שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יאיר שלג
יאיר שלג

מפגש עם ניצול ממחנה הריכוז בוכנוואלד, שפניו נראים בתמונה של שחרור המחנה, הולידה ערכה ללימוד השואה. יוצר הערכה, מורה להיסטוריה מאוסטריה, יואכים ויזנר, שמע את סיפורו של הניצול, נפתלי פירסט, בסמינר של מוסד יד ושם לפני ארבע שנים. הוא ביקש וקיבל ממנו תמונות ילדות שנשארו ברשותו, וכך יכול היה לשרטט בסיפור ובתמונות, את שלבי חייו השונים: מילדות בברטיסלווה שבסלובקיה, דרך ההישרדות בשואה, השחרור מבוכנוואלד והחיים בישראל.

בשנה שעברה, לרגל פרסום הערכה, הוזמן פירסט לסיבוב הרצאות ברחבי אוסטריה. "היה מדהים לראות את התגובות של התלמידים", אמר ויזנר השבוע. "הם ידעו עוד קודם על השואה, אבל בפעם הראשונה יכלו להתחבר לזה, כי הופיע בפניהם אדם שזהו סיפורו האישי, אדם שמופיע בתצלום המפורסם מבוכנוואלד. פגשתי כמה מהתלמידים רק לפני חודש והם עדיין שאלו אותי מה שלום נפתלי. יש תלמידים ששמעו את ההרצאות שעדיין ממשיכים לשמור אתו על קשר".

הערכה של ויזנר היא אחת ממאות פרויקטים ללימוד השואה שמממן (לפחות חלקית) בשנים האחרונות "כוח המשימה הבינלאומי ללימוד, זיכרון ומחקר השואה" - גוף שחברות בו כיום 25 מדינות, רובן באירופה (למעט ארגנטינה, ארה"ב וישראל) שנועד להנחיל את תודעת השואה ברחבי העולם.

ראשיתו של הפרויקט בשוודיה, כתולדה ממחקר שגוי דווקא. באמצע שנות ה-90 נערך בקרב הנוער השוודי סקר על רמת המודעות לשואה, ובו התברר ש-34% מהנשאלים כלל לא היו בטוחים שאכן היתה שואה. מאוחר יותר התברר שהשאלות נוסחו באופן מעורפל וייתכן שהנתונים הרבה פחות מדאיגים, אבל המהומה כבר היתה בעיצומה. בשוודיה קם ארגון בשם "היסטוריה חיה" שיזם את כתיבתה של חוברת בת 80 עמודים, המתמצתת את סיפור השואה. ממשלת שוודיה התחייבה לספק את החוברת חינם לכל דורש, וכמיליון בתי-אב, 40% מהמשפחות השוודיות, פנו וקיבלו אותה.

במקביל יזם ראש ממשלת שוודיה אז, ירן פרשון, את הקמתו של ארגון בינלאומי ללימוד השואה והנצחתה. חוקר השואה הישראלי, פרופ' יהודה באואר, שהוזמן לשמש יועץ אקדמי לארגון, מספר שבתחילה, ב-1997, פנה פרשון לנשיא ארה"ב אז, ביל קלינטון, ולראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, וביקש את שיתוף הפעולה שלהם בהנחלת זכר השואה, וכי בראשיתו כלל הארגון רק את שלוש המדינות האלה. לדברי באואר, "כשהם הזמינו אותי להיות יועץ, שבעצם ממונה על התוכן, אמרתי שלא ייתכן שהארגון יצטמצם לשלוש מדינות בלבד. הרי לא ייתכן שגרמניה, פולין, צרפת וכמובן ישראל, לא יהיו מעורבות. פרשון הציע כנס בינלאומי שיעלה את הנושא".

ואכן, ב-27 בינואר 2000 (יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, שנהפך ליום השואה הבינלאומי) התכנסה בשטוקהולם ועידה בינלאומית שהשתתפו בה 35 מדינות. בסיומה הוקראה "הצהרת שטוקהולם", שדיברה על השואה כעל מאורע "שקרא תיגר על יסודות הציוויליזציה", וכן "שעוצמתה של השואה צריכה להיצרב לעד בזיכרוננו הקולקטיווי". כוח המשימה הבינלאומי נולד מהוועידה ההיא, והוא מסייע למדינות החברות בו לממן תוכניות לימוד והנצחה בשלושה תחומים: סמינרים למורים (זה נחשב לתחום העיקרי, שבו מושקע רוב הכסף), תערוכות במוזיאונים ומחקרים אקדמיים.

התנאי הבסיסי הוא שכל פרויקט כזה יהיה בינלאומי, כלומר יתקיים ביותר ממדינה אחת, כדי לעודד שיתוף פעולה בין המדינות. קארל פראקאפן מצרפת, שכיהן כמזכ"ל הארגון במשך חמש שנים (2002-2007), אמר בשבוע שעבר ל"הארץ" כי "הארגון שינה את רמת המודעות לשואה במדינות שחברות בו. בחלק מהמדינות אמנם היתה עוד קודם פעילות, אבל מספר המשתתפים גדל, ויש גם מדינות שהתחילו לעסוק בנושא בזכות הפרויקט, במיוחד אלה שהיו קומוניסטיות במשך שנים רבות. עשינו עבודה ממש טובה בקרואטיה (שהיתה מדינת-חסות פרו-נאצית בזמן המלחמה, י"ש). כשהגענו לשם לא היתה שם בכלל מודעות למה שהתחולל במדינה בזמן השואה, והיה אפילו קשה לשכנע אותם לעסוק בזה, ועכשיו יש שם פרויקט לימוד נהדר".

מימון הפרויקטים, כמו גם תקציב ההפעלה של הארגון, בא מסכומים של 30 אלף יורו, שכל מדינה חברה משלשלת לקופת הארגון מדי שנה. הסכום אינו גדול ומספר הפרויקטים צומח במהירות. פרופ' דינה פורת מאוניברסיטת תל אביב, שהחליפה את באואר לפני כשלוש שנים בתפקיד היועצת האקדמית של הארגון, אומרת שהשנה הוגשו כ-100 בקשות ומתוכן היא מעריכה שיאושרו כ-90, כלומר 10-15 אלף יורו לכל פרויקט. פורת אומרת, עם זאת, שמאחר "שמדובר בארגון יוקרתי, המימון שלו יכול לסייע בגיוס תרומות נוספות".

בלארוס לא התקבלה

לכאורה אמור ארגון כזה לרצות לצרף מדינות חדשות, ובכל זאת הוא מפעיל מסלול מיון לא קל ודורש עמידה בקריטריונים. משטר דמוקרטי, למשל, הוא תנאי הכרחי, כדי למנוע ממדינות לא-דמוקרטיות להשתמש בחברותן בארגון כעלה תאנה. מהסיבה הזאת, אומר באואר, "לא קיבלנו את בלארוס. רוסיה ואוקראינה אמנם לא הגישו עד היום בקשות הצטרפות, אבל היו לנו כבר ויכוחים מה צריך להיות היחס אליהן". כדי לקרב גם מדינות לא-דמוקרטיות לעסוק בשואה, מעודד הארגון ייעוץ של חברותיו לפרויקטים בתחום, המתקיימים בהן, או פעילות באמצעות ארגונים לא-ממשלתיים באותן מדינות.

בנוסף, חייבת מדינה המבקשת להצטרף להוכיח שנושא השואה הוא חלק מתוכנית הלימודים שלה, וכי היא מקיימת פעילות להנצחת השואה. הדברים, מציין באואר, נבדקים גם על ידי צוות של הארגון שנשלח למדינה. באואר מדגיש שהמדינות המועמדות חייבות גם להוכיח התמודדות נאותה עם עברן בתקופת השואה (במיוחד מדינות אירופה), ומוסיף כי "מסיבה זו עיכבנו את קבלתה של רומניה במשך כמה שנים". פורת, לעומתו, מודה שהבדיקה בתחום זה אינה כה נוקשה: "כוונת הארגון אינה לצלוב את המדינות השונות על עברן, אלא לעודד עיסוק בנושא בהווה, ולכן אם המדינה מוכיחה רצינות בעיסוק בלימוד השואה כיום, נקבל אותה".

שולמית אימבר, המרכזת הפדגוגית של בית הספר להוראת השואה ביד ושם, מספרת שיש מקרים בהם ההתמודדות קשה לא רק למדינה, אלא גם באופן אישי למורים שקרובי משפחה שלהם היו נאצים או משתפי פעולה. לשם כך, היא אומרת, "אנחנו עובדים בצמוד עם פסיכולוגים של 'עמך', שמתמחים בהתמודדות עם העבר מתקופת השואה".

מדינה שעברה את תנאי הסף מתקבלת כמשקיפה למשך תקופת זמן שאינה מוגדרת. אם החליטה להמשיך בתהליך, היא עוברת למעמד של מועמדת. בתקופת המועמדות, שנמשכת לפחות שנה, מגבשת המדינה המועמדת תוכניות לימודים בסיוען של שתי חברות ותיקות בארגון, ושולחת מורים להשתלמויות במרכזים החשובים בעולם ללימוד השואה: יד ושם, מוזיאון השואה בוואשינגטון והמוזיאון לזכר השואה בפאריס. חברותה של אסטוניה, מספרת פורת, עוכבה במשך זמן רב מפני שלא שלחה מספיק מורים להשתלמויות.

ספרד עומדת לסיים בסוף השנה את תקופת המועמדות ("הם עשו מאמצים יוצאים מהכלל להתמודד עם העבר הפאשיסטי שלהם", מציין באואר) ותתקבל כחברה מלאה. ארבע מדינות נוספות נמצאות כיום במעמד של משקיפות: אירלנד, קנדה, סלובניה וסרביה, וארבע מדינות נוספות הביעו לאחרונה עניין בהצטרפות: ניו זילנד, אלבניה, טורקיה וארמניה - מה שמכניס לראשונה לרשימה גם מדינות מוסלמיות. פורת צופה מתח בין טורקיה לארמניה, ואולי גם בין ארמניה למדינות נוספות, על רקע רצח העם הארמני שביצעו הטורקים בזמן מלחמת העולם הראשונה.

אנטישמיות הפוכה

שיתוף הפעולה הבינלאומי מאפשר לארגון להרחיב את השפעתו מעבר לפרויקטים שאותם הוא מממן ישירות. לדברי באואר, המחלקה החינוכית של הארגון מסייעת למדינות השונות להתאים את תוכניות הלימודים לסיפור השואה המיוחד להן. כך למשל, "בצ'כיה, שבה הנאצים השמידו את הקהילה הצוענית, תוכנית הלימודים של השואה עוסקת בהרחבה גם בסיפור השמדת הצוענים".

הארגון ניצל את מעמדו ואת יוקרתו גם כדי ללחוץ על ממשלת גרמניה וארגון הצלב האדום, לפתוח את הארכיון הגדול של הארגון בבאד-ארולסן, שהיה סגור לחוקרים מאז מלחמת העולם השנייה ונפתח רק ב-2004. פורת מקווה שלחץ דומה יופעל גם על הוותיקן, כדי שיפתח את גנזכיו מתקופת השואה.

החברות בארגון מתבצעת בפועל באמצעות פקידים בכירים ממשרדי החוץ של המדינות החברות, מה שהופך אותו לגוף מדיני. הנהגת הארגון עוברת בין המדינות החברות בתורנות, וכל אחת משמשת בתפקיד במשך שנה. השנה אוסטריה היא היו"ר ובין תפקידיה, היא מארחת את כנסי הארגון: שני כנסי מליאה ושני כנסי ועדות בכל שנה, מה שמגדיל את העול התקציבי על המדינה יושבת הראש. ובכל זאת, כשעלתה בראשית הדרך הצעה לגייס תרומות מגורמים פרטיים, דחו המדינות את ההצעה, והעדיפו להגדיל את סכום ההקצבה השנתית שלהן.

אז איך נהפך הארגון ליוקרתי כל כך ומדוע עומדות מדינות בתור כדי להיות חברות בו? באואר: "העיסוק בשואה הפך להיות בון-טון ומדינות רבות מרגישות שזה כבוד להיות חברה במועדון שעוסק בהנצחת השואה ולכן הן משקיעות מאמץ כדי להתקבל. בנוסף, נוצר מצב של 'אנטישמיות הפוכה', שבה מדינות רבות רואות ביהודים גורם רב השפעה בעולם, ולכן הן מניחות שגם כדאי להן להצטרף למועדון". למרות זאת, בולטת העובדה שכמעט כל המדינות הן אירופיות או מערביות, ואין נציגות לאפריקה או לאסיה.

פרקפאן מנסה ליזום עיסוק בשואה במדינות בעלות אוריינטציה צרפתית, במסגרת תפקידו החדש כראש מחלקת היחסים הבינלאומיים של המוזיאון לזכר השואה בפאריס. לדבריו יש כבר התעניינות בסנגל, קמרון, טוגו, בורקינה-פאסו ואפילו אצל השכנה לבנון. אבל, הוא מודה, "קשה לבוא בטענות לאפריקאים. השואה היא לא חלק מההיסטוריה שלהם ולא הדיכוי שלהם. בשבילם, הפשע האולטימטיווי הוא הקולוניאליזם".

האם המעורבות של משרדי החוץ בארגון משפיעה גם על מהלכים מדיניים בהווה - למשל ביחס להבנה גדולה יותר של העמדה הישראלית בתחום המדיני? באואר ספקן: "הנציגים שמשתתפים בארגון מגלים אהדה לישראל, אבל זה לא סותר מבחינתם ביקורת על המדיניות הישראלית. לא התרשמתי שזה משפיע על מדיניותן של המדינות החברות בארגון כלפי ישראל, או על הצבעותיהן במוסדות בינלאומיים".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ