מדוע הגיע הזמן שנאזין בחופשיות לוואגנר - עיון - הארץ

מדוע הגיע הזמן שנאזין בחופשיות לוואגנר

השבוע מלאו 200 שנה להולדתו של ואגנר. החרם על יצירותיו עדיין נמשך, אך מה שהיה נכון בימיה הראשונים של המדינה אינו תקף בישראל של 2013

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אבי חנני

הוויכוחים והדיונים סביב ההשמעה הפומבית של יצירות ריכרד ואגנר בארץ עולים לפני־השטח מדי שנים אחדות

ובין לבין הם מתנהלים בפורומים שונים, גם אם לא לאור הזרקורים. יום השנה המאתיים להולדתו של ואגנר הוא בוודאי הזדמנות נאותה לבחון את הסוגייה מחדש.

1. עניין ההאזנה ליצירותיו והצפייה בהן אינו רלוונטי בעידן הדיסק, הדי־וי־די והיוטיוב. כל החפץ בכך יכול להאזין או לצפות בכל אחת מיצירותיו במבחר ביצועים ולקרוא את כתביו בשפות שונות בלחיצת כפתור.

2. נכון שאין ערוך לחשיבותו בתולדות המוסיקה המערבית, והאופרה בפרט, נכון שאי־אפשר להבין את המעבר מבטהובן לברוקנר ולמאהלר בתחום הסימפוני או בין גלוק ומוצרט לריכרד שטראוס בתחום האופרה, ומכאן לכל המוסיקה של המאה העשרים בלא להכיר את יצירותיו, אך טיעונים אלה אינם עונים לטענות נגד השמעת ואגנר (לא יותר מאשר טיעונים מתחום המדע יכולים להפריך אמונות דתיות).

3. גם העובדה שאין כמעט מאזין או צופה שאינו נחשף לזו או אחרת מיצירותיו של ואגנר, גם אם בלא ידיעתו, בתוכניות טלוויזיה, בסרטי קולנוע או בתסכיתי רדיו ("מעוף הוואלקירות" או מארש החתונה מ"לוהנגרין" למשל) אינה משמעותית לענייננו.

איור: ערן וולקובסקי

4. אם וידויו של הרצל כי כתב את "מדינת היהודים" בהשראת ביצועי האופרה "טנהויזר" בפאריס לא שינה עמדות עד היום, ספק אם יעשה זאת עכשיו.

להלן אעסוק לפיכך רק בשאלות העקרוניות, אלה שנותרו רלוונטיות, ואשר את תקפותן יש לבחון מחדש. מקצת הטיעונים מופיעים בצורה זו או אחרת בספר "מי מפחד מריכרד ואגנר" שערכו רנה ליטוין וחזי שלח (הוצאת כתר, 1984), ובפרט במאמריהם של בן־ציון אורגד, יהודה כהן וחיים גנז. אחרים מוצעים כאן לראשונה למיטב ידיעתי.

1. התיקון הראשון לחוקה האמריקאית עוסק בין השאר בחופש הביטוי, הידע והמידע ובזכות הציבור לדעת. קיים קשר ישיר בין התיקון הראשון, מן השנים 1789/91 לבין חוק חופש המידע שחוקקה הכנסת ב-1999. חוקים אלה אומרים למעשה כי אין להסתיר מידע (שאינו מסכן את שלום הציבור) ויש לאפשר לכל פרט לבחון ולקבוע את עמדתו בסוגיות שונות לאחר הצגתן וחשיפתן השלמה. התערבות שלטונית או אחרת בחשיפת מידע, מילולי או צלילי, לכלל הציבור פוגעת בהכרח בעיקרון בסיסי של חברה פתוחה ודמוקרטית.

מבין הרבים שהתייחסו לעניין זה אזכיר את שופט בית־המשפט העליון של ארה"ב (והיהודי הראשון שם) לואיס ברנדייס, שסבר, עם ידידו השופט אוליבר ונדל הולמס, כי אין להגביל את חופש הביטוי אלא במקרה של סכנה ברורה ומיידית. הוא גם שאמר כי "אור השמש הוא החיטוי הטוב ביותר".

בפסיקת בג"ץ מ-1986 כתוב: "חופש הביטוי הוא החופש להביע דעות חורגות אשר הרוב סולד מהן. הדרך להתמודד עם יצירה כזו, במשטר דמוקרטי, אינה באמצעות הכוח השלטוני אלא באמצעות חינוך והסברה". אפשר לדעת מתי ההתערבות השלטונית מתחילה אך קשה לדעת מתי, ואם בכלל, היא נגמרת.

2. מרבים לדבר על "חרם" בהקשר של השמעת יצירותיו של ואגנר; מלה בעייתית כאשר מנסים לחשוף את משמעויותיה ולהבין מה עומד מאחוריה, בפרט כאשר מדובר בחרם תרבותי, ובפרט שבפרט כאשר מדובר במוסיקה.

הנאצים היו הראשונים שהחרימו מוסיקה, בין אם היתה זו מוסיקה אוונגרדית־מנוונת (לדעתם) ובין אם זו היתה מוסיקה יהודית־מנוונת (הם גם החרימו את האמנות הפלסטית המנוונת, אך שמרו את אוצרותיה במרתפיהם).

מקרים אחרים של איסור השמעת מוסיקה היו יותר בבחינת צנזורה - כך בעניין השמעת מוסיקה בכנסייה בתקופות שונות וכך בעניין הסגנון הנכון ברוסיה הסובייטית תחת עינו ואוזנו הפקוחות של ז'דאנוב הידוע לשמצה. בארץ התייחסה הצנזורה רק למלים של שירים, אם משום חשש לסיכון פיסי (השיר "הסלע האדום"), אם מחשש לסיכון מוסרי ("אנה קש"), ואם מחששות אחרים (המחזה "מלכת האמבטיה"). ההחלטות הללו היו אולי נכונות לזמנן אך ראוי להתנער מהן היום.

3. היכרותי הראשונה, כילד, עם האופרות של ואגנר, היתה בסרט "המנגינה שנקטעה" (1955), סיפור חייה של הזמרת מרג'ורי לורנס, שלקתה בשיתוק־ילדים ולאחר מאבק הירואי שבה לבימה. דא עקא שלורנס היתה זמרת ואגנריאנית והסרט הורכב ברובו מתמונות מן האופרות שלו. במקרה זה, הצנזורה, אם מתוך בורות ואם מתוך נאורות פתאומית, שיחררה את הסרט לבתי־הקולנוע בשלמותו.

4. רבים מציינים את המקריות שבה ה"חרם" מופנה למוסיקה של ואגנר. כל־כך נוח וכל־כך לא מפריע לחיי היום־יום. החרם לא הופנה למכוניות גרמניות ולשאר מצרכים וכלים שימושיים או לביקורים בגרמניה, או למגורים בה. ראוי לזכור בהקשר זה כי לאחר גירוש ספרד המצב היה הפוך. היהודים נשבעו שלא לחזור לארץ שגירשה אותם ואכן עמדו במלתם מאות שנים למרות ששיבה לספרד יכלה לשפר את מצבם הפיסי והכלכלי. יחד עם זאת הם לקחו אתם לארצות נדודיהם את שכיות החמדה של התרבות הספרדית, ובהן המוסיקה, וכמובן גם השפה. למשל: לחן של בלדה ספרדית המספרת על מחלתו של חואן, בנם היחיד של פרדיננד ואיזבלה (היו לו רק אחיות), המלכים הקתולים האחראים לגירוש, הוסב לתפילה של יום הכיפורים.

5. המחזאי הגרמני ברטולט ברכט מספר באחד משיריו על אסיר הכותב בפיח על קיר הצינוק Viva Lenin. מפקד בית־הסוהר זועם ופוקד למחוק את הכתובת ואכן השומרים עוברים עליה בצבע אדום. המפקד מצווה להוציא את הכתובת מן הקיר והשומרים אכן חורתים עליה ומותירים אותה חצובה בקיר. ואז מצווה המפקד להרוס את הקיר. דוד אבידן כתב נוסח עברי לשיר זה.

אנחנו כתבנו, צבענו וחרתנו את שמו של ואגנר באי־השמעתו ובדיונים הרבים בעניינו והצבנו אותו בכך בעמדה הסותרת למעשה את מטרת ה"חרם". הסרת ה"חרם" (הריסת הקיר) תחזיר אותו לממדיו הנכונים ותשחרר אותנו מן הצינוק שהכנסנו את עצמנו אליו. למה זה נרצה לחתוך את אפנו כדי להעניש את האחר או את הראי?

6. רבות דובר על האנטישמיות שהיתה נהוגה באירופה במאה ה-19 ואשר ואגנר הוא רק אחד מדבריה ובפירוש לא העקבי והקיצוני שבהם. במאמרו "היהודים במוסיקה" מ-1850 הוא מתייחס בראש ובראשונה למנדלסון ולמאיירבר. קארל צלטר, מורו החשוב של מנדלסון לקומפוזיציה ולימים ידידו, כתב על ילד הפלא בן ה-12: "יהיה זה דבר נדיר באמת אם בן זה לעם היהודי יהיה לאמן". רוברט שומאן היה אחד ממקדמיו ומתומכיו הגדולים של מנדלסון; אשתו קלארה ניגנה אתו ותחת שרביטו ב”גוונדהאוז” שבלייפציג. שניהם אהבו והעריכו את נכדו זה של משה מנדלסון.

ביומן פרטי ומשותף שבו כתבו בני הזוג שומאן זה לזה, כותב רוברט שומאן (ב-1840): "...במשך השנים תרמתי כה רבות לקידומו, אולי יותר מכל אחר, אך בינתיים אל לנו להזניח עצמנו יתר על המידה. יהודים נשארים יהודים. תחילה הם תופסים את עשר המשרות הראשונות ורק אז מגיע תורם של הנוצרים. את האבנים שעזרנו לאסוף כדי לבנות את היכל התהילה שלהם הם זורקים עלינו לא אחת. לפיכך אין לדעתי לעשות יותר מדי בשבילם". על כך עונה קלארה: "תחילה עלי לומר לך, בעלי היקר, כי אני מסכימה אתך לחלוטין. אף לי עצמי היו מחשבות דומות לא אחת, אלא שמתוך הערצה גדולה לאמנותו שוב ושוב הפגנתי אותה אדיבות מוגזמת כלפיו. אשמע לעצתך ולא אשפיל עצמי בפניו כפי שעשיתי לעתים קרובות כל־כך".

יש אף לזכור את ההבדל בין הגזענות לבין האנטישמיות באירופה של המאה ה-19. בעוד הרוזן גובינו פיתח את תורת הגזע שביסוד החשיבה הנאצית, הרי ואגנר (וכפי שראינו גם בני הזוג שומאן ורבים אחרים) היה אנטישמי "מן השורה".

7. ועוד שתי הערות בעניין מאמרו של ואגנר, "היהודים במוסיקה". האחת - המאמר מזכיר במידה רבה את מאמרו של קרל מרקס "השאלה היהודית" מ-1844. גם מסקנותיו אינן שונות בהרבה. שנית - באשר למלה untergang רבת המשמעויות המסיימת את מאמרו של ואגנר ואשר נהגו לפרשה כ"חיסול" (היהודים), הרי מן הנוסח של 1869 ברור שיש להבינה כ"היעלמות", היעלמות היהודי (והגרמני) בתוך אחדות אחת, מהלך שיביא להתבגרות החברה וייצור אנושות נשגבת יותר.

8. ולעובדות היסטוריות אחדות: ואגנר היה ככל הנראה בן לאב יהודי (לודביג גאייר, שנישא לאמו האלמנה לאחר לידת בנה וגידלו עד לגיל 14). בתו של ליסט ואשתו של האנס פון־בילוב, קוזימה, ילדה לוואגנר בת ואחר־כך נישאה לו. קוזימה היתה אנטישמית בוטה וכך גם כלתה (הבריטית) ויניפרד, אשתו של הבן זיגפריד (שמת ב-1930), אשר שלטה בביירויט ביד רמה והיתה לידידתו האישית של היטלר, אורח הכבוד הקבוע בביתה ובעירה. קוזימה וויניפרד הן שהדגישו את ההיבט האנטישמי בכתביו של ואגנר, מה שמזכיר במשהו את מעשיה של אליזבת ניטשה־פרסטר, אלא שזו הגדילה ועשתה את אחיה פרידריך לאנטישמי למרות שהוא עצמו לא ידע שהוא כזה. בעלה, ברנהרד פרסטר, הגיש למלך עצומה אנטישמית שבה ביקש, בין השאר, לפטר את כל היהודים ממשרותיהם ואשר עליה חתמו רבע מליון אנשים. ואגנר סירב.

9. לכל הטוענים כי האנטישמיות של ואגנר היתה גורם מרכזי בגיבוש האנטישמיות של היטלר יש להזכיר כי בכל כתביו ונאומיו של היטלר, העוסקים בכל תחומי חשיבתו, בכל אמונותיו, שאיפותיו ומעשיו, אין ולו אזכור אחד של ואגנר בהקשר של יהודים או של אנטישמיות. יש לזכור גם כי, בצד הביקורים בביירויט, כבר ב-1939, נאסרה הצגת האופרה "פרסיפל" (על מסריה הנוצריים) וב-1942 נאסרה הצגת "טבעת הניבלונגים" על ארבעת חלקיה, משום שבישרה (בחלקה האחרון, "דמדומי האלים") את קצו של הרייך. בימי־הולדתו של היטלר נוגנה הסימפוניה התשיעית של בטהובן, האות של יומן החדשות ברדיו נלקח מן הפואמה הסימפונית "הפרלודים" של ליסט, והמלחינים שיצירותיהם הושמעו יותר מכל ברדיו הגרמני היו סיבליוס וברוקנר.

במחנות הריכוז הושרו שירים של שוברט, נוגנו רביעיות של מוצרט, הושמעו ולסים של יוהאן שטראוס (היהודי!) ובוצע אף הרקוויאם של ורדי. האופרות של ואגנר לא בוצעו במחנות.

10. ב-29 שנותי כמנהל ברשות השידור (תשע שנים כמנהל התוכניות של "קול המוסיקה" ו-20 שנה כמנהל הרשת) הופעתי פעמים אחדות לפני ועדת המוסיקה של המליאה, לפני המליאה ולפני ועדת החינוך של הכנסת בעניינם של ואגנר, ריכרד שטראוס ואחרים.

לאחר שהמליאה אישרה את השמעת יצירותיו של שטראוס הותרו להשמעה גם יצירותיהם של מלחינים אחרים שפעלו לידו, כפפיצנר ואמנים כפורטוונגלר ושוורצקופף, מתוך אמון ביכולתו של המאזין להתמודד עם העובדות ולעבדן. המליאה עסקה פעמים אחדות בעניינו של ואגנר והחלטותיה השתנו מפעם לפעם. כאשר הותרה השמעת דוגמאות מיצירותיו בתוכניות הסברה, יזמנו תוכניות על האופרה במאה ה-19, על מוסיקה ופוליטיקה וכיוצא באלה.

כאשר הותרה הרצועה מעט יותר הזמנתי אצל מיכאל אוהד סדרת תסכיתים על האיש ויצירותיו. זו היתה הסדרה האחרונה שהכין ל"קול המוסיקה" והיא שודרה מעט לפני מותו.

עוד השמענו את "ההולנדי המעופף" (לפי פואמה של היינה) במסגרת מדור האופרה. התגובות שהגיעו מן המאזינים היו כולן חיוביות. ואז נוגן "מוות מתוך אהבה" מתוך "טריסטן ואיזולדה" כהדרן בלתי־צפוי בקונצרט שהיה בבנייני האומה במסגרת פסטיבל ישראל. נקראתי לישיבות של ועדת החינוך ושל המליאה שעסקו בעניין. ועדת החינוך, לאחר דיון שלא היה משוחרר מפוליטיזציה, חיזקה בהחלטתה סיכום קודם שלפיו יש לנהוג ברגישות ובתבונה בעניין טעון זה, אך בלא הנחיות מחייבות יותר.

מליאת רשות השידור החליטה שאין להשמיע יותר כלל את יצירותיו של ואגנר "אשר לצליליו הלכו מיליונים מבני־עמנו אל מותם". החלטה זו קיבלה את אשור בג"ץ. השמעת אותו הדרן, שלא תואמה ולא הוכנה כהלכה, הביאה למעשה לתוצאה הפוכה והסיגה לאחור הישג איטי ומשמעותי בתהליך שבירת המחסום התודעתי בעניינו של ואגנר.

מה שהיה נכון בימיה הראשונים של המדינה אינו תקף בישראל של 2013, בחברה שבגרה ובשלה ומסוגלת

לקלוט ולשפוט מידע מגוון, גם פרובוקטיבי, בלתי מצונזר. הסכנה האמיתית היא בהסתרה ובתוצאתה - הבורות.

הבורות, ולא הידיעה, היא אם כל חטאת, בעניין זה כמו בכל עניין. ראוי לשקול מחדש את השמעת יצירותיו של

ואגנר בפומבי וברדיו הממלכתי במדינת ישראל של היום.

11. במאגר השמות של “יד ושם” מצאתי דפי־עד לתריסר אנשים ששמם ריכרד ואגנר. אלה נולדו בין 1889 לבין 1928 בפולין, צ'כוסלובקיה, אוסטריה, רומניה והונגריה. מכאן אנו למדים על מעמדו בחברה היהודית.

12. ב"יזכור", אתר ההנצחה של משרד הביטחון, מסופר על בחור ישראלי שהתגייס לצבא הבריטי, שירת במדבר המערבי ונשלח עם יחידתו ליוון במסגרת הניסיון לעצור את הפלישה הגרמנית. פלוגתו נסוגה לכרתים, למפרץ סודה. ב-20.5.1941 החלה מערכה קשה שבסופה התמוטטה ההגנה הבריטית והאי נכבש. בהפצצה נפצע החייל וב-24.5.1941 (בדיוק לפני 72 שנים) מת מפצעיו והובא למנוחת עולם בבית העלמין הצבאי שבמפרץ סודה.

שמו של החייל - ריכרד ואגנר.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ