בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ציונים אלמונים

מדוע נדחקו הספרדים ממקומם במפעל הציוני?

תגובות

כשמת בנימין זאב הרצל, ב-1904, כל רבני ירושלים האשכנזים לא טרחו להשתתף בעצרות אבל לזכרו. הרב הראשי, שמואל סלנט, אמנם שלח מברק תנחומים לוועד הפועל הציוני, אבל סגנו, הרב אברהם רבינוביץ-תאומים, סירב לחתום עליו. סלנט גם הסכים שייערך הספד לזכר הרצל בבית הכנסת האשכנזי המרכזי, מבלי שהוא עצמו ישתתף בו, אבל קנאי ירושלים מנעו זאת. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שישב אז ביפו, היה הרב האשכנזי המשמעותי היחיד שהשתתף בעצרת זיכרון למנהיג התנועה הציונית.

כמעט כל הרבנים הספרדים החשובים, לעומת זאת, השתתפו בעצרות כאלה. הרב הראשי הספרדי בירושלים, יעקב שאול אלישר, לא רק שלח מברק תנחומים, אלא הכריז על שביתת מלאכה כאות אבל וערך בעצמו טקס אזכרה להרצל בבית הכנסת הספרדי המרכזי. באותה אזכרה ספדו להרצל במשותף הרב אליהו פאניז'ל וד"ר בן-ציון מוסנזון, מראשי המשכילים החילונים בארץ. באופן דומה נהגו כמעט כל הארגונים הספרדיים בארץ.

בסיפור הזה ממחיש ד"ר יצחק בצלאל את טענתו על ההבדל הברור בין התייחסות האשכנזים והספרדים הוותיקים - אלה שישבו כבר בארץ - לציונות. שני המגזרים היו דתיים, אבל בשעה שהחרדים האשכנזים ראו בציונות סכנה לזהות הדתית, הספרדים ראו בה המשך טבעי לזהותם.

בצלאל, בן 77, מייסד כתב העת "פעמים" המוקדש לחקר יהדות המזרח, אינו מסתפק בהצבעה על תמיכתם של הספרדים בתנועה הציונית. בספרו החדש, "נולדתם ציונים" (בהוצאת יד בן-צבי), המוקדש לתרומת הספרדים לציונות בתקופה שעד סוף מלחמת העולם הראשונה, הוא טוען גם שבניגוד לדימוי הרווח, הרואה בתנועה הציונית תנועה אשכנזית מובהקת, הרי בפועל, הספרדים - לפחות אלה שישבו בארץ ובהם מתמקד המחקר - היו גורם מרכזי בפעילותה.

אחת הדוגמאות המובהקות שהוא מציין להתעלמות מהם היא ריבוי ההתייחסות לעליית ביל"ו, שכללה 35 אנשים בסך הכל, לעומת ההתעלמות מאלפי התימנים שעלו לארץ ממש באותה תקופה. עם זאת, לדבריו, היו בין ראשי התנועה הציונית גם מי שהכירו בציונות הספרדית. שם הספר הוא דוגמה לכך; הוא לקוח ממאמר של יו"ר ההסתדרות הציונית בשנות ה-20 של המאה הקודמת, נחום סוקולוב, שפנה אל הספרדים באופן המבטא גם קנאה: "אנחנו נעשינו ציונים", אמר סוקולוב, "אתם נולדתם ציונים".

המורה של בן-יהודה

בצלאל מצביע על תרומתם של הספרדים בתחומים רבים, כולל קניית אדמות ופיתוח כלכלי ומסחרי. כך, למשל, היה הרב אלישר הרוח החיה בפסיקתם של רבני ירושלים הספרדים בזכות "היתר המכירה", שאיפשר את עבודת האדמה בשנת השמיטה, עוד בשנת תרמ"ט (1888-1889), הרבה לפני פסיקתו המפורסמת יותר של הרב קוק בעניין זה, ובנימוק זהה של הצורך לאפשר את ההתיישבות החקלאית החדשה.

אבל, לדעת בצלאל, התרומה העיקרית של הספרדים מתבטאת בשפה, בחינוך ובעיתונות. בתחום השפה הוא מצביע על כמה אישים שקדמו לאליעזר בן-יהודה ואף סייעו לו. הבולט בהם הוא נסים בכר, שניהל כמה בתי ספר ברשת כי"ח (אליאנס). בבתי הספר שניהל באיסטנבול ואחר כך בירושלים, בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19, יזם בכר את מהפכת הוראת העברית בעברית. למעשה, הוא עצמו היה זה שהדריך את בן-יהודה ואת דוד ילין, מייסד בית המדרש למורים בירושלים, בשיטה זו.

בכר גם היה פעיל במאבק הציבורי למען לימוד העברית, כשתבע מהרב הראשי של האימפריה העותמאנית שיורה על הוראת העברית כשפתם הלאומית של היהודים בכל בתי הספר היהודיים בשולטנות. עם זאת, הוא לא היה קנאי כמו בן-יהודה לבלעדיות העברית, וראה חשיבות גם בלימוד שפות אחרות שרווחו באימפריה - ערבית, טורקית וצרפתית.

בצלאל חושף גם את מרכזיותם של הספרדים במאבק המכריע על מעמד העברית - המאבק מול מייסדי הטכניון בחיפה ב-1913, שרצו ששפת ההוראה תהיה גרמנית. המחקר המקובל, הוא מציין, מעניק את הקרדיט לגופים כמו הסתדרות המורים ועיתון "הפועל הצעיר", בשעה שלדבריו, העיתון הספרדי "החרות" היה לא פחות דומיננטי: יותר מ-200 מאמרים פורסמו בו בעניין זה, שהיה הנושא המרכזי שהעסיק אותו בארבעת חודשי המאבק, שהסתיימו בניצחון השפה העברית.

בהקשר זה חושף בצלאל את השנאה העדתית מצד מובילי המאבק האשכנזים כלפי שותפיהם לעמדה הספרדים. "הפועל הצעיר" האשים את אנשי "החרות" בקבלת שוחד מאנשי הטכניון כדי שישנו את עמדתם, למרות ששום שינוי כזה לא התרחש. כשתבע עורך "החרות", חיים בן-עטר, את עורך "הפועל הצעיר", יוסף אהרונוביץ', לתביעת דיבה, סירב האחרון להתדיין בנימוק ש"אין זה לפי כבודי".

התחום הבולט השני היה החינוך. בזמן שהרבנים האשכנזים ניהלו מלחמת חורמה נגד החינוך העברי החדש ונגד הכנסת עברית ולימודי חול לתוכנית הלימודים, הרבנים ואנשי הציבור הספרדים תמכו בכך, ובמקרים רבים אף יזמו את השינויים. למעשה, כבר תלמודי התורה הספרדיים כללו לימוד עברית, חשבון, היסטוריה, ערבית וטורקית, ומקצוע הקודש המרכזי היה תנ"ך ולא גמרא, כמקובל אצל האשכנזים.

בשלב מאוחר יותר יזמה קבוצת משכילים ספרדים צעירים, ובראשם הסופר יהודה בורלא והמחנך דוד אגבבה, העמקת לימודי החול בתלמודי התורה, ולאחר שהבטיחו שהגישה הדתית לא תיפגע, הסכימו ראשי החינוך הספרדי להצעותיהם. תלמוד התורה הספרדי אף השתתף עם המוסדות הציוניים החילוניים בתהלוכת ט"ו בשבט, דבר שלא היה עולה על דעתם של תלמודי התורה האשכנזים.

ב-1868 יזמו כמה רבנים ספרדים הקמת בית ספר מודרני, שבו נכללו גם לימודי חול ושפות, וב-1870 יזם סגן הרב הספרדי ביפו, בן-ציון עוזיאל, לימים הרב הראשי הספרדי, "בית ספר הגון דתי ומדעי". רוב הרבנים הספרדים בלטו גם בהתנגדותם לחרמות של עמיתיהם האשכנזים על החינוך החדש. כך, למשל, נוסד ב-1856 בירושלים בית הספר למל, שנחשב למוסד המפתח בחינוך מודרני בארץ ובוויכוח עליו. הרבנים האשכנזים הטילו עליו חרם, בשעה שכל הרבנים הספרדים, למעט אחד, תמכו בו. בשלושת העשורים הראשונים לקיומו אף היה בית הספר נתון לפיקוח "עדת הספרדים" בראשות הרב הראשי. הרב יהודה הלוי, רבה הספרדי של יפו, אף פנה למייסדי בית הספר וביקש להקים סניף גם בעירו.

כשמשה מונטיפיורי שלח כסף להוראת השפה הערבית בתלמודי התורה, הורו הקנאים האשכנזים על חרם למי שיקבל את ההצעה. הרב אלישר, לעומת זאת, נימק את תמיכתו בה במלים: "הספרדים אשר נוכחו לדעת כי אין מוות בסיר ההשכלה ולא לימוד שפת הארץ תזיק אל הדת", שהרי הרמב"ם בכבודו ובעצמו כתב את ספריו בערבית. כשנפתח גן הילדים העברי הראשון בירושלים ב-1903, שוב הוחרם על ידי האשכנזים, ואילו הרב יעקב מאיר, מחשובי הרבנים הספרדים, התייצב ביום הפתיחה עם שני נכדיו כדי להכניסם לגן.

כתבים לענייני ערבים

התחום השלישי הוא העיתונות. ושוב, המחקר המקובל מזכיר את העיתונים האשכנזיים כראשית העיתונות העברית. לדעת בצלאל, יש בכך אפליה, שכן באותן שנים הופיעו גם לא מעט עיתונים בבעלות ובעריכת עיתונאים ספרדים. לדבריו, נכון ששני העיתונים העבריים הראשונים, "החבצלת" ו"הלבנון", היו בבעלות ובעריכה אשכנזית. הם הופיעו לראשונה ב-1863, אך הפסיקו להופיע עוד באותה שנה.

כאשר חודש "החבצלת" ב-1870, כבר היתה לצדו גם עיתונות ספרדית. מבחינה מספרית, מבין 102 העיתונים העבריים שהופיעו בארץ עד סוף התקופה העותמאנית, 22 היו של הציבור הספרדי. זה אמנם שיעור נמוך יחסית לשיעורם באוכלוסייה, אבל הוא לא מאפשר להדירם באופן מוחלט מהפעילות העיתונאית. בצלאל מדגיש במיוחד את חשיבותם של שני עיתונים ספרדיים: "המאסף", כתב העת התורני החשוב ביותר באותם זמנים, ו"החרות", שהיה אחד משני היומונים היחידים בארץ בשנות קיומו, ב-1909-1917.

מלבד תחומי הפעילות שלהם, הציונים הספרדים בלטו, לפי בצלאל, גם בפן אידיאולוגי אחד: רגישותם לשאלה הערבית. בשעה שהציונות הממוסדת, האשכנזית, התעלמה בראשיתה מקיומם של הערבים בארץ, ובוודאי מפוטנציאל העימות אתם, הספרדים גילו עמדה שונה. "החרות" הקדיש חלק ניכר מכתיבתו לסוגיה זו. לפי בצלאל, אחד מעורכי "החרות", אברהם אלמאליח, יכול להיחשב כראשון הכתבים לענייני ערבים בעיתונות העברית.

ביפו אף הקימו הספרדים ארגון בשם "המגן", ששאף להידברות עם נציגי הציבור הערבי. הציונים הספרדים יזמו שני כיווני פעולה מעשיים שנועדו להסברת העמדה הציונית ולהרגעת החששות הערביים: מצד אחד, הקמת עיתון יהודי בערבית, ומצד שני, כתיבה בעיתונות הערבית. מעצם היכרותם את השפה הערבית ואת מנהיגי הקהילה הערבית בארץ, הם היו המועמדים היחידים לעבודה מסוג זה. הם נחלו הצלחות מעטות.

מלבד כל הנתונים שמביא בצלאל, השאלה הגדולה היא כמובן מדוע נדחקו הספרדים ממעמדם במפעל הציוני. אפשר כמובן לתלות זאת בעצם העובדה שהפעילות הציונית הממוסדת נולדה באירופה והונהגה כולה על ידי אשכנזים, או לתלות זאת בהתנשאות אשכנזית. בצלאל מעדיף להסביר זאת באופי הגדרת הציונות לעומת הזהות הספרדית: "הציונות נתפשה כתנועה פוליטית אנטי-משיחית בעוד שהעליות הספרדיות, וכל הפעילות הציונית הספרדית, נתפשו כפעולה משיחית. אני טוען שעצם התפישה הזאת מוטעית. נכון שהיהדות הספרדית, בניגוד לאשכנזית, לא יצרה שבר והנגדה בין המסורת ו'היהודי החדש', אבל הפעילות הציונית שלה בהחלט נתפשה גם על ידה בהקשר ארצי ולא משיחי. בנוסף, רבים מחוקרי הציונות, כמו דוד ויטל, מדגישים מאוד את המימד הפוליטי-מדיני שלה כמה שמבחין בינה לפעילות יהודית קודמת ביחס לארץ ישראל. אכן, למימד הזה הספרדים היו פחות שותפים, ויותר השתתפו בפן המעשי והתרבותי שלה".

אלא שלפי בצלאל, כל הגדרת הציונות טעונה רוויזיה: "הציונות היא בוודאי גם תנועה פוליטית, אבל לא רק. הציונות היא התנועה להחזרת העם היהודי לציון. בוודאי שלא אכלול בה את כל היהודים שעלו בתקופות העתיקות לארץ כדי ללמוד תורה ולהיקבר בה, אבל אני כן רואה את כל מי שפעל להקמת יישוב יהודי תוסס בארץ כציוני, גם אם לא דיבר על מדינה".

משום כך, בצלאל מתחיל את תולדות הציונות כבר מהמחצית השנייה של המאה ה-18. אלא שלדבריו, כבר ביחס לתקופה זו מתחילה האפליה של המחקר והשיח הציוני ביחס לספרדים: "ב-1777 עלו לארץ כ-300 חסידים אשכנזים, וחוקר כמו מרדכי אליאב מתחיל אתם את הסיפור של חידוש היישוב היהודי בארץ. אבל באותה שנה ממש עלו גם 150 יהודים מתוניסיה לטבריה, ועוד כ-30 לצפת, אבל אותם לא מזכירים".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו