשוב. כל ענישה שלא היתה בה השפלה כמעט לא נספרה. "אבל הדבר הכי משמעותי בטרטורים היה שברובם הם נעשו על חשבון שעות השינה שלך. באותה תקופה ישנו בטירונות בין שעתיים לארבע שעות וביום חמישי לא ישנו כלל. החוויה הבסיסית היתה של עייפות עד אין קץ. הטרטורים גזלו את מעט שעות השינה שלך". טרטורים סיפקו למפקדים כר פורה ליצירתיות חינוכית כביכול. "למשל, בדל סיגריה שנמצא בחדר במסדר בוקר היה צריך להיקבר בלילה, בסוף מסע אלונקות כמובן, בבור. בכלל, עניין החפירות היה אצלנו טרנד לוהט; בגלל המלחמה כמובן. בעיקר חפרנו קברים ל'בושה'. טקס קבורת הבושה היה עונש לכל פשלה, אמיתית או מדומה. תוצאות לא טובות במטווח, מקום אחרון למחלקה בתחרות פלוגתית ואפילו פספוס של ארפיג'י היו עילה לקבור את הבושה, ששבה לחיים כמובן כל יום כדי להיקבר מחדש". אנשי הסגל של נייגר לחמו בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים "והיו פוסט טראומטיים. את חפירה נתפס בעיניהם מותרות. כך נאלצנו לאלתר כלי חפירה לזכר הקרב בחווה הסינית שבה, לפי המסופר, הסגל שלנו חפר עם דסקיות". היו גם השפלות אישיות, כמו לאזוק מישהו לשירותים, לקשור זה לזה, למשך שעות, שני חיילים שרבו ביניהם או להורות לחייל לעמוד במרכז המאהל, כשכל ציודו עליו, כ80 ק"ג, במשך שעות ולצעוק משהו לא מחמיא על עצמו. "והיה טרטור הרנאור: הסמל היה עומד עם זרקור ומפנה את האלומה המרוכזת לעבר סלע, שהיה, נגיד, במרחק של 100 מטרים. הפקודה היתה להגיע למקום המואר בתוך 20 שניות. זה היה סביר, אלא שכמובן שרגע לפני שהגענו, הרים הסמל קצת את הזרקור והופ, הנקודה המוארת התרחקה ב300 מטרים, וכך רדפנו אחרי נקודת אור כל הלילה. זה היה חיזיון ששאר הסגל אהב לראות והיינו שומעים אותם מתגלגלים מצחוק. סמל מחלקה ששכלל אותה לאמנות של רשע צרוף הוא היום ד"ר ג', איש רוח מוכר ופעיל זכויות אזרח".

"כשהתמניתי למפקד הצעירים בסיירת הצנחנים", מספר נייגר, "נסעתי למאהל של הפלוגה במדבר יהודה. הגעתי בלילה למאהל ולא ראיתי אף אחד חוץ משני קצינים והסמלים שישנו במיטות. שאלתי איפה החיילים ואמרו לי שמכיוון שהצעירים עשו ברדק אטומי הסרס"פ (סגן רבסמל פלוגתי) לקח אותם לחינוך מחדש. לפנות בוקר חזרו הצעירים ממסע מיטות של 30 קילומטרים. הם נראו כאילו יצאו ממחנה שבויים יפני. אחי הצעיר היה ביניהם וכך נודע לי בדיוק מה עשו להם. זה היה מפגן סדיזם מטורף. מה הברדק האטומי שהצדיק זאת? מתברר שהמודד המוסמך של צוות הסמלים גילה שהאוהל של הצעירים חורג בכמעט עשרה סנטימטרים מקו האוהל של הוותיקים".

ומי היה אותו סרס"פ סדיסט? שמו נדב נקן, קיבוצניק מאלונים. כמה שנים לאחר מכן נסע נקן לארצות הברית וביחד עם חבר רצח שני קשישים בעבור כספם. הוא נתפס, הורשע וריצה את עונשו בישראל. כמובן, "רוב המפקדים לא היו סדיסטים. בוודאי לא רוצחים. חלקם אפילו ממש לא אהבו את זה וראו בכך מילוי חובה. המ"מ שלי בטירונות היה אפי שטנצלר, לימים ראש עיריית גבעתיים והיום יושב ראש קק"ל. איש טוב. ניכר היה בו שהוא סובל ממש מהטרטורים, ואכן כשהיה נוכח הטרטורים היו קצרים וקלים יותר. הוא העדיף לדבר על לבנו וגם אנחנו העדפנו זאת. למעט מקרים נדירים, איש לא חש עוינות או כעס כלפי הסגל. בדיעבד זה נתפס כטקס חניכה ארוך שבו כל אחד ממלא את חלקו במסורת". 

 

"התאמנו עצמנו לשינוי"

אביב כוכבי, כיום אלוף, ראש אגף המודיעין במטכ"ל, התגייס לחטיבת הצנחנים ב1982. במבט לאחור, הוא אומר, "התפתחה בצנחנים אחרי טראומת 73' תרבות ספרטנית, חסרת פרופורציות. התרבות הזו קידשה את הקושי כקושי ואת הלחץ כלחץ ובעצם החמיצה את העניין הכי משמעותי שלימים תיקנו בחטיבה, שהוא הצורך לבנות איתנות ואפקטיביות לחימה. אנשים לא שמו לב שטיפוח מופרז של הקשיחות דיכא את פיתוח היכולת המקצועית. התוצאה היתה שלגדודים התגייסו פלוגות עם תשעים לוחמים וסיימו עם ארבעים — והמפקדים היו מרוצים כי לכאורה העמידו סיירת. אבל כשעלית עם הפלוגה לקו בגבול לבנון, בזרעית, התברר שאין לך מספיק לוחמים כדי להוציא כל לילה מארב, מפני שעומס המשימות כבד מדי בהשוואה למספר החיילים. ככה גם גידלו אותי בחטיבה, על אותו דיאןאיי, אם כי קצת יותר מרוכך. לאט לאט הבנו שאי אפשר להמשיך עם נשר של 40 או 50 אחוזים. הבנו בהדרגה שכל מהות ההכשרה היא ליצור לוחם עם ביטחון עצמי ורמת מסוגלות גבוהה. אין שום סתירה בין להיות מפקד קשוח לבין להיות אנושי".

"חייל בטירונות היום נבנה שכבה על גבי שכבה", אומר איתי וירוב. "הוא מקבל משהו לאכול כל שעתיים. הוא מתחזק והולך ככל שהוא מבלה יותר זמן בשטח, במקום במחנה. בסוף המסלול, הוא יוצא לשבוע מלחמה בשטח, ברמת קושי שלא היתה בעבר. אחר כך גם גדוד חי"ר רגיל ששולח כוחות לפעילות מבצעית מוציא אותם למארבי שטח של 96 שעות, בלי למצמץ. הסוויץ' הזה נעשה מתוך עמדה של כוח. הגישה היום אומרת: אני אקשה עליך, אבל זה יהיה ערכי, לא כדי לטרטר אותך. התוצאה היא שהחיילים והמפקדים הצעירים יוצאים יותר מקצועיים ממסלול ההכשרה. אנחנו, כחיילים, התאמנו רק בלוחמה בשטח בנוי ובתרגילים בשטח פתוח. היום הם יותר מחושלים, יותר ערכיים, מתגייסים לקרבי למרות שכבר לא מדובר בסמל סטטוס כמו שהיה בעבר, יודעים יותר על המקצוע הצבאי. אותנו הדריכו על נשק מחלקתי אחרי 20 שעות בלי שינה, באוהל דולף כשאסור היה ללבוש מעילים. היום הם נבחנים בכיתת מחשבים ויודעים את החומר".

אהרן חליוה, היום תתאלוף ומפקד אוגדה מובחרת, אומר ש"השינוי בבא"ח קרה משום שאנחנו הבנו את השינוי בחברה הישראלית ופעלנו בהתאם. ישנן עדיין תופעות בעייתיות, כי היכולת של בני עשרים להפגין לפעמים טמטום היא כמעט בלתי נדלית, אבל רמת הפיקוח המערכתית הרבה יותר טובה. הם יוצאים חיילים יותר מוכשרים ויעילים כי פחות זמן מתבזבז בהכשרה. התפיסה אומרת שזמן ההכשרה יקר מכל. כשהאמריקנים בנו את הבסיסים של הצנחנים וגולני הם חישבו מרחקי הליכה מהמאהלים הפלוגתיים לחדר האוכל. כשיש לך מאה חיילים בפלוגה ולוקח לך עשר דקות להגיע לאוכל — הזמן נשרף. אבל שומריה בנויה במעגל, כי המהנדסים האמריקנים חישבו אפילו את זמן ההמתנה הממוצע למגשי האוכל. התחולל שינוי גם ברמת ההבנה של המפקדים, שקשור בכך שהם מתמנים בדרך כלל לתפקידים יותר בכירים בגיל מאוחר יותר. מג"דים, אפילו חלק מהמ"פים, הם אבות לילדים. זה מאוד חשוב, מאוד משפיע על היחס לחיילים". המהלך של מפקדי הצנחנים התקבל בחיוב בצבא הרחב מעוד סיבה משמעותית: במטכ"ל התפתחה דאגה בשל השיעור הגבוה של חיילים שנפלטו ממסלולי ההכשרה ללחימה ובהמשך מהפלוגות הוותיקות. במפקדת זרוע היבשה גובש עוד בסוף שנות התשעים קמפיין בשם "נלחמים על כל לוחם", שמטרתו שימור הלוחמים ביחידות הקרביות לאורך כל שלוש שנות שירותם. המהפכה שהנהיגו וירוב וחליוה השתלבה בכך היטב — מה גם שלאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה צה"ל נדרש ממילא לעוד ועוד חיילים כדי למלא את שורות היחידות הלוחמות, שנפרסו ברובן בשטחים.

אלוף-משנה ערן ניב, מפקד בית הספר לקצינים, הוא אחד הקצינים הבולטים בדור המח"טים הנוכחי. ניב עשה את רוב שירותו בחטיבת הנח"ל. קצין ששירת תחתיו אומר שהוא מהיחידים בדרגה שלו שמסוגלים גם לרוץ עם סכין בין השיניים וגם לחשוב בעת ובעונה אחת. ניב אומר שוירוב וחליוה הובילו מהפכה אמיתית בצבא. "בתוך כמה שנים, צה"ל כולו הלך בעקבותיהם". במבט לאחור, המעבר לטירונות המתגמלת היה מתבקש. "תמיד הפליא אותי: איך זה שבן אדם מסכים להתנהג כמו סוס? חייבים להצליף בו כדי לקבל תפוקה? רגע אחד האנשים האלה הם ראשי גדודים בצופים — ואחרי רגע הם במצב 2. איפה עוד זה קיים בעולם? זה קורה בגלל שאתה חייב להוציא מהלוחמים תפוקה מהירה. בצבא אתה מפעיל מנהיגות כוחנית כדי לשרוד. אבל כוחנות ופחד טובים לטווח הקצר. זה לא בונה אופי של חיילים. חייבים להחדיר בחיילים משמעת ויחד איתה גם תודעה של סכנת חיים. אבל מה שמדרבן בסוף אנשים להילחם בזמן קרב זה צדקת הדרך, אחדות המחלקה, תחושת המסוגלות — לא פחד ולא הפעלת כוח. אירע כאן תהליך הדרגתי: גם אותנו כחיילים תיזזו פחות מאשר את אבותינו".

החלק החשוב ביותר בהכשרה, אומר ניב, הוא "להבהיר את לבנת היסוד של תופעת המלחמה. אני לא יודע אם המלחמה הבאה תהיה ברובה מלחמת סייבר, אבל חייבים להכין אנשים לאי הוודאות שכרוכה בה, לאקראיות, לתעוקת הקרב. קלאוזביץ [גנרל פרוסי, מאבות תורת הלחימה המודרנית] הוא נצחי: המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, לעולם לא תמצא אותה כמו שחשבת. כל מהות האזרחות היא לייצר ודאות. מנגד, הרעיון של מסלול ההכשרה כולו, מהטירונות הקרבית ועד קורס הקצינים, הוא לייצר יכולת תפקוד בתנאי חוסר ודאות. כשאין חיכוך, כולם טובים. אז אין בעיה ואין גם צורך במנהיגות". ניב לא מזהה בעיה בטירונות מתגמלת, "אלא אם המפקדים יתחילו לרחם יותר מדי על החייל. שילוב של אתגר מתמיד, יחס הוגן, סטנדרט גבוה, מנהיגות — יבנה תחושת מסוגלות אצל החייל. המ"פ מבין את זה אינטואיטיבית. אני מקווה שגם המ"מ שיוצא מבה"ד 1 מבין. לא יהיה עוד שינוי קריטי בטירונות. צריך להקפיד על היצמדות ללבנת יסוד: משמעותו של צבא במדינה דמוקרטית פלוס הכנה לחוסר ודאות ולתופעת המלחמה. לדבוק באלה תמיד יהיה נכון".

באמצע שנות התשעים נחשפה פרשת טרטורים מטרידה במיוחד בסיירת גולני. צוות בפיקודו של סגן-משנה, שהעיתונות הדביקה לו את התואר "השטן מגולני", עבר מסכת ארוכה של התעללויות שכללה הכאה שיטתית של חיילים, ירי לידם, מניעת שינה ומזון. המפקד, סג"מ אחי, הועמד לדין והוקע כחריג, אף שטען בתוקף שהנחיל לפקודיו את נורמות ההכשרה שספג ממפקדיו כטירון בסיירת. פרשת סיירת גולני נחשבה לחמורה מסוגה בצה"ל באותן שנים והולידה מעקב צמוד יותר אחר ההכשרות ביחידות מובחרות, שבעקבותיו צומצם היקף ההתעללויות. אל"מ אופק בוכריס, מח"ט גולני, אומר ש"אין יותר צוות אחי בגולני. אני עדיין מדיח פה ושם מפקדים מתעללים, גם על אלימות פיזית. האם הם יוצאים מהמסלול הזה חיילי שוקולד? אני עסוק מאוד בלהקשות את החיים שלהם. אני old fashioned. העליתי את אורך מסע הכומתה ל-75 קילומטרים. הם יצטרכו את זה גם בקרב. אני אומר למפקדים שיקרעו ללוחמים את התחת, שהחיילים יזחלו עד להודעה חדשה, אבל שישמרו על כבודם וזכויותיהם.

"אני דוחק למקסימום האפשרי את הקו הדק בין הכשרה ראויה וקשה לבין שמירה על כבוד האדם וזכויותיו", אומר בוכריס. "אישית הייתי מעדיף להוציא מהחיילים יותר, להיות יותר אגרסיבי. אני מבין שזה בעייתי היום. יכול להיות שכיום זמן ההכשרה מנוצל טוב יותר. ודאי שהאימון יותר מקצועי ופחות אינטואיטיבי. ההסכם הבלתי כתוב שלנו עם ההורים אומר שיכול להיות שהבן יחזור בארון. בגלל זה הם לא ישנים בלילה. אבל ההסכם לא כולל אפשרות שהבן יחטוף שריטה נפשית בגלל מפקד מתעלל". סגןאלוף ישראל שומר הוא מפקד בסיס האימונים החטיבתי של הנח"ל. טירוני החטיבה, כולל אלה של כספי, מתחילים את דרכם הצבאית אצלו. שומר אומר ש"היחס לטירונות היום הוא כאל בית ספר. במהות, זה באמת בית ספר. מפגש ראשוני, התנפצות ראשונה אל המציאות הצבאית. שבירת האזרח כבר אינה רלוונטית. הטירונות לא נועדה לקרוע, לחשל, להפוך את הנערים מכוסיות ללוחמים. ברגע שאתה מפנים את זה, אתה גוזר מכך איך נראה שבוע השדאות. פעם הדבר הכי חשוב היה לסיים אותו עם כמה שיותר חורים בגוף. היום הזחילות הן דבר מינורי. מלמדים אותם על ניווט לפי כוכבי השמים, איך לאכול מנת קרב בזמן קצר. מי שעשה את המהפך הוא שאול מופז, שהכניס כרמטכ"ל את המודעות לכבוד האדם. הוא קטע את עידן הזובורים, שינה משמעותית את היחס לטירון, את חופש הענישה של המפקדים. עדיין יש מי שמדבר ועושה שטויות, בנימוק ש'גם לי עשו ככה', אבל אנחנו במקום אחר. המפקדים בכל מחזור מתלוננים על כך שאין יותר ענישה ולא מבינים מדוע צריך תיק תרגיל לריצת אלפיים מטרים. אבל אנחנו לא מחזירים עטרה ליושנה עם העונשים של פעם".


פס ייצור יעיל


ביקור בשטח. פלוגה ב' מתאמנת בזריקת רימון. מידת התכנון המוקדם שהושקעה בתרגולת מרשימה: השטח הפלוגתי מתוכנן כמעין פס ייצור, שמטרתו להעביר מקסימום חיילים דרך התחנות השונות — שיעור, הצטיידות, הוראות בטיחות, השלכת הרימון — במינימום זמן. המפקדים והחיילים מתרוצצים בין התחנות השונות. יש מעט מאוד קשר בין המבנה המאורגן והמסודר הזה לבין הברדק הפלמ"חניקי שאפיין את אימוני החי"ר בצה"ל לפני כמה עשורים. באווירת הכוורת העמלנית פוגמת במקצת רק הפרעה אחת: מוזיקה שבוקעת בקולי קולות מרכב הפינוי. נהג ה"אביר", שמחויב להיות בשטח למקרה שיהיו נפגעים בעת תרגיל באש חיה, שומע את אייל גולן — ואיש מהמפקדים לא מעז להשתיק אותו עד שהמ"פ מתערב. "אין מה לעשות, נהגים", מפטיר אור כספי ומושך בכתפיו, אחרי שהפלוגה חוזרת לתפקד בשקט.

 

פרק 2:
 

מי שרוצה יוצא: החייל  כלקוח, הלוחם כמתנדב

"אני רוצה להגיד לכם תודה על זה שהענקתם לבנים שלכם ערכים. אי אפשר לבוא ולהיות כאן, בתנאים הללו, בלי תמיכה חזקה מהבית" (תודה להורי שהביאוני עד הלום. מפקד בסיס הטירונים, סגן-אלוף ישראל שומר, בשיחה עם הורי החיילים).

כמו תמיד בכנסים צבאיים, הקצינים הבכירים יחסית ממלאים את השורות הראשונות. המפקדים הזוטרים נדחקים מעט אחורה, אבל זה לא ממש עוזר להם כשמפקד חטיבת הנח"ל, אלוףמשנה אמיר אבולעפיה, מקים את הקורבן התורן לסדרת שאלות. אבולעפיה בוחר במ"כ שמנמנם קלות באחת השורות באמצע האולם. המ"כ, כדרכם של חיילים, מיישר את חולצתו ודוחס את שוליה האחוריים למכנסיים בתנועה אוטומטית, לא מודעת לעצמה.

מח"ט: מה דינו של חייל ששיקר?

מ"כ: המ"מ שלי היה אומר: שכולם ידעו. להדיח את השקרן.

מח"ט: באמינות אין משחקים.

מ"כ: כן. אם הוא ישקר בדברים קטנים, זה יפגע גם בזמן קרב.

אבולעפיה, באופן שלא צריך להפתיע את מי שכבר נתקל בו פעם-פעמיים בשירותו הצבאי, ממהר להפוך את ההיגיון הצה"לי על ראשו. "דווקא כי אלה טירונים", הוא אומר למפקד הכיתה הצעיר, צריך להתייחס אליהם באופן שונה. "בשלב א' של הטירונות הם בהישרדות. אני מוטרד מהתיוג של השקרן. מזה שנשים עליו צלבעל [כמו על מטרה ברובה צלפים]. יצא לכם לנקר [לנמנם בשמירה] פעם? הרי תמיד הכחשתם כשהעירו אתכם. חיילים בהישרדות שתפסו אותם, חוששים מהעונש. הם משקרים כי הם רוצים להצליח. הם בעיקר טירונים, צעירים. אני ממליץ שלא נמהר להיכנס לפינות עם חיילים. אפשר בקלות רבה לתפוס טירונים על אמינות".

* * *

כחודשיים לאחר שהחלה טירונות נובמבר 2011 הוזמנו משפחות החיילים ליום הורים בבסיס האימונים המרוחק של הנח"ל. הצבא, כבר אמרנו, למד דבר או שניים במעלה הדרך והביקור נקבע ליום חמישי אחר הצהריים. ההפרעה לשגרת החיים של ההורים מוגבלת יחסית, מה עוד שלמפגש נוסף בונוס: הטירונים זוכים בחופשת סוף שבוע ארוכה (חמשוש) ורשאים לצאת הביתה עם הוריהם כבר בשעות הערב המוקדמות.

ההורים של טירוני פלוגה ב' מצטופפים באולם הכנסים של המחנה. מפקד הבסיס, סגן-אלוף ישראל שומר, בא לדבר איתם. שומר משמש בתפקיד זה כחצי שנה. את כל שירותו עשה בחטיבת הנח"ל, וזה תפקידו השני כמפקד גדוד — קודם לכן היה במשך כשנתיים וחצי מפקד גדוד הסיור של החטיבה. ההיגיון ברור: המפקד הבכיר בבסיס, שאותו מאכלסים בתקופות השיא יותר מאלף חיילים בעת ובעונה אחת — כמעט כפליים ממספר המשרתים בגדוד מבצעי — צריך להיות קצין מבוגר ומנוסה. ואם הוא גם אב לילדים, מה טוב. שומר פותח בזה. "קוראים לי ישראל. אני בן 34, אבא לשלושה ילדים", הוא מציג את עצמו. זו פתיחה שמשרה מיד אווירה נוחה יותר באולם. כמה אימהות מחייכות. המסר, מבלי שצריך לנסחו במפורש, מובן: את הטירונות הזאת מנהל מבוגר אחראי, אב בעצמו, שיודע בכמה מאמץ ודאגה ליוו ההורים את ילדיהם עד שהפקידו אותם בידיו. שלא כקצינים אחרים שדיברו עם ההורים לפניו, שומר בוחר לכנות את הטירונים "ילדים" ובכך גוזר גזירה שווה כמעט בין הילדים שלו לבין הילדים שלהם. כולנו הורים, עכשיו בואו נעבור את הסיפור הזה ביחד. מפקד הבסיס גולש במיומנות גם על פני המכשולים הבאים. מודה בכשלים נקודתיים שעליהם מצביעים אחדים מההורים, מסביר את הרקע לתקלות, מבטיח לתקן. אבל המופע המקצועי שלו לא יהיה שלם בלי החלק הבא. "אני שמח שכולכם כאן", הוא אומר להורי הטירונים. "אני לא רואה בשירות קרבי בימים אלה משהו מובן מאליו. אנחנו לא חפים מטעויות, אבל אני רוצה שתדעו: אנחנו מקבלים את הילדים אלינו בחרדת קודש. אנחנו לא לוקחים סיכונים מיותרים, לא רצים מהר מדי, מגבירים את הקושי בשלבים. בסוף, בזמן ההכשרה, חיי הבנים נמצאים מעל הכול. חשוב שתדעו את זה. זו רוח הצבא ובוודאי רוח החטיבה. הם עוברים פה חוויות לא קלות. אנחנו לא מקלים עליהם. בסוף הם צריכים לדעת להגן על מדינת ישראל אם יידרשו לכך — ואני מחויב לתת להם את כל הכלים. אני מקווה שלא תהיה מלחמה, אבל אנחנו כולנו רוצים שיהיו מוכנים, כלוחמים ערכיים ומקצועיים, למקרה שתפרוץ אחת כזו. אני גם צריך את עזרתכם כשהם בחופשה בבית, כדי למנוע תופעות של שימוש בסמים, אלכוהול ותאונות דרכים.

"אני רוצה להגיד לכם תודה על זה שהענקתם לבנים שלכם ערכים", מסכם שומר. "אי אפשר לבוא ולהיות כאן, בתנאים הללו, בלי תמיכה חזקה מהבית". הקהל מגיב במחיאות כפיים. איזה מפקד בסיס טירונים דיבר עם הורים בשפה כזו לפני שלושים שנה, או אפילו עשרים?

 

הדרך הפתוחה החוצה

כמו הטירונות המחבקת, גם הבעת התודה הקבועה להורי הלוחמים היא תגובה מהשטח למציאות מתפתחת, שלא הצמרת הצבאית ולא החברה הישראלית להוטות להכיר בקיומה. רשמית, רוב הלוחמים בצה"ל אינם נחשבים למתנדבים. המעמד הזה נשמר לשירות ביחידות עילית (קורס טיס, קורס חובלים, יחידות מיוחדות כמו סיירת מטכ"ל, השייטת ושלדג וחטיבת חי"ר אחת, חטיבת הצנחנים). אבל זה רק המצב הרשמי; בפועל, סגןאלוף שומר צודק. בצה"ל כיום חייל שלא רוצה לשרת כלוחם ימצא דרך להתחמק מהמטלה, גם אם הדרך החוצה עשויה להיות כרוכה בסנקציה כלפיו או במחיר אישי מסוים שייאלץ לשלם. שיעור מסוים של החיילים — המספרים קטנו בהדרגה במשך השנים — אמנם משובץ גם כיום בתפקידי לחימה בעל כורחו. ייתכן שחייל עם פרופיל רפואי קרבי (72 עד 97) ישובץ כלוחם, אפילו אם אמר מראש לשלטונות הצבא שאינו רוצה בכך ולדעתו אינו מתאים לשירות קרבי. ובכל זאת, מי שנשאר בתפקיד לחימה, ולא התעקש לעבור לתפקיד אחר, הוא במידה רבה מתנדב.

תחנות היציאה ממסלול הלחימה רבות. אפשר לנסות ולהוריד את הפרופיל הרפואי לפני הגיוס, לעתים בניפוח בעיות בריאותיות, או להיעזר בחוות דעת של פסיכולוג הקובעת שהנער אינו בשל לשירות קרבי. גם מצב כלכלי, רפואי או משפחתי עשוי לגרום לצבא
להתחשב ולפטור צעיר משירות כלוחם. רבים מהמתגייסים מנצלים כישורים בתחומים שאינם קרביים (מחשבים, מתמטיקה ופיזיקה, שפות) ומשובצים ביחידות טכנולוגיה ומודיעין, שהשירות בהן יוקרתי, אך אינו מלווה במאמץ פיזי או בסיכון עצמי. ולא מעטים בוחרים להפעיל קשרים משפחתיים כדי להשיג שיבוץ נוח, יוקרתי יותר או פחות.

הדרך החוצה פתוחה גם תוך כדי מסלול ההכשרה. מי שמחולל די מהומות, נפלט מהמסלול. המערכת אמנם מתחייבת "להילחם על כל לוחם", אבל בפועל אינה מסוגלת להקדיש את הזמן הדרוש להתמודדות עם טירון שנחוש דיו לשחרר את עצמו מהעול. סירובי פקודה חוזרים ונשנים, עבירות משמעת תכופות, מריבות עם חברים לפלוגה ועם סגל הפיקוד, שימוש באלימות, לעתים אפילו ריצוי עונש מחבוש בכלא — כל אלה יבהירו למערכת שהמאמץ שתשקיע בטירון, במונחי עלות-תועלת, אינו משתלם. ואמנם, עשיית צרות סדרתית עולה במחיר אישי, משיגור לכמה שבועות לכלא הצבאי (לרוב, מדובר במתקן כליאה באוגדה, שמרבית הלוחמים רואים את השהות בו כבדיחה) ועד לשיבוץ בתפקידים בעלי יוקרה נמוכה, כמו נהגים וטבחים. אבל חייל שהחליט שבשום אופן אינו רוצה להמשיך ולשרת כלוחם מוכן לעתים קרובות לשלם את המחיר הזה. המפקדים, כמובן, מודעים לכך היטב. ועד מהרה מבינים זאת אפילו אחרוני הטירונים.

היחס הסלחני למדי לנפלטים מהמסלול נובע בחלקו, כאמור, מרמת הקשב של המערכת הצבאית העמוסה לעייפה במקרים המצריכים טיפול. אבל זו גם תוצאה של המציאות החברתית שהצמרת הצבאית ערה לה לחלוטין, גם אם אינה מכירה בה באופן מוצהר. בישראל של המאה ה21 הימנעות משירות קרבי (ובעיני מגזרים מסוימים באוכלוסייה אפילו השתמטות משירות בכלל) כבר אינה טאבו. חלק לא מבוטל מהחברה הישראלית חי בתוך בועה מערב אירופית, שנדמה לו שרק בשל חוסר מזל היא עוד תקועה במזרח התיכון. והגישה הזו מתורגמת לעתים קרובות להתעלמות מהמציאות הביטחונית, סוג של הדחקה המאפשרת לבני נוער להתעלם מהשלכותיה של אותה מציאות על צורכי המדינה ולחפש לעצמם שירות צבאי נוח. זו אחת הסיבות שבגללן המיינסטרים הישראלי הישן, שמורכב (בהכללה גורפת) בעיקר מהשכבות הוותיקות והמבוססות במרכז הארץ, כבר אינו משגר את ילדיו ליחידות הקו הראשון באותו היקף שעשה זאת בעבר — סוגיה שעוד נידרש לה בהרחבה בהמשך.

מה גם שאי אפשר להתעלם יותר מהפיל בחדר. בפברואר 2012 בג"ץ אמנם התערב ופסל סופית את הארכת הסדר חוק טל, שהנציח את הפטור מגיוס לחרדים, אבל המציאות החדשה באשר להסדרי הגיוס טרם הובהרה עד תומה. בפועל, תלמידי ישיבה חרדים — כ13% מהגברים בשנתון שאליו משתייכים טירוני נובמבר 2011 של הנח"ל — כלל לא התגייסו, משום שהמדינה דחתה את שירותם (ורבים הסיכויים שתפטור אותם ממנו כליל) בנימוק ש"תורתם אומנותם".

על בסיס המציאות הסבוכה הזו התפתח במשך השנים סטנדרט כפול. ההנהגה הישראלית, החברה וכמוהן גם צמרת צה"ל, נשבעות כולן אמונים למודל הוותיק של "צבא העם", שלפיו הכול מתגייסים והכול נושאים בנטל השירות, איש איש לפי יכולתו. בפועל, המודל הזה נושם כעת את נשימותיו האחרונות. עד שלא יוברר אם הממשלה תצליח איכשהו לפתח מודל חליפי שיעבור בשלום את התנגדות הרבנים החרדים ויאפשר גיוס חלקי של תלמידי הישיבה, לא ברור מה בדיוק יצמח במקומו. כבר כיום, כ26.1% מהגברים בשנתון אינם מתגייסים וכמוהם גם כ41.8% מהנשים. כיוון שהריבוי הטבעי בקרב החרדים כפול לערך מהממוצע אצל החילונים, המספרים הללו רק ילכו ויגדלו בעשורים הקרובים. כבר ב2012 עמד שיעור הבנים החרדים מקרב תלמידי כיתות א' על כ32%. כשאנשי כוח האדם של צה"ל ניגשים לתכנן את היערכות הצבא לקראת אמצע העשור הבא, עליהם להיערך לקראת מציאות שונה מזו המוכרת להם. בנסיבות הללו, הצגת דרישה מצעיר חילוני או דתילאומי למצות את יכולתו ולהתגייס ליחידה קרבית נעשית תוך כדי עצימת עין מכוונת כלפי כל מה שקורה בחלקים אחרים בחברה. פנייתו של הצעיר הזה לשירות קרבי, אם כן, היא בפועל התנדבות, אף שהמדינה אינה מגדירה אותה במילים אלה. התהליך שמתרחש כעת בצבא הסדיר כבר אירע לפני יותר מעשור בצבא המילואים: רק מי שבאמת רוצה בכך (או, אם מביטים בכך מהכיוון ההפוך, מי שאינו מסוגל מנטלית לעשות את המאמץ הדרוש כדי להתחמק) ממשיך לשאת בנטל. ולכן הצדק עם סגן-אלוף שומר. השירות בחטיבת חי"ר כמו הנח"ל, בחטיבת שריון או באגד תותחנים כבר אינו מובן מאליו.

מה שמרשים, בהתחשב בכל מה שתואר כאן, הוא דווקא אחוז הפונים הגבוה לשירות קרבי, מתוך אותו מאגר של צעירים שעודם חייבים בשירות. השיעור גבוה למרות הקשיים הכרוכים בשירות כלוחם, למרות הסיכונים הברורים, למרות התנאים הירודים וכמובן, למרות האפליה החמורה של המתגייסים הקרביים לעומת חבריהם שאינם נושאים בנטל הכבד הזה. בפועל, מאז ההלם שחוללה מלחמת לבנון השנייה ב2006, נתוני צה"ל משקפים עלייה משמעותית במוטיבציה לשירות קרבי: מ67% בלבד במחזור נובמבר 2008 ל76.2% במחזור נובמבר 2011. נראה שלפחות בחלקה, המוטיבציה של אלה מבני הנוער הבוחרים בשירות קרבי משקפת הבנה נכוחה של המציאות הביטחונית שבה שרויה ישראל, אחרי המלחמה בלבנון ומבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה ולנוכח הטלטלה הפוקדת את העולם הערבי. סיבה נוספת היא המנגנון המתוחכם של שידול ועידוד לשירות, שלפחות בחלקו גובל בשטיפת מוח, שמפעילה המדינה על הצעירים באמצעות רשויות הצבא, מערכת החינוך, הרשויות המקומיות וגופים פרטיים המעבירים קורסי הכנה לצה"ל.

ועדיין, הנתונים הגבוהים הללו הם לא פחות ממדהימים, בהתחשב בעובדה שהנער הישראלי הממוצע מנהל עד לגיוסו חיים דומים למדי לאלו של צעיר מערבי, באירופה או בארצות הברית, הפטור מחובת שירות דומה. המעבר מחדר הנעורים המרופד יחסית, מהמחשב והטלפון הסלולרי החכם לאוהל חשוף לשמש ולרוחות במדבר צחיח אינו דבר של מה בכך. במובנים רבים, זהו מעבר קיצוני לאין ערוך מזה שנדרש ממתגייס לטירונות קרבית בצה"ל לפני שניים או שלושה עשורים.

כדי להקל על המעבר ולגשר על הפערים הללו, המערכת הצבאית מבצעת שורה של התאמות. על רבות מהן היא איננה מכריזה במפורש. באשר לאחרות, נדמה שחלקן צומחות מלמטה למעלה, מבלי שהמטה הכללי מודע באמת לכל השינויים שנעשים ברמת מפקד הכיתה או מפקד המחלקה. דברי השבח והתודה המפליגים להורים, כמו התגמול המחושב של הטירונים, הם חלק מהתשובות שצה"ל מפתח בהדרגה. בלעדיהם, ייתכן שהשיטה כבר היתה קורסת. אבל לאורך זמן, אם ההשתמטות בחסות החוק של החרדים תימשך (וזו אפשרות סבירה, למרות המגעים להסדר גיוס חדש) ואם ישראל לא תיקלע לאתגר ביטחוני חמור ומיידי, נדמה שיהיה יותר ויותר קשה לשמר את רמת המוטיבציה, ולמעשה את תפקוד הצבא כולו, בתנאים הקיימים.


המתגייס כלקוח

הקשר בין הנער העתיד להתגייס (בשפת צה"ל: מלש"ב — מיועד לשירות ביטחון) לבין שלטונות הצבא מתחיל בגיל 16 וחצי לערך, עם קבלת הצו הראשון וההתייצבות בלשכת הגיוס האזורית. בנקודה זו נפתח תהליך ארוך ומורכב למדי של מיון ושיבוץ, שסופו בגיוס לצבא כעבור כשנה וחצי עד שנתיים. אגף כוח האדם במטכ"ל, באמצעות מבחנים פסיכוטכניים, בדיקה רפואית וראיונות שעובר המלש"ב, מקטלג את נתוניו: מצב בריאותי, יכולת אינטלקטואלית וטכנית, השכלה, רקע משפחתי וכלכלי. כל אלה מתורגמים לבסוף להגדרות צבאיות בדבר קבוצת איכות (קב"א) ודירוג פסיכוטכני ראשוני (דפ"ר), המשפיעים על שיבוצו העתידי. בד בבד, מתחיל גישוש ראשוני שמטרתו להתחקות אחר רצונו של המיועד לגיוס ולסייע בשיבוצו, באופן שאמור לספק גם את העדפותיו וגם לענות על צורכי הצבא. בחלק מהתהליך קיים כיום גם מרכיב שיווקי של היחידות, המנסות לרתום אליהן את המוטיבציה של המתגייס לשירות קרבי.

התפנית הקיצונית שעבר תהליך הגיוס בשני העשורים האחרונים, קשורה בשינוי באופן שבו תופס הצבא את הנער המתגייס. עד שנות השבעים השיבוץ נעשה כתכתיב כמעט מוחלט של המערכת למתגייסים. הפרטים היחידים שהיו רלוונטיים לתהליך נגעו לצורכי כוח האדם של הצבא ולנתוניו האישיים של המתגייס. רצונו של הנער עצמו כמעט לא היה מרכיב שיש לשקלל בהליך השיבוץ. גם עצם מתן ההזדמנות להתקבל ליחידה יוקרתית, התנדבותית, כמו סיירת מטכ"ל, היה תלוי לעתים בהיכרות עם האנשים הנכונים. בהדרגה התפתח תהליך המיון, באופן שהעניק לראשונה משקל מסוים לבקשות המתגייס. "לפני 25 שנה", אומר בכיר באכ"א בן הדור ההוא, "המתגייס ידע על הצבא מה שאמרו לו החבר'ה בשכונה או בתנועת הנוער. אם הוא היה מאוד מתוחכם, ההורים קנו לו את אחד מספרי ההדרכה למתגייסים או שהוא שלח מכתב עם שאלה ל'מעריב לנוער'. באותה תקופה הצבא עדיין שמר את רוב הידע אצלו. היום, כגישה, צה"ל חולק את הידע, כדי שהמתגייס יבין לקראת מה הוא הולך".

מילת המפתח בתהליך היא "שקיפות", גישה שהצבא אינו מאמץ באותה מידה של התלהבות בשלבים מאוחרים יותר של מסלול השירות. הנחת המוצא של צה"ל היא שבני הנוער מגיעים למפגשים עם המערכת הצבאית הרבה יותר מוכנים מבעבר — בגלל זמינותו של מידע רב באינטרנט (באתר האינטרנט של צה"ל לענייני גיוס, "עולים על מדים", נרשמות כ1.3 מיליון כניסות בחודש בממוצע), בשל פעילות ההכנה שמבצע צה"ל עצמו בקרב המיועדים לגיוס וגם משום שרוב המתגייסים באים ממשפחות שבהן הורים ואחים גדולים כבר שירתו בצבא. רק אחוז מזערי מהמתגייסים מגיעים לבסיס הקליטה והמיון (בקו"ם) בתל השומר בלי מידע מוקדם על השירות. לכן, באכ"א כבר לא מתביישים לומר שהמתגייס הוא בעצם סוג של לקוח.

רוב המתגייסים ניגשים לתהליך אחרי שכבר באו במגע מסוים, כלקוחות, עם העולם החיצון: מבחירה של חברת טלפון סלולרי ועד פתיחת תוכנית חיסכון או חשבון בבנק. בהתאם, תהליך השיבוץ כולו מתנהל כעת כסוג של משא ומתן. המתגייס, גם לשירות קרבי, יודע מה הוא רוצה ועל מה יתפשר. אם לא חטיבת גולני, יבקש את גבעתי. ולעתים קרובות, יבהיר בתקיפות שאינו רוצה לשרת בשריון או בתותחנים.

בשנות השמונים רק מעטים מהמתגייסים ידעו מראש לאיזו יחידה ישובצו. לרוב, היו אלה צעירים שאותרו לקורסים ייחודיים במודיעין, או שעברו גיבושים לטיס וליחידות מיוחדות תוך כדי שנת הלימודים בכיתה י"ב. רוב המתגייסים באו לבקו"ם בחוסר ידיעה. אם היה להם פרופיל רפואי קרבי, מילאו את ה"מנילה", טופס שיבוץ שבו היו כלולים "שבעת המופלאים", שבעה חילות קרביים שמתוכם נדרשו לבחור את העדפותיהם. מי שלא היה בקיא דיו כדי לאסוף מידע מוקדם, טעה וסימן כמה עדיפויות שלמעשה לא רצה בהן, בלי לדעת שהשלישים ישמחו לשנע אותו ליחידות רצויות פחות (שריון, הנדסה, תותחנים) גם אם שיבץ אותן בעדיפות שנייה ושלישית, ובעצם כל רצונו היה לשרת בגולני. "פעם גירפת שלושה שבועות בבקו"ם ובאוטובוס לבסיס הטירונים ניסית לברר לאן אתה הולך", אומר אותו בכיר באכ"א. "קצין המיון בבקו"ם דיבר איתך דקה, שיבץ אותך לפי ראות עיניו והעיף אותך החוצה, לרוב בלי לומר לך לאן תגיע. רק בהמשך התחלת ללקט מידע. היום, גם אם תאיים עליו במעצר אם יסרב להתפנות ליחידה שבה שובץ, הצעיר לא מתרגש. כבר אי אפשר לומר היום למתגייס: תבוא לבקו"ם, שם נגיד לך מה לעשות". שינוי ראשון בתהליך הגיוס לגברים נרשם ב-1995, כשאכ"א הנהיג שיבוץ ליחידות לוחמות עוד לפני הגעת המתגייס לבקו"ם. לצעירים בעלי פרופיל רפואי קרבי נשלחו שאלונים הביתה, שאותם התבקשו לשגר בחזרה לצבא לאחר שמילאו את העדפותיהם. הצעירים אמנם לא ידעו רשמית לאן ישובצו עד יום הגיוס עצמו, אולם מי שהיו נחושים להשיג את המידע יכלו לעשות זאת בקלות יחסית. ימי הגיוס בכל אחד משלושת המחזורים בשנתון — אוגוסט, נובמבר, מארס — היו קבועים מראש לכל חיל וחטיבה. מי שהלך למשל לרכוש לעצמו ציוד לטירונות ברשת חנויות המתמחה בכך, כמו רשת "ריקושט", למד מהמוכרים לאן ישובץ לפי תאריך הגיוס שלו.

ב-2004 יצא אכ"א, "בחיל ורעדה" כפי שמתארים בכיריו, ל"פיילוט" של הודעה מראש על שיבוץ למתגייסים. הניסוי עבר בהצלחה ועד מהרה הוחל על מחזור הגיוס כולו. כיום, חלק ניכר מתהליך המיון והשיבוץ נעשה באינטרנט. המלש"ב ממלא את הטפסים באתר כחצי שנה לפני גיוסו והצבא מדווח על היענות כמעט מלאה. "אם נער לא יודע חודש וחצי מראש, לפני הגיוס, לאן בדיוק הוא הולך, הוא יתחיל להתיש את המערכת", מסבירים באכ"א. "אנחנו מודיעים לך מראש גם אם שובצת ליעדים הפחות אטרקטיביים. אם צעיר שובץ ביחידה רק אחרי הגיוס לצבא, זו תקלה שלנו. כל הבדיקות שלנו מעידות על אמון מלא ושביעות רצון רבה מהתהליך בקרב המתגייסים. יכולת ההשתתפות וההשפעה שלהם על התהליך גוברת, ובד בבד עולה גם המוטיבציה שלהם לגיוס ליחידה קרבית. זו אחת הדרכים לרתום אותם לכך". כך מנסח הצבא באופן מנומס את השלכות השינויים הגדולים המתחוללים בחברה הישראלית. הגישה המפרגנת לחיילים, שתחילתה בשיווק היחידות למתגייסים וסופה בחיבוק לטירונים, קשורה קשר הדוק לתרבות הצריכה שהתבססה כאן בשני העשורים האחרונים. זו תרבות המעודדת את הצעיר להעמיד את רצונו וצרכיו במרכז, בתוך דגש על קידומו העצמי. כל חייל הוא כוכב נולד הזקוק ליחס אישי ולטיפוח.


דירוג היוקרה של הקרביים

במונחים של יוקרה, הגיוס לחטיבת נח"ל נמצא במקום טוב בחלק העליון של הטבלה, אך לא בצמרת ממש. הכבוד הזה שמור ליחידות העילית — טיס, מטכ"ל, שייטת, שלדג, 669 — ואחריהן לקורס החובלים של חיל הים, ליחידות מובחרות אחרות במערך החי"ר, כמו אגוז, דובדבן ומגלן, ולגדודי הסיור של ארבע חטיבות החי"ר הוותיקות — הצנחנים, גולני, הנח"ל וגבעתי (בחטיבה החמישית, כפיר, אמור לקום גדוד סיור בקרוב). אחריהן, הן בהיבט היוקרה והן על פי הנתונים ה"קשים", הניתנים לכימות, של ההעדפות בפועל מצד בני הנוער ממוקמים הגדודים הרגילים של חטיבות החי"ר. ורק אחריהן, בתחתית הרשימה, מצויים החילות הקרביים האחרים, כמו ההנדסה, השריון והתותחנים. גם בין חטיבות החי"ר קיים סולם העדפות מובהק: הצנחנים, בגלל המסורת הארוכה, גולני, בגלל העלייה בחשיפה הציבורית שלה בעשורים האחרונים, ובעקבותיהן גבעתי והנח"ל (במחזור אוגוסט 2012 עמד שיעור החיילים המבקשים להתגייס לנח"ל על 3.6 לכל מקום פנוי; היחס בחטיבת גולני עומד על כ1:5.7 בממוצע במחזורים האחרונים). כפיר, החטיבה הצעירה מכולן, שעיקר עיסוקה בתעסוקת ביטחון שוטף בגדה המערבית, עדיין סוגרת ברוב השנתונים את רשימת החי"ר, אף שמספר המבקשים להתגייס אליה עולה בהדרגה. בתוך הטבלה הפנימית הזו ייתכנו שינויים תקופתיים. כך, רמת המוטיבציה לגיוס לנח"ל ירדה במשך כשנה לאחר סיום מבצע "עופרת יצוקה" בעזה ב-2009, משום שהחטיבה לא השתתפה במבצע. בני הנוער שביקשו להתגייס לחי"ר ראו אותה, לזמן מה, כפחות קרבית והעדיפו את גבעתי, שכן נטלה חלק במבצע.

קיים גם היבט של העדפה גיאוגרפית: גבעתי שייכת לפיקוד הדרום וחלק ניכר מהפעילות שלה נעשית מול (ולעתים בתוך) רצועת עזה. שיעור הפונים אליה מבין בני הנוער בדרום, שרואים בה חטיבה המגנה על הבית, גבוה יחסית. לחטיבת גולני (השייכת לפיקוד הצפון) מגיעים יותר מתגייסים מצפון הארץ. גם העובדה שבסיס הטירונים של גולני נמצא בצפון ושל גבעתי בדרום מעודדת התגייסות משני אזורים אלה, בהתאמה, משום שגם טירונים שלהוטים לשרת כלוחמים מעדיפים לעשות את הצעדים הראשונים קרוב ככל האפשר לבית.

שיעור גדול יחסית מהמתגייסים שהגיעו לפלוגה ב' של הנח"ל, בפיקודו של המ"פ כספי, נחתו בה לאחר שנחלו אכזבות בהליך המיון הצבאי. חלקם ניסו את מזלם קודם לכן בגיבושים ליחידות ההתנדבותיות, מהסיירות העצמאיות ועד לחטיבת הצנחנים. אלה מהם שנכשלו ועוד נותר בהם כוח רצון, ניסו פעם נוספת את הגיבוש לגדוד הסיור של הנח"ל. לאחר שנכשלו גם בגיבוש הזה, הגיעו לגדוד מהשורה, כמו גדוד 931. בנובמבר 2011 יותר ממחצית מחיילי הגדודים נשרו קודם לכן מאחד הגיבושים. לרוב, הנושרים הללו הם חיילים בעלי נתוני פתיחה גבוהים יחסית, אבל בהתנהגות של חלקם אפשר לזהות את סימני האכזבה בשבועות הראשונים של הטירונות. יעבור עוד זמן מה בטרם יתגברו על מפח הנפש ויקבלו את הדין של שירות בגדוד מן המניין, במקום בסיירת היוקרתית יותר.

היכולת לעבור בהצלחה את המיונים והגיבושים ליחידות המובחרות קשורה קשר הדוק לטיב ההכנה המוקדמת של הצעיר טרוםהגיוס. הרבה תלוי, כמובן, גם בנתוני הפתיחה: מי שניחן מראש בכושר גופני גבוה יחסית, בכישורים טכניים וביכולת מנהיגות, טובים סיכוייו להתקבל. על רבות מהתכונות הללו, ובעיקר הכושר הפיזי והמנטלי (הנכונות והיכולת לעבור מבחנים פיזיים קשים) אפשר לעבוד. הדעה המקובלת גורסת ששנה של הכנה מושכלת ואינטנסיבית תציב את המתגייס בנקודת פתיחה טובה יחסית לעבור את הגיבוש לגדוד הסיור החטיבתי. מי שהלכו במשך שנה פעמיים או שלוש בשבוע לקורס הכנה לצה"ל, נהנים מיתרון גדול במיון. כמוהם גם מי שדוחים את הגיוס בשנה ופונים למכינה קדםצבאית. שיעור בוגרי המכינות בין לוחמי הסיירות, בוגרי קורס הפיקוד ובוגרי קורסי הקצינים גבוה לאין שיעור מהאחוז שלהם בכלל המתגייסים. גם כאן זו תוצאה של שילוב בין מוטיבציה לבין הכנה מוקדמת. המרכיב הכספי, עלות גבוהה יחסית של השתתפות בקורסים ובמכינות, מקנה עדיפות לבני שכבות מבוססות כלכלית. אבל ייאמר לזכותם של מנהלי הקורסים והמכינות, שלרוב נמצאים פתרונות המאפשרים למי שמתקשים כלכלית להצטרף. רשת הקורסים המכינים של תנועת "אחרי" מתמחה בהכשרת בני שכבות פחות מבוססות לצבא.

לאורך השנים מתלבט המטה הכללי של צה"ל בשאלה כיצד לחלק באופן הגיוני ושוויוני יחסית את בעלי הנתונים האישיים הגבוהים והמוטיבציה הגבוהה בין יחידות העילית לבין יחידות קרביות מן השורה. כיוון שמספר המקומות שמקבלת כל יחידה בקורס הקצינים מוגבל, היא אינה יכולה לשגר לקורס את כל בעלי הנתונים הגבוהים מקרב החיילים שלה. התוצאה היא הצטברות של לוחמים בעלי נתוני פתיחה מעולים (שאחר כך עברו גם מסלול הכשרה מפרך) ביחידות העילית, מבלי שהצבא מצליח למצות את כישוריהם באמצעות הכשרתם לקצונה. בסיירות חטיבתיות, במיוחד, בולט ריכוז של צוותי סמלים ותיקים, חיילים בוגרים שלא רצו או לא התבקשו לצאת לקצונה. לכאורה, מאותם חיילים היו הצבא והחטיבה מפיקים יותר אילו שובצו לגדוד רגיל ומשם, כבולטים בין הלוחמים מן השורה, היו יוצאים לקורס קצינים.

האלוף גדי אייזנקוט, ששימש מפקד חטיבת גולני בסוף שנות התשעים, התלונן אז על הבזבוז הגדול בהפניית חיילים מצטיינים כה רבים לסיירות על חשבון הגדודים. בפועל, לא חל שינוי משמעותי במצב והחטיבות אפילו אימצו תרגילים שונים כדי למשוך אליהן יותר חיילים בעלי נתונים גבוהים. גולני, למשל, צברה רווח ניכר מקרב אנשי קבוצות האיכות הגבוהות לאחר שהוקמה במסגרת החטיבה יחידת אגוז (שגודלה דומה לזה של גדוד חי"ר רגיל), כיחידה מובחרת שמתמחה בלחימת גרילה, במחצית השנייה של שנות התשעים. אגוז נבנתה כדי להתמודד עם האתגר שהציב חזבאללה בפני צה"ל באזור הביטחון בדרום לבנון, אבל גולני הרוויחה בעקיפין: יוקרת החטיבה עלתה ומספר בעלי הנתונים הגבוהים שפנו אליה והתקבלו לשורותיה, באגוז ובגדוד הסיור החטיבתי, כמעט הוכפל.

פה ושם נעשים ניסיונות להתמודד עם הבעיה שעליה הצביע אייזנקוט. כמה מכינות קדם-צבאיות, ובהן המכינה החילונית על שם יצחק רבין במכללת אורנים, אימצו לעצמן אידיאולוגיה של שיגור החניכים למסלולי פיקוד בגדודי החי"ר ה"רגילים", כשהן מעודדות זאת על חשבון פנייה ליחידות מובחרות. מכינת רבין הפנתה חניכים רבים לשירות פיקודי בגדודים של גבעתי, במגמה מוצהרת "לשפר את איכות הפיקוד בחטיבה". הצרה עם הצהרות כאלה היא בדרך כלל כפולה: ראשית, נודף מהן ריח של התנשאות (שלא מתקבלת יפה בקרב קהל היעד, שבוגרי המכינות באים לשפרו כביכול). שנית, לא תמיד הבוגרים עצמם מוכנים לוותר על חלום הסיירת או קורס הטיס.


זו מדינת מלחמה

באמצע נובמבר, שבוע לפני הגיוס לצה"ל, שלושה מהטירונים המיועדים לפלוגה ב' של כספי עסוקים בהכנות אחרונות לקראת השירות. אף שכולם מתגוררים במרכז הארץ, במרחק של לא יותר מחצי שעת נסיעה זה מזה, השלושה אינם מכירים. באותה עת, שניים מהם עדיין מעוניינים לנסות את מזלם בגיבוש לגדוד הסיור של הנח"ל. בסופו של דבר, די במקרה, ימצאו עצמם שלושתם במחלקה 1 של המ"מ נאור בובליל. אחד יצא משם במסלול המהיר לפיקוד. השני יהיה לוחם מצטיין אך יתלבט עוד זמן רב אם לעבור קורס פיקודי. השלישי יעזוב את מסלול הלחימה כחודש לפני סוף ההכשרה וימצא לעצמו שיבוץ נוח יותר בתפקיד עורפי.

אילאי נוי, בן 18 וחצי, מתגורר בשיכון בבלי בתל אביב. יש לו אחות צעירה ממנו, הוריו פרודים ואביו, איש עסקים, חי בצרפת. אמו, עובדת סוציאלית במשרד הביטחון, עוסקת בסיוע למשפחות שכולות. הוא בוגר "תיכון חדש" בתל אביב, וציוניו בתעודת הבגרות גבוהים מאוד. בתחילת כיתה י"ב הצטרף לקורס הכנה לצה"ל של "אחרי", אבל נטש אותו כעבור זמן קצר בשל שברי מאמץ. את יום הגיבושים ליחידות מיוחדות לא עבר והוא כבר החליט שלא יפנה לגיבוש לגדוד הסיור. "אני ריאלי. הבנתי שזה יהיה קשה מדי בשבילי". החברים שלו, בניגוד לסטריאוטיפ המקובל על צפון תל אביב, הולכים ברובם ליחידות קרביות: צנחנים, גולני ותותחנים. ההחלטה ללכת לשירות קרבי, הוא אומר במבוכה מסוימת, באה ממניע כפול: "יש עניין לאומי, להגן על הארץ, ויש גם עניין אישי. אני לוקח את זה בתור חוויה חזקה בשבילי". לחברים באוהל, כבר החליט, יאמר שהוא גר בתל אביב, לא חלילה בצפון העיר. גם כך הוא צופה עקיצות על חשבון מקום מגוריו.

אביו, ששירת בצבא בנח"ל והשתתף במלחמת יום הכיפורים, "מגיב בסדר לבחירה בנח"ל. אימא לוקחת את זה יותר קשה. שניהם בשוק, לא מאמינים שהילד מתגייס". בנח"ל בחר בעקבות סיפורים ששמע מבוגרי החטיבה, שעבדו עמו כמלצרים בבית הקפה שבו עבד בשנה האחרונה. "הם אמרו ששם אני צריך להיות, שיש שם אנשים טובים עם ראש אחר". את ההודעה על שיבוצו הצפוי קיבל במסרון אסאםאס: "מלש"ב יקר, הינך משובץ לחטיבת הנח"ל". עד לגיוס ניגן בסקסופון. אבל אילאי מעריך שלא יהיו לו הרבה הזדמנויות לגעת בכלי הזה בחודשים הבאים, אף ששמע שיש בנח"ל לא מעט מוזיקאים.

תמיר יחזקאל גר במרכז רמת גן, עם הוריו ואחותו הגדולה, שמשרתת כטכנאית מסוקים בחיל האוויר. אביו סוכן ביטוח, אמו מזכירה בתיכון. הוא בוגר תיכון "אורט אבין" ברמת גן, שם למד עשר יחידות מחשבים. אבל כששלחו לו זימונים ליחידת לוחמה אלקטרונית בצבא, אמר שאינו מעוניין. כמו אחדים מחבריו הקרובים, העדיף ללכת ליחידת חי"ר. אביו שירת בצה"ל כמפענח תצלומי אוויר, אבל ההחלטה ללכת לנח"ל קשורה במות דודו, אחיו של האב, שתמיר קרוי על שמו. טוראי תמיר יחזקאל נהרג במלחמת לבנון הראשונה, ביוני 1982. הוא שירת בגדוד 931 של הנח"ל ונהרג ליד אגם קרעון, כשמטוס חיל האוויר תקף בשוגג שיירה של צה"ל. "כל שנה, לאזכרה שלו, חיילים של החטיבה היו באים. אני זוכר כבר מגיל 6-5 שהם אמרו לי: כשתהיה גדול, תבוא לנח"ל".

עד לשלב מאוחר יחסית, תמיר לא הקדיש יותר מדי מחשבה לשאלה היכן ישרת. לגרעין נח"ל לא רצה להצטרף, משום שלא היה חבר קודם לכן בתנועת נוער. "בסוף הגעתי לחטיבה דרך קצינת הנפגעים, שנמצאת בקשר עם סבתא שלי". מי שהסתייגה מהשירות הקרבי היתה בעיקר אמו. "היא פחדה, כמובן. ניסתה להגיד לי שאלך ליחידת מחשבים. אמרתי לה שלמדתי מספיק. עכשיו אני רוצה לעשות משהו אחר". דווקא חבר קרוב שלו, שהתקבל כמה חודשים קודם לכן לסיירת שריון (שעוברת את הטירונות שלה בבסיס האימונים של הנח"ל) נשבר ונפלט מצה"ל עם סעיף נפשי לפני שבועות אחדים. "הוא שאל אותי לפני שעזב: תסתכל עלי אחרת? עניתי לו שכל אחד צריך לעשות מה שהוא יכול".

בחצי השנה האחרונה התאמן לקראת הגיוס, שלוש פעמים בשבוע. כמו אילאי, הוא מסביר את הבחירה בקרבי כ"שיקול אישי וגם של המדינה. אין ברירה. זו מדינת מלחמה בסך הכול. כל אחד צריך לעשות מה שהוא מסוגל. אני עוד לא יודע אם אני באמת בנוי לקרבי, אבל אני חושב שאני יכול להתאים. אני לא מפונק. עבדתי הרבה זמן לפני הגיוס ואין לי בעיה עם משמעת. ברור לי שזה שונה מבית ספר. שם מתגמשים איתך והרבה ילדים בכלל לא באים ללמוד. אני מסוגל להתמודד גם עם אנשים קשים יחסית. הריחוק מהבית לא יהיה קל, אבל אני אומר לעצמי שאם כל מיני אנשים שאני מכיר עברו את זה, גם אני אצליח לעבור". הוא כבר השלים עם העובדה שאת התחביב העיקרי שלו, רכיבה על סוסים, יצטרך לנטוש. "זה ספורט בעייתי. צריך בשבילו המון כסף. אתה רואה הרבה בנים של מיליונרים, ילדים שרוכבים על סוס שעולה כמו הדירה שלנו. אולי אחזור לזה אחרי הצבא, אם יהיה לי קצת יותר תקציב".

איתמר הרמן, כמו שני חבריו לעתיד למחלקה, התאמן מעט באופן עצמאי לפני שהתגייס. במקרה שלו, ההליכה לנח"ל לא לוותה בלבטים כלשהם — והיא נתפסת כמעט כפרויקט משפחתי. בשיחה בבית המשפחה באורנית אמו מיכל נוטלת חלק פעיל. הבחירה בנח"ל, החטיבה שבה שירת אחיו הבכור, עמית, כמפקד פלוגה, נראית לאיתמר מובנת מאליה. עמית השתחרר לא מזמן והחל ללמוד משפטים ואמם אומרת שבמשך כמה חודשים הרגישה רווחה מסוימת. "מנובמבר 2004 [מיכל אומרת: 'נוב', הקיצור שבו משתמשים החיילים] לא נשמתי. איתמר הוא הבן הקטן שלנו ואני נורא מתרגשת. זה אחרת עם כל אחד מהילדים. אבל אני יודעת יותר ממנו על השירות ולכן גם דואגת". איתמר אומר שתפקיד עורפי "הוא לא אופציה בבית הזה". עמית, שמתערב בשיחה מדי פעם, תוך כדי שיגור הערות מחודדות מהחדר הסמוך, אומר ש"היחס השלילי כלפי הלאקרביים התמתן. עכשיו זה ככה רק לגבי מי שלא הולך לצבא בכלל". מיכל מסבירה ש"מי שגר פה, זו המציאות שלנו. כבר כשהוא (מצביעה על עמית) נולד, המחשבה הזו עברה לי בראש". איתמר מתערב: "הוא בטח נולד עם כומתה על הראש".

כל שלושת טירוני הנח"ל לעתיד מתייחסים לשאלות על משמעות שירותם בתערובת אופיינית לבני 18 ומשהו: ספק כובד ראש, ספק מבוכה שמוסתרת תחת מעטה דק של ציניות. הבחירה במסלול הקרבי (והם מודעים לכך שבנסיבות הנוכחיות זו בחירה) מוצגת כהכרעה אישית, אך יש לה גם הקשר רחב יותר. הסביבה — תנועת הנוער, לעתים המחנכים בבית הספר, חלק מהחברים, לפעמים אפילו ההורים — משדרת להם שזה הדבר הנכון לעשות. הם מודעים לסיכונים הכרוכים בבחירה הזו, מודעות שתלך ותתחדד במעלה הדרך. ההצטרפות לנח"ל מודעת, אך אינה בהכרח תוצאה של מחשבה מעמיקה. כשהם מתבקשים לנמק אותה, הם פוטרים את השואל בתשובה קצרה, ממלמלים משהו על תחושת חובה ועל המצב הביטחוני. נדמה שהעניין נראה להם כמעט מובן מאליו.

אך בד בבד החלטתם כרוכה בהיבט שלא היה קיים בעבר, לפני כמה עשורים. לפחות חלק מהצעירים שפונים לשירות קרבי (וזו הבחנה שמקבלת אישוש בהמשך, משיחות עם לוחמים אחרים בנח"ל ובחטיבות חי"ר נוספות), פחות שיפוטיים מבעבר כלפי מי שבחרו לפנות למסלול אחר. התנדבותם בפועל לשירות קרבי נתפסת אצלם כבחירה אישית, ובהתאם, העובדה שחלק מחבריהם מוצאים לעצמם תפקידים נוחים יותר, אפילו נפלטים בכלל מן השירות, כבר אינה נראית להם כשבירת טאבו. איש איש ובחירתו.

מחקרים שנעשו באכ"א בשנים האחרונות מעלים שלביתו של המתגייס, לצד מערכת החינוך, השפעה גדולה על הכיוון שאליו יפנה הצעיר בצה"ל. חיילים נוטים לחקות את המסלול של אבותיהם, גם אם לא במדויק.

אב קצין "מנבא", בסבירות גבוהה יחסית, בן קצין; בעקבות אב לוחם קיים סיכוי משמעותי שגם הבן יבחר בשירות קרבי — ואילו בנו של אב משתמט, ברוב המקרים, נוטה שלא להתגייס. פעילות ההסברה לקראת השירות בצה"ל בבתי הספר, אך בעיקר בחירת החברים לכיתה, משפיעות גם הן על הבחירה. לבוגרי תנועות נוער נטייה מובהקת לפנות לתפקידי לחימה ופיקוד, שמלווים לעתים תכופות גם בהתנדבות לשנת שירות לפני הצבא.

 

סבא רמטכ"ל

בזמן שאילאי, תמיר ואיתמר עושים הכנות אחרונות לגיוס, מכנס סגןאלוף שומר את סגל הפיקוד של בסיס האימונים בבית הספר למנהיגות של צה"ל בבית גולדמינץ בנתניה לשבוע הכנה לקראת טירונות נובמבר. מפקד חטיבת הנח"ל, אלוףמשנה אמיר אבולעפיה, בא לדבר עם המפקדים. אבולעפיה, בן 43, הוא המח"ט הראשון בתולדות הנח"ל שהחל את שירותו בחטיבה כטירון. הוא גדל בבת ים והגיע לחטיבה כחבר בגרעין של תנועת הצופים, ככל הנראה בלי שמץ של מושג שלפניו קריירה צבאית ארוכה. גם חבריו לגרעין לא הניחו שהנער הגבוה ובעל השיער הארוך והמתולתל, שנהג לעלות לשיר בכנסים של התנועה, ימצא עצמו יום אחד מפקדה של חטיבת חי"ר. אבל אחרי קרוב לשנתיים כמח"ט, נדמה שחטיבת הנח"ל כבר בנויה בצלמו ובדמותו. הוא איש מחושב מאוד, נבון להפליא, והאופן המסודר והמתוכנן שבו ניגשת החטיבה לקבלת מחזור טירונים חדש הולם לגמרי את סגנון הפיקוד שלו. כשאבולעפיה מדבר עם המפקדים, לא כל שכן עם טירונים, הוא מקבל על עצמו מראש עובדה שכבר לא יוכל לשנות. "בעיני החיילים האלה אני חתיאר, מישהו בגיל של ההורים שלהם, ובאמת כבר יש לי כמה חברים שהבנים הבכורים שלהם התגייסו. אין סיכוי שממש אוכל לדבר איתם בגובה העיניים. הרמטכ"ל בכלל נראה להם סבא".

"יש כאן אתגר אדיר", אומר המח"ט למפקדים. "המעבר בין אזרחות לצבא לעולם יהיה קשה וטראומטי. כולנו מכירים את הסיפורים על זה שבתקופתי קרעו לנו ת'תחת והיום אתם דור של שוקולדה. בכלל לא משנה מה האמת. החייל שמתגייס, לראשונה מרגיש שהוא נתון למרותו של מישהו אחר, שהוא תלוי בו. זה מעבר קשה בשבילו ולא משנה כמה נהיה נחמדים. אנחנו מתקדמים ושוכחים, חושבים שאם אנחנו צלחנו את הטירונות הקרבית, גם להם יהיה בסדר. אתם תמצאו את עצמכם חוזרים לטירונות שלכם. מספרים לחיילים בדיחה בדיוק כמו שהמפקד שלכם סיפר. זה עלול לגרום לחיקוי של דברים שעברת כחייל, גם אם אז חשבת שזה הדבר הכי מטומטם שראית. כמ"פ ראיתי סמל מתעלל בחיילים בצורה בלתי נסבלת. כשאתה מברר פרטים, אתה מגיע למשפט המחץ: גם לי עשו את זה. הסיכוי שאתם תפעלו באוטומט, תבטלו את משקלו של השכל הישר, מאוד גבוה. לעתים קרובות, מ"כים עושים אוטומטית 'גזור והדבק', בלי להכניס שכל ישר".

הצעירים שבין המפקדים בקהל, מפקדי הכיתות הטריים, התגייסו לצה"ל לפני שנה בדיוק. רק לפני כמה שבועות סיימו את קורס המ"כים בבסיס ליד ירוחם. אבולעפיה לא יכול, כנראה גם לא רוצה, להפוך באחת את כל מה שצברו ולמדו בשנה האחרונה. ההרצאה הקצרה למדי שלו נועדה לפתוח בפניהם כמה כיווני מחשבה אחרים, בטרם ייכנסו לתבניות המוכרות להם מראש. הגישה הבסיסית של צה"ל, מלחמה על כל לוחם, משתלבת אצלו גם במבט בוגר, מעט סלחני לעתים, על הטירונים שבפתח תהליך ההכשרה ללוחמים. "כמח"ט", הוא אומר למפקדים, "אני חרד גם למספר הלוחמים שלנו. זה חשוב גם בחירום. איפה לא מתפשרים? יהיה תמיד עשירון בערך שנצטרך להיפרד ממנו. אני לא קבוצת תמיכה של חלכאים ונדכאים". יש לנו נטייה לתייג את החיילים "שליש תותחים, רבע חלשים והשאר באמצע. תיוג אוטומטי הוא אינסטינקט אנושי לעשות סדר. זה אכן עושה סדר בקבוצות גדולות. אבל הבעיה היא שאנחנו לא יודעים לחיות עם מצב שבו רוב היחידה מורכבת מחיילים מצוינים".

"האם פקוד צריך לדעת מה מפקד חושב עליו?" שואל המח"ט את המפקדים. מהאולם עולה כן קולקטיבי. "ואם אני לא סובל אותו?" התשובה הפעם מהוססת יותר, מלווה ברגע מחשבה, אבל שלילית. "תבינו שכוח ההשפעה של מפקד על חייל עצום", מסביר אבולעפיה, רגע לפני שהמ"כים הצעירים בקהל מתמודדים לראשונה עם פקודים. "כולנו מכירים מקרים של חייל שפרח אחרי שהחליפו לו מפקד ישיר. גם אני חוטא בתיוג כזה גם בתפקידי האחרונים. יש אפקט פיגמליון, הנבואה שמגשימה את עצמה. תגיד למישהו שהוא טוב והוא יוכיח את צדקתך. אנחנו צריכים להצניע את דעתנו על חיילים. אפשר לפרגן, אבל להיזהר מלתייג אנשים. חייל שיודע שלא סובלים אותו, לא יתאמץ. כשמתחילים לירות, מגלים לפעמים שהחייל שהרגיז את המפקדים באדישות שלו הוא גם קר רוח תחת אש ולא מתרגש מכלום. יכול להיות שלחייל השמנמן יש חשיבות במחלקה בגלל המורל או שהחכמולוג שמתיש את כולם דווקא יביא פתרון. אל תחפשו שטאנץ של חיילים כמוכם".


לא בושה להיות מקום ראשון

כמו אצל המח"ט, כל ההרצאות בהשתלמות המפקדים של חטיבת הנח"ל מלוות בנכונות גבוההלהפתיע של הקצינים להסתכל על עצמם בביקורתיות, לעתים עד כדי הלקאה עצמית. בארגון הצבאי שנוטה לא פעם לטפיחה עצמית מופרזת על השכם, זו תופעה חריגה, שנראה כי היא מאפיינת את הנח"ל יותר מאשר חלק ניכר מן היחידות האחרות, בוודאי יותר מאשר את הפיקוד הבכיר במטכ"ל. גם כאן, החטיבה היא תבנית נוף מפקדה, אף שנראה שבמקרה של הנח"ל אבולעפיה התבסס על יסודות שנוצקו בה עוד לפניו.

סגן-אלוף שומר מתחיל את הרצאתו בהצבעה על ליקויים. "אנחנו לא מספיק טובים בתחום הערכים", הוא מטיח בקציניו. "שאיפה למצוינות, חתירה לניצחון. אנחנו הולכים לישון בלילה הרבה פעמים עם תוצאה בינונית ויחסית ישנים עם זה טוב. הרבה פעמים הצניעות שלנו, שהיא תכונה חיובית, היא בעצם השלמה עם בינוניות. יש כאן מישהו שיכול להגיד לי מתי הנח"ל זכה בתחרות צה"לית במקום ראשון בשנים האחרונות? אם היתה אולימפיאדה של מקומות שלישיים, היינו זוכים במדליית זהב כל פעם. בזה אנחנו אלופי העולם. זה צריך להפריע לנו.

"זה משפיע עלינו גם בקרב, תחת אש, ואף אחד פה לא היה תחת אש בשנים האחרונות. מישהו היה?" הוא שואל. איש מהמפקדים בקהל לא מצביע. "זו בעיה", מציין שומר. "אנחנו נכשיר את דור העתיד של חטיבת הנח"ל ואנחנו צריכים לטעת בהם רוח הצטיינות, ניצחון, כדי שכאשר יהיו תחת אש ילכו קדימה ולא יקפאו במקום. צריך לשאוף למצוינות, גם אם זה אומר לתת מרפק לצנחן בתחרות. זו לא בושה להיות מקום ראשון. רוב האנשים שלנו אומרים בהכנה לקורסי פיקוד: עזוב את הציון הסופי. חשוב שנהיה בסדר. אני טוען שזו בינוניות. לציון יש משמעות בקורס פיקודי, בתרגיל פרט, בתחרות. למה? כי זה עניין ערכי, חינוכי. גם אני חלק מזה. גם אני נפלתי בזה ואני מדבר מניסיון. אם זה לא יהיה נחלת כולנו, נהיה מקום שלישי גם בשנה הבא. אני מעיד על עצמי כמג"ד גדוד הסיור. באליפות כושר קרבי לפני שנה התאמנו למקום ראשון, לקחנו מקום רביעי. גם אני החטאתי כדור אחד מתוך שישה בריצת מפקדים.

"הבעיה השנייה היא הצורך בשיפור מקצועי, בכושר הגופני ובקליעה, בלחימת לילה. יש לנו בעיה בקליעה. אנחנו לא מתרוממים עם זה. צריך טיפול שורש. אם החיילים שלנו יוצאים מהבא"ח עם רמת קליעה בינונית, בוודאי ככה יהיה גם בלחימה. יש לנו בעיה בניהול זמן במטווחים ובחניכת המפקדים. החייל, לאן שתיקח אותו בסוף, הוא יבוא. 97% מהאנשים, מה שנגיד להם, הם יזכרו. החיילים שמגיעים בשבוע הבא הם פלסטלינה רכה. איך שתעצבו אותם בהתחלה ככה הם יהיו. אבל ככל שעובר הזמן הוא הופך לפימו, קשה כמו אבן. התקופה שבה נפקד עליהם זו התקופה הכי חשובה לעיצובם כלוחמים. ככל שתהיה יותר דוגמה אישית של מפקדים בהתחלה, כך תעוצב הפלסטלינה. פעם היתה גישה שבשגרה אפשר לחפף, כי בלחימה יהיה בסדר. אין דבר כזה. תשאלו את פנסו מה קרה לו בלבנון השנייה". החוויות של יוסי פנסו, מפקד שלב הטירונות בבסיס, שמונה למפקד הסיירת של חטיבת השריון 401 ביום הראשון למלחמה, הן עניין ששב ועולה בהרצאות הקצינים, ועוד נשוב אליו בהמשך. לעת עתה, שומר מסכם: "משימתכם, בפשטות, היא להביא לוחמים מצוינים לרמה של רובאי 07 בתום שבעה חודשים, מוכנים למלחמה".


"אתם ההנהלה"

אחרי השיחה עם הפורום הגדול, מכנס המח"ט מפגש מצומצם יותר עם חמשת מפקדי הפלוגות (מ"פים) שיובילו את מחזור נובמבר. השיחה כעת יותר מקצועית, ממוקדת. אבולעפיה משקיע מאמץ כדי להבהיר להם את גבולות הגזרה של תפקידם, בשרשרת העוסקת בהכשרת הטירונים. "לאורך הטירונות אתם תיתקלו בכמה מתחים שתצטרכו לתמרן בתוכם", הוא מסביר, במה שנשמע יותר כהרצאה מסודרת בקורס ניהולי בכיר, מאשר כתדריך צבאי קצר.

"מ"פ ומ"מ טובים מעידים על השרשרת. זה כמו מורה ובית ספר. עבור החיילים וההורים אתם ההנהלה של הצבא. את הגישה הזו תצטרכו לאמץ כבר עכשיו. זו קפיצה גדולה בהבנה: חבר'ה, אני המערכת. אין יותר להסתכל כלפי מעלה. עבור הפלוגה, אתם ההיגיון, השכל, המערכת. הורה ממורמר שמדבר עם המ"פ צריך להשתכנע שהכול בסדר. כבר נתקלנו במצב שבו הורה מספר שהמ"פ אמר לו: 'הבן שלך סמרטוט, אני אחנך אותו'. זה מ"פ שלא מבין את תפקידו. אם אתם שואלים אותי, 80% מפניות ההורים שמגיעות אלי מוצדקות. אני שמח שהם פונים. זה נותן לי הזדמנות לטפל בזה בעצמי בבית, בלי קבילות ובלי כרמלה. עבור אימא, גם אם הוא שמוק, הבן הוא הכי יקר בעולם, ואנחנו צריכים לחנך מפקדים לאהוב גם אותו. הגיוס לצבא הוא מעבר קשה, טראומטי. אני מסתכל על זה כאבא. יש לי בן בגיל 14 וחצי. קשה לי לדמיין אותו מתגייס, שהוא עכשיו יהיה עוד אחד מהחיילים. בעיניים של אבא, אתם צריכים להנחיל למפקדים בפלוגה: זה לא עוד חייל. יש עולם שלם שמקיף אותו.

"המ"פ חייב להיות בפוזיציה מערכתית כלפי הפקודים, לתת לחיילים ביטחון במערכת. מצד שני, תבעטו כלפי מעלה במקרה הצורך. אתם הבאפר המאזן בין למטה ולמעלה. טיפ ראשון למ"פ חדש: תשתדלו לא להשמיץ את זה שהיה לפניכם. זה עושה רע לחייל ולא מחזק את האמון במערכת".


פלפול תלמודי

טון דומה שולט גם בשיעור שמעביר אור כספי לסגל המפקדים הטרי של פלוגה ב', שכותרתו: "הנעת פקודים". כספי מרכז את אנשיו, חמישה קצינים, עשרים סמלים ומ"כים, בכיתת לימוד קטנה. כאן, אולי בגלל הגיל הממוצע הצעיר יותר של המשתתפים, הדיון הוא שעטנז בין קורס באוניברסיטה לשיחת מדריכים בצופים. לעתים, הוא נשמע כמו התפלפלות של תלמידי חכמים, או מחלוקת בין עורכי דין בבית משפט. המ"פ קרא קודם מערך שיעור שהוכן בבא"ח, אבל מבסס רבות ממסקנותיו על חוויות אישיות שעבר בחמש שנותיו בשירות.

זו אחת הפעמים הראשונות שסגל פלוגה ב' מתכנס בנפרד. סגן כספי, בן 23 מהרצליה, התגייס לצבא בנובמבר 2006, המחזור הראשון שלאחר סיום מלחמת לבנון. סגנו, בן קרת, נמצא כמה חודשים לפני סיום "החתימה הראשונה" לשנה וחצי של שירות קבע ועדיין מתלבט אם להמשיך בשירות גם מעבר לכך. שלושת מפקדי המחלקות שלו, נאור בובליל, אילק סהלו ועודד רינסקי, בני 21 (לפלוגה מסופחת, בשלב ראשון, גם מחלקה של טירונים מיחידת העילית שלדג, על אנשי הסגל שלה. המחלקה משלדג תיפרד מפלוגת הנח"ל בתוך כשלושה חודשים ותמשיך למסלול הכשרה נפרד בחיל האוויר).

הרב-סמל הפלוגתי וסמלי המחלקות משרתים כשנתיים בצבא. המ"כים, המפקדים הזוטרים ביותר, צעירים אף יותר: רובם השלימו, כאמור, רק שנת שירות אחת. לאחדים מהם זה מחזור ההדרכה השני, אחרי כשנה וחצי בצבא. הניסיון של כספי לבסס סטנדרטים מוסכמים של שכר ועונש וכללי התנהגות ראויה מלווה בהרבה צחקוקי מבוכה של סגל המפקדים הכפוף לו. חלקם רק מתחילים לעכל את המעבר החד הצפוי להם בתוך ימים אחדים, מחיילים למפקדים. כספי מנסה לברר אצל פקודיו מה היא ענישה אפקטיבית. "הזחילו אותנו כל פעם שאיחרנו למ"כ", מסביר אחד ממפקדי הכיתות. "למדנו לא לאחר". "קרה שהיית נעול על חייל?" הוא שואל את סגנו. "כן. היה חייל שהפך לחשוד העיקרי, המיידי, בלי קשר למה שעשה", מאשר בן. הדיון עובר לניתוח מקרים ספציפיים: חייל נתפס ישן בשמירה. מה עונשו? המפקדים מסכימים שתלוי בנסיבות. יהיה הבדל בין יחסם לחייל שישן אחרי שלא ישן כל הלילה, לחייל שני שרק נתפס מנמנם קלות, לחייל שלישי "שעלה עם שק שינה לעמדה", כלומר, תכנן את העבירה מראש. לכן, החייל השלישי אינו יכול להיחשב כמי שמעד קלות ומכאן שייענש בחומרה בהתאם. המפקדים מוסיפים שהיחס לעבירה תלוי גם בתפקודו של החייל עצמו. "עשינו רעש חזק כשעלינו במדרגות, כדי שהחייל במגדל השמירה יתעורר. הוא חייל טוב", מספר אחד מהם. המ"פ מנסה לשרטט את קו הפעולה הראוי: "אל תעשו מארבים כדי לתפוס חיילים מחוץ לבונקר, אבל כשמפקד מגיע לבדוק חייל, החייל צריך להיות ער. אסור ליצור בפלוגה סטנדרט של צדיק ורע לו. זו לא התרבות שאנחנו רוצים".

לכספי יש הבחנה כללית, שאליה הגיעו גם מפקדים רבים לפניו: "אין דבר כזה חייל שלא שובר שמירה". הכול יכול לקרות, בתלות בנסיבות. אחד המ"כים משלדג מערער עליו: "אני אף פעם לא שברתי שמירה". כספי: "טוב, כי פחדת שיעיפו אותך מהיחידה. זה היה העונש אצלכם". הדיון בענישה הראויה נעשה בפירוט כמעט מילימטרי. הרושם הוא שלפחות מבחינת הכללים הרשמיים, חופש הפעולה של המפקד הזוטר כלפי החייל מצומצם ביותר. מפקד שירצה להתנכל לחייל כנראה ימצא דרך לעשות זאת, אבל אם בכוונתו להפעיל ענישה שיטתית, מתעללת, יצטרך לפעול בתחכום, הרחק מעינם הפקוחה של הקצינים בשרשרת מעליו. זו לא משימה בלתי אפשרית, כמובן, אך נדמה שתהיה קשה יותר מכפי שהיתה לפני עשור או שניים וברוב המקרים ספק אם תזכה לאישור מהקצינים. ההתעללות תהיה כרוכה בסיכון מסוים גם מבחינת המפקד המעניש עצמו.

האם אפשר להעניש מפקד על תקלת בטיחות? אחד המ"כים משלדג מתערב: אם הדיחו בצבא שני תתי-אלופים (צ'יקו תמיר ועימאד פארס), כנראה אפשר להעניש כל אחד. כספי מאשר: מפקדים לא חסינים. האם רמת הענישה של החייל צריכה להתחשב בכך שהטירון שעבר עבירה הוא חייל בודד? פלוגה ב', כמו פלוגות חי"ר רבות ואלה של הנח"ל בפרט, משופעת בהם. כאן, הדיון גולש להעמקה כמעט תלמודית. נאור בובליל, כדרכו במשך כל השנה הבאה, מציג את הקו הנוקשה, הבלתי מתפשר. בובליל עבר מסלול חיים לא פשוט בטרם הפך למפקד מחלקת חי"ר. אולי בשל כך הוא איננו מתרגש מנסיבות החיים המורכבות של חלק מחייליו לעתיד. "יש רף קבוע וצריך לעמוד בו. אנחנו מכשירים פה לוחמים. זה לא משנה אם הוא חייל בודד או אם יש לו אימא עם רגל אחת". מארק גולדמן, המ"כ שעלה מאוסטרליה כחייל בודד, מציג גישה הפוכה: "לחייל בודד, שעתיים ביציאה יכולות להיות ההבדל בין הגעה לסופר וקניית מצרכים לשבת לבין מקרר ריק". בן, הסמ"פ, מחזק את עמדת בובליל: "הנחות לחיילים בודדים הן פתח לניצול. 80% מהחיילים שמרחמים עליהם, הופכים את זה לכלי מול המפקד. הם ירכבו על הסוס הזה ואתם לא תדעו מתי נכון להתחשב בהם".

האם למפקדים מותר להתחשבן עם חייל על עבירה שבוצעה הרבה קודם לכן? "הרבה פעמים אמרו לנו: זכור את זה", אומר נדב מרמור, אחד המ"כים הצעירים "ואז הענישו אותנו בהמשך". נדב נשמע כמי שמשוכנע שזו היתה המצאה של המ"כים שלו. הוותיקים מגחכים. "גם בני גנץ קיבל זכור את זה", משיב בן. בפועל, המונח בימי גנץ היה כנראה "צפה פגיעה", אבל מבחינתם של המפקדים הללו מדובר בכל מקרה בתקופה פרה-היסטורית.

כספי מסכם: "תהיו אנושיים. צריך לבחון שנותנים עונש ראוי. שהענישה תהיה פרופורציונלית, מיידית, עקבית. העיקרון הוא עונש אחד למעשה אחד. אם אתם מזהים סיטואציה מראש, אל תחכו שחייל יעשה את העבירה כדי להעניש אותו. אסור לסמן חייל לרעה. כחייל עשיתי מיליון פאקים: איחורים, הסלולרי צלצל לי בתרגיל פרט ליד המ"מ, רבתי עם מ"כ שלא היה שלי. היה מפקד שהזהיר אותי שאקבל שבת. בסוף נתנו לי רק ארבע שעות ביציאה כי השתפרתי. זה עשה אצלי שינוי. בהגדרה, חיילים יעצבנו אותנו. אתם צריכים סבלנות. עור של פיל. אל תתנצחו עם חייל על כל שטות. בהתחלת המסלול אל תתעסקו עם חייל שאין לו כיוון, שלא מבין איפה הוא נמצא. תושיבו אותו בצד. המ"מ יתעסק איתו. אני הייתי המ"כ הראשון שסירבו לו פקודה במחזור נוב' 2007. החייל לא רצה להיכנס למטבח. נשארתי בלי כלים להעניש אותו. הוא ישב בצד וצחק עלי. הייתי צריך להשאיר את זה למ"מ. ועדיין, חובה להעניש. אנחנו לא חוג ולא צופים. אנחנו מסגרת צבאית שנשענת בעיקר על משמעת. עשית תקלה? תיענש".

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו