שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הדרך להתמודד עם בריונות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נמרוד אלוני
נמרוד אלוני

קשות לצפייה וחודרות בטן הן הכתבות בעיתונות ובטלוויזיה על הבריונות הגואה של בני הנוער שלנו. רפרטואר החוליגניות והאלימות כולל התעללות בקשישים וחסרי בית, דקירות ורציחות בשל מחלוקות בכביש או על כיסא בשפת הים, ותקיפות אלימות בין קבוצות צעירים בפאבים ומועדונים. כשמחברים אל אלה דפוסי אלימות חדשים הקשורים בבני נוער, ונראים מאז תחילת שנת 2013 – מעשי לינץ' גזעניים, פשעי שנאה לאומניים, ואלימות פיסית ומילולית נגד מורים ותלמידים במוסדות חינוך וברשתות האינטרנט – אזי מתחוורים גודל הזוועה ואימת הסכנה.

הכותבים והמתפלמסים בעניין מסכימים לא רק על ממדי התופעה וסכנותיה, אלא גם על הדרכים לפתרונה. המסר העולה אצל כולם הוא, שחקיקה, אכיפה, שיפוט וענישה הם חשובים, אך התרבות היא בלב המחלה, והמפתח לפתרונה מצוי בחינוך. מאחר שאני מסכים עם קביעה זו ומומחיותי בחינוך – כולל שנים של עבודה בשיקום נוער עבריין, בהוראה בבתי ספר ובהכשרת מורים – אני מבקש כאן להרים את הכפפה. אחרוג מן ההיגד החלול והמוכר, שצריך לחנך לערכים, ואציג בתמציתיות כמה תובנות ועקרונות היכולות לדעתי להוות תשתית לפתרון חינוכי לתופעת בריונות הנוער.

אני מעז לפתוח באבחנה מכלילה: בקרב בני הנוער שתרבות הבריונות היא שגרת יומם לא יימצאו כמעט כאלה הבוחרים להזין את נפשם ביופי, בחוכמה וברגישות שבשירת רוני סומק או אגי משעול, יהודה עמיחי או ויסלבה שימבורסקה; גם לא בהגות ההומניסטית של אלבר קאמי, ברטרנד ראסל, ג’ורג' אורוול או וירג'יניה וולף; גם לא בהרמוניות המורכבות שבמוסיקה קלאסית המנוגנת על ידי התזמורת הפילהרמונית או האנדלוסית; ולא בשפע המגוון של החי והצומח שמזמן לנו הטבע. התנסויות כאלה הן בדיוק מה שמזין את הנפש ומעצב אותה לקראת אנושיות פתוחה, קשובה, רגישה, מכבדת, חומלת, פלורליסטית וסובלנית – הן אלה שמחסנות נגד תרבות הבריונות והכוחנות.

המסרים העולים מההתנסויות הללו הם כאלה, שבהם אהבת הבריות וכבוד האדם קודמים לאדיקות דתית, נאמנות אידיאולוגית והתמסרות למסורת; שבהם הרגישות האמפתית והמורכבות המחשבתית בולמות התנהגות אימפולסיבית, חשיבה פשטנית, ביטחון עצמי מופרז ואגואיזם כוחני.

התרבות ההומניסטית הזאת נדחקה לשוליים בישראל בעשורים האחרונים. היא נרמסה על ידי הכוחנות הפוליטית והקנאות הדתית, הוחנקה על ידי החמדנות הקפיטליסטית והמצליחנות החברתית, צומצמה לבלי הכר במערכת החינוך בשם התחרותיות וההישגיות, ונעלמה במרבית המשפחות בעקבות הורים אבודים, שהתפטרו מהורות ממשית ונוכחת. הערכים המובילים בישראל מתנשאים בבוז מעל הערכים ההומניסטיים, ה"חנוניים". מה ברפרטואר המוביל? תהיה "קילר" קרבי, "כריש" כלכלי, מצליחן חברתי, פטריוט לאומני, מתחזק דתי, מתפנק נהנתני, ו"גבר גבר" – לא פראייר – ישראלי.

כמו המחלה, גם המזור מוכרח להיות הוליסטי־תרבותי: בחברה הרחבה, במערכת החינוך ובתא המשפחתי. לא שינוי בתוכנית זו או אחרת נדרש לנו, אלא מעין החלפת "תוכנת הפעלה". מהדוגמה האישית והקניית ההרגלים בבית, עבור בגני הילדים ומוסדות החינוך, ועד לאוניברסיטאות ולמנהיגות הפוליטית – יש להציג, להדגים ולסגל את הנורמות של דרך ארץ, אהבת הבריות וכבוד האדם לפני כל הערכים הלאומיים, האידיאולוגיות והתורות הדתיות, האמביציות האנוכיות והתשוקות הנהנתניות.

המטרה החינוכית העליונה צריכה להיות "מצוינות בבן־אדמיות". בתחום הרגשי והבין אישי נדרש חינוך שופע באהבה, הכלה, אכפתיות, רגישות אמפתית, התחשבות באחרים, הידברות והכרה רב־תרבותית ומכבדת. בתחום החברתי הדגש צריך להיות על אחריות מוסרית ואזרחית ברוח הומניסטית ודמוקרטית, הנוהגת עם הכל בשוויון, ברגישות ובהגינות – במיוחד עם הגר, היתום, האלמנה, העני, החלש, המשתייך למיעוט, הקשיש, המוגבל והבלתי מקובל. בתחום האינטלקטואלי והאמנותי יש לפתח את כושרי הרוח לפתיחות, מורכבות, ביקורתיות, יצירתיות והימנעות מהתלהמות. ובתחום הטבע - ואולי מכאן תבוא הבשורה גם לתחומי החברה והתרבות - עלינו לאמץ את נוסחת המפתח של הקיימות הסביבתית: ללמוד לחיות עם אחרים, לא על חשבון אחרים.

פרופ' אלוני הוא מופקד קתדרת אונסק”ו לחינוך הומניסטי במכללת סמינר הקיבוצים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ